דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית והישוב העברי, מאז אמצע שנות השלושים של המאה העשרים ועד ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, היה לגיבור המיתוס הישראלי של מלחמת העצמאות ושל הקמת מדינת ישראל, והוא גיבור המיתוס הזה גם היום. בחינה מבוססת של תפקודו של בן-גוריון בהכנות למלחמה מבציעה על פער גדול בין המיתוס המקובל לבין העובדות ההיסטוריות. פער זה קיים בכל התחומים של מלחמת העצמאות, ועד היום.

שישה חודשים לפני שפרצה המלחמה הודה בן-גוריון, בישיבת מזכירות מפא"י¹, שהיהודים אינם מוכנים למלחמה: "...דעתי היא, דעה הנשענת על חוות-דעתם של מומחים, שאם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על הישוב, אנו חיים בטעות... מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר...² אבל לא לדברים שעלולים להיות מחר-מחרתיים. אף חטיבה אחת בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ"ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון... לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם, וברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טראגי ומזעזע³... יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לו ערך, אבל לעומת לא-צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא-צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל... להיות חיילים זאת מלאכה. צריך לדעת אותה.⁴ איננו יודעים, אבל מסוגלים לדעת... יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין, ובוודאי משתוממים למשפט הקשה. הוא איננו כל-כך קשה. מה שאני חושב בלבי אינני רוצה להביע".⁵

שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות (ב-9 באוגוסט 1947) אמר בן-גוריון בוועידת מפא"י שהציונות עומדת בחזית הביטחון, ודוברים אחרים אמרו שחזית הביטחון "הוזנחה קצת בזמן האחרון ויש צורך בהתגייסות מחודשת לצרכיה. שאננות בחזית מזיקה ומסוכנת". בן-גוריון היה אז לא רק יושב-ראש הנהלת הסוכנות, אלא גם המחזיק בתיק הביטחון, כלומר, פורמלית הוא היה האחראי הישיר והיחיד לתחום זה. לא רק הזנחת חזית הביטחון הייתה מחדל שלו, אלא גם אווירת השאננות, שאכן הייתה מזיקה ומסוכנת, והייתה תוצאה של תפקודו הלקוי.

בסוף אותו חודש השמיע בן-גוריון עוד נאומים חסרי כיסוי בנושא המצב הביטחוני. אחד מהם היה בישיבת הוועד הפועל הציוני בציריך. בישיבה זאת אמר בן-גוריון שלא הבריטים הם אויביה האמתיים של הציונות, "אלא תלמידיו ואף מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת – ודרך אחת בלבד – בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית... מטרת ההתנפלות הערבית עכשיו אינה שוד, טרור, הפסקת גידולו של המפעל הציוני, אלא החרבת המפעל הציוני כולו... התנועה עסקה בעניינים אחרים לגמרי, כגון ועדת החקירה של האו"ם, ורואה בהם מרכז הכובד. לשאלות ממין זה קוראים אצלנו שאלות מדיניות ובהן מטפלים בלי הרף. אני מצטער לחלוק על דעת הקהל שלנו ולראות במרכז שאלה אחרת לגמרי, שאלת ביטחונו של הישוב. בשעה זו פירושה: שאלת הגשמת הציונות או חדלונה".⁶ השתתפותו של בן-גוריון בוועידת עסקנים בציריך, על סף מלחמת השמדה טוטאלית של "תלמידיו ואף מוריו של היטלר" נגד הישוב העברי בארץ-ישראל, מאששת את טענתי, שהוא לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, שהרי היה עליו להיות בארץ ישראל ולהנהיג את ההכנות הדחופות למלחמה. אני גם טוען שאי-הבנה זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהישוב העברי לא התכונן כראוי למלחמה.

ב-20 ביוני 1950 הסביר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בכנסת, במלים אלה, את ליקויי התפקוד של ה"הגנה" ושל צה"ל במלחמת העצמאות, ואת כישלונו להקים צבא במהלכה: "היה צורך בשבירת כלים, כי משטר הביטחון שהיה קיים שנים רבות, והייתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים, גם אם אבד עליהם כלח; כי גם 'המהפכנים' שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתוכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קשה היה הדבר השני, להקים כלים חדשים".⁷

בנאום זה לא הזכיר בן-גוריון שהוא זה שהיה האחראי למערכת הביטחון של הישוב, שלא השכילה להפוך את הלא-צבא לצבא, ושהוא טיפל בבעיות מדיניות ומפלגתיות, שהעסיקו אותו בלי הרף, ולא נשאר לו זמן לטפל ביסודיות בבעיות הביטחון. לכן לא היה לישוב העברי צבא ברמה מינימלית (כפי שיתברר בהמשך הסדרה) כשפרצה המלחמה, ולכן הצבא נבנה במהלך המלחמה. כבר באמצע שנת 1939 כתב בן-גוריון ביומנו, לאחר שבדק את המצב ב"הגנה": "אין אימון, החלטות חיוניות אינן מתקבלות, מחוסר קוורום או מחוסר התאמה פנימית, והעניינים מוזנחים או מוחמצים".⁸ ד"ר זהבה אוסטפלד, שניהלה את ארכיון צה"ל, שאינה חשודה בקיצוניות ובלהיטות לשבור מיתוסים, ושאפשר להגדירה כ"בן-גוריוניסטית", כתבה במחקרה: "לא מוצו השנים הקריטיות 1946-1945, שהיו חיוניות להכנות מאסיביות למלחמה הטוטאלית הצפויה".⁹ גם בשנת 1947 לא נעשו הכנות כאלה.

נושא סדרה זאת הוא: הליקויים והמחדלים בגיבוש הכוח הצבאי העברי בתקופת הישוב ובהכנות למלחמה; האחראי על התחום הזה היה דוד בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית. ב-1947 הצליח בן-גוריון לשכנע את יהודי ארץ-ישראל ואת התנועה הציונית לאמץ מטרה לאומית מוגבלת – הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק מארץ-ישראל (אף כי הוא ובעלי-בריתו הפוליטיים שאפו למדינה יהודית בכל הארץ, מה שקוראים בימינו ארץ-ישראל השלמה) – אבל לא הצליח לשכנע אותם לבנות צבא סדיר מקצועי שיבטיח את הגשמת המטרה הזאת, ולא ידע מה לעשות כדי שצבא כזה יקום. נראה שהוא האמין – כמו רוב הפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה וגם בימינו, בעולם ובישראל – שרצונותיו ודיבוריו של מנהיג מתממשים אוטומטית במעשיו של הציבור. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העצמאות נתגלה לו שארגון ה"הגנה" וחטיבתו המגויסת, הפלמ"ח, אינם צבא, ובמהלך המלחמה ואחריה, התפתחה מערכת הביטחון העברית בכיוון שונה מזה שרצה בו, ולא פעם בכיוון הפוך. כמו רוב המנהיגים לא הודה בן-גוריון באחריותו לליקויים ולמחדלים הביטחוניים, והפעיל את כישוריו הפוליטיים לבניית תדמיתו כאב-מייסד ביטחוני מצליח. כך זוכרים אותו רוב הישראלים, והזיכרון הזה אינו מתיישב עם המציאות ההיסטורית שאני מבקש לתאר, בדייקנות ככל האפשר, בלי מורא ובלי משוא פנים.

באחד מימי אוקטובר 1943 (תשרי תש"ד), כאשר סכנת הכיבוש הנאצי כבר לא איימה על ארץ-ישראל, ביקרו שני אורחים-חשובים-מאוד בקורס השתלמות למפקדים בכירים של ה"הגנה": יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, שתיפקד כראש הממשלה של המדינה שבדרך, וראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" (הרמ"א) משה סנה, שהיה מעין שר הביטחון של אותה מדינה בדרך, אף כי הממונה הישיר עליו היה לא בן-גוריון, אלא ראש המחלקה המדינית, משה שרתוק (שרת). פגישה זו הייתה חוויה לאורחים ולמארחים והזדמנות לבן-גוריון להוכיח שהוא הבוס גם בתחום הביטחון; רבים ממנהיגי הישוב חלקו אז על תפיסותיו בתחום זה ולא מעט מהמפקדים אמרו עליו, בינם לבין עצמם: "מה מבין חמור במרק פירות?"

תחילתה של הפגישה הייתה מוצלחת: בן-גוריון נכח באימונים, בתרגילים ובהרצאות המקצועיות ושמע את הדוחות של מפקד הקורס, רפאל לב, של המדריך הראשי והמפקד בפועל, מונדק פסטרנק (משה בר-תקווה) ושל המדריכים. הרמ"א משה סנה אמר למדריכים, בנוכחות בן-גוריון, שעתיד ה"הגנה" ייבחן ביכולתה להקים במחתרת מערכת-הדרכה וצוות מפקדים שיהיו – ביום המיוחל – לשלד שעליו ייבנה במהירות הצבא הסדיר, ושעל מערכת ההדרכה לאמץ תפיסות צבאיות מקצועיות ולכלול בהן את לקחי שלוש השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. אינני בטוח שסנה הבין את המשמעות המלאה של דבריו אלה; המפקדים הבכירים של ה"הגנה" ודאי שלא הבינו אותה. באוקטובר 1943 כבר היה ברור למומחים צבאיים שעקבו אחרי מהלכי מלחמת העולם – בעיקר אחרי ה"בליצקריג" הגרמני – שבעתיד ינצח בכל מלחמה מי שיפעיל ביתר יעילות את הקרב המשולב: חיל-רגלים, שריון, ארטילריה, הנדסה קרבית, חיל-אוויר. מפקדי ה"הגנה" לא היו מודעים לכך, לא רק ב-1943 ואחרי ארבע שנים, בפרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947, אלא גם אחרי הכרזת העצמאות והקמת צה"ל, באמצע 1948. מפקדי צה"ל אינם מודעים לכך היום, כפי שהוכיחו מלחמת יום הכיפורים, שתי מלחמות לבנון ומבצע "צוק איתן". לקח נוסף והרבה יותר חשוב ממלחמת העולם השנייה הוא, שיש להכין את הצבא למלחמה לפני שהיא פורצת, ושמי שמכין אותו תוך-כדי המלחמה, מובס, כמו שהובסה צרפת, או משלם מחיר יקר מאוד, כמו ששילמו בריטניה וברית המועצות. במלחמת העצמאות התברר שגם את הלקח הזה לא הטמיעו ראשי מערכת הביטחון של הישוב העברי, ובראשם בן-גוריון.

בשיחה של "שני הגדולים" עם חניכי הקורס, סקר בן-גוריון את ההתפתחויות העולמיות, האזין לדברי המשתתפים, ולבסוף הציג שאלה: "עכשיו הגידו לי, מהי מטרתנו? לשם מה אנחנו מקיימים קורס כזה במאמצים כה רבים, ואתם עוברים אותו בתנאים כה קשים? מה תכלית פעילותנו הנוכחית בארץ-ישראל?" היה צפוי שאחד החניכים יחזור על דברי סנה: המטרה היא להקים גרעין לצבא סדיר מקצועי, וכאשר יבוא היום המיוחל ותקום מדינת ישראל, יגן עליה הצבא הזה מפני אויביה שינסו להשמידה.

לא היה אחד שאמר את הדברים האלה. הושלך הס. זאת לא הייתה אחת מהשאלות המבצעיות, שהחניכים הורגלו בהן, אלא שאלה לאומית-מדינית-אסטרטגית, שהתשובה עליה אינה מובנת מאליה, מעין שאלת בוחן. מי שיכול להבינה ולהשיב עליה, ייתכן שהוא מצביא פוטנציאלי, בעל כושר חשיבה עצמאי, המסוגל להבין או לחוש את אבני-היסוד של יחסים בין עמים ומדיניות, ושל הוויית הצבא והמלחמה, ומי שאינו יכול, קרוב לוודאי שהוא רק חוליה בשרשרת הפיקוד, אחד שתפקידו לספוג אינדוקטרינציה ממפקדיו ולהספיגה לפקודיו.

אחרי השתיקה ניסה מישהו לענות. תשובתו, "הגברת ההתיישבות", שהתאימה לאידיאולוגיה של יצחק טבנקין, מנהיג "הקיבוץ המאוחד" האהוד על אנשי הפלמ"ח¹⁰ ויריבו הפוליטי של בן-גוריון, לא מצאה חן בעיניו, והוא הגיב בחוסר סבלנות ותר בעיניו אחרי משיב נוסף.

"ביטחון הישוב היהודי בארץ", ניסה אחר להציע את אחת מסיסמאות ה"הגנה".

בן-גוריון לא היה מרוצה.

"הרחבת ארגון ה'הגנה' וחיזוקו", "חיסול ארגוני הפורשים", "הגברת העלייה." הציעו החניכים. אלה היו סיסמאות שרווחו אז בציבור. השיחה התגלגלה למשחק של ניחושים. בן-גוריון התמלא זעם. המפקדים הבכירים של ה"הגנה", מפקדי הצבא בעתיד, אכזבו אותו. הוא לא היה אישיות מחנכת, כמו ברל כצנלסון, שבילה ימים ולילות בדיונים אידיאולוגיים עם צעירי הדור, אלא מנהיג מדיני-לאומי, ושאלתו הייתה אסטרטגית. הוא סבר שהלוחמים ימצו את הכוחות הגלומים בהם, רק אם ידעו מהי המטרה. החניכים והמדריכים לא ירדו לסוף דעתו של בן-גוריון, וראו באירוע הזה עוד קפריזה שלו והוכחה למוזרותו. אחדים מהם ראו בו סכנה ביטחונית, בגלל כוונתו לפרק את הפלמ"ח, בזמן מלחמת העולם השנייה, כדי שחבריו יתגייסו לצבא הבריטי. בדרכם הביתה אמר בן-גוריון לסנה בייאוש: "אף אחד מהם לא אמר שמטרתנו היא מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל".

באותו שבוע נפגש סנה עם אחד החניכים, שלישו, יעקב ינאי, שבא לתל אביב לחופשה מהקורס, ואמר לו: "אני מקווה שאתם יודעים להפעיל נשק, לבצע תרגילי-שדה ולהוביל כוח בלילה, אבל לאן נעלמה האינטליגנציה שלכם? איך לא הייתם מסוגלים להשיב על שאלה שכזאת?"¹¹

____

[הפרק בשבוע הבא ישרטט את דמותם של דוד בן-גוריון ושל משה סנה, ויציג את מטרת קורס המפקדים שביקורם בו תואר בפרק זה ואת מהלכו.]

1. מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהוא עמד בראשה. מפלגת העבודה של היום היא גלגול של אותה מפלגה.
2. מצב דומה קיים היום, שישים ושבע שנים אחרי אותה ישיבה, כי דברי בן-גוריון לא נלקחו אז ואחר כך ברצינות, ולמרבה הצער גם הוא לא התייחס אליהם ברצינות.
3. כפי שאכן היה. בעניין זה ראה בן-גוריון את הנולד.
4. גם כיום רוב הישראלים, לרבות ראשי מערכת הביטחון, אינם מבינים זאת. רבים בישראל היום מתגאים בכך שצה"ל הוא צבא מיליציוני (כפי שהייתה ה"הגנה") וצבא מצוין, שהערבים לא ינצחו אותו לעולם. בן-גוריון סבר שצבא מיליציוני הוא "לא צבא", דהיינו לא צבא סדיר ומקצועי. מחבר שורות אלה מסכים אתו. בצבא מיליציוני החיילוּת אינה מלאכה, אלא מטלה או שליחות.
5. יואב גלבר, "גרעין לצבא עברי", (להלן גלבר, גרעין) יד בן-צבי, 1986, עמ' 56.
6. ארכיון ציוני מרכזי, 320\5 S, ישיבה ג', 28 באוגוסט 1947.
7. דוד בן-גוריון, "חזון ודרך" ב', הוצאת מפלגת פועלי א"י, עמ' 209. אותם דברים עצמם באותן מלים ניתן לומר על צמרת הביטחון של ישראל, לאחר מבצע "צוק איתן".
8. יהודה סלוצקי, "ספר תולדות ה"הגנה"", כרך א3/"עם עובד", 1972, עמ' 41.
9. זהבה אוסטפלד, "צבא נולד", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1994, עמ' 10.
10. פלוגות מחץ – הכוח המגויס של ה"הגנה". הפלמ"ח הוקם באמצע שנת 1941 לסייע לבריטים במלחמתם באיזור, והוא שימש את המנהיגות המדינית ואת מטכ"ל ה"הגנה" בביצוע פעולות שדרשו מיומנות צבאיות ומשמעת. ראה בהרחבה להלן.
11. פרט זה ותיאור הביקור בג'וערה, על-פי ראיון עם יעקב ינאי (יאן) ב-29 בספטמבר 1977. ינאי היה ב-1943 שלישו של משה סנה וגם חניך הקורס. פרטים על הקורס סיפרו משה בר-תקווה בסדרת ראיונות ב-1981, צבי אילון בסדרת ראיונות ב-1981-1978 וצבי גרמן בסדרת ראיונות ב-1978.