בן-גוריון, שהנהיג את מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), כבר התמודד ב-1943 – כשביקר בבסיס ג'וערה עם משה סנה – על הבכורה בתנועה הציונית מול פרופ' חיים ויצמן, ונחשב בארץ-ישראל למנהיג מספר אחד (גם מפני שויצמן לא ביקר בארץ כל שנות מלחמת העולם השנייה). כיושב-ראש ההנהלה הציונית, סימל בן-גוריון, יותר מכל אדם אחר, את ההגמוניה של מפלגות הפועלים בתנועה הציונית. אמנם, תדמית ה"אחד בדורו" עדיין לא דבקה בו אז, והיו לו כמה מתנגדים חזקים; אמנם, אחדים מעמיתיו רבי ההשפעה והכוח היו כבר בסוף חייהם, ואחרים, בסוף דרכם הפוליטית או בנסיגה ממנה, אבל מכל אנשי הצמרת של הימים ההם הוא לבדו צבר חיל מפלגתי, ותרגם אותו בכישרון להילה של מנהיג. רבים מהאנשים ששירתו אותו בנאמנות (לוי אשכול, גולדה מאיר ואחרים) נמנו אחר-כך עם הדור הבא של הצמרת הבכירה, ומי שלא עלה על עגלתו, נדחק לשולי הדרך. תמיכה בבן-גוריון הייתה השקעה פוליטית משתלמת בתחילת שנות הארבעים.

כשנה לפני התקרית בג'וערה, אמר בן-גוריון, בפעם הראשונה בפומבי, בפורום ציוני מוסמך – ועידת הסתדרות ציוני אמריקה שהתכנסה במלון "בִּילְטְמוֹר" שבניו-יורק – כי מטרתה המעשית של ההסתדרות הציונית היא להפוך את ארץ-ישראל לישות יהודית ריבונית, קרי, למדינה עברית בכל השטח שממערב לירדן.¹ התנגדות ערבית למימוש "הצהרת בילטמור" הייתה צפויה, ולכאורה היה ברור שיש להפוך את ה"הגנה" ממיליציה פוליטית לצבא כלל-יישובי, לפחות בתפיסות, בתורות הלחימה ובארגון, מפני שצפוי לה תפקיד-מפתח, הן כמסייעת לתהליך המדיני לפני סיום המנדט הבריטי, והן כמבצעת המדיניות באמצעים צבאיים. אך בן-גוריון לא הפנים באמת את המסקנה הזאת, כלומר, היא לא הייתה השיקול הדומיננטי שלו, אלא שיקול אחד, שהתערבב עם שיקולים אחרים, בעיקר אישיים ופוליטיים, עד זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. זאת אחת הסיבות, ולדעתי זאת הסיבה העיקרית, של אי-הצלחתו בהטמעת הצורך הזה בתודעת המפקדים הבכירים של ה"הגנה", ובהנעתם לבניית צבא שיתאים למלחמה סדירה. הבנה שיש צורך בצבא אינה מספיקה על-מנת לבנות צבא, בייחוד בתנאי מחתרת. הוויית הצבא והמלחמה הייתה רחוקה מלבו וממוחו של בן-גוריון. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת בתפקיד זוטר באחד הגדודים העבריים בצבא הבריטי, ולא השתתף בקרבות. הוא גם לא למד ביסודיות את התיאוריה של הנושא. כסוציאליסט קרוב למרקסיזם, בתחילת דרכו, הוא האמין כרוב הסוציאליסטים הציוניים, והסוציאליסטים בכלל, שמקור המלחמות בין מדינות הוא בקפיטליזם. אם תיכּון בארץ-ישראל חברה סוציאליסטית, לא תהיה סיבה למעשי איבה בינה לבין התושבים האחרים, שברובם היו ערבים. ואם לא תהיינה מלחמות, לא צריך לקדיש לנושא הביטחון תשומת לב רבה.

למרות שהיה שייך לזרם של "הציונות המעשית" שדגל בדרך של עוד דונם ועוד עז, הרי כמו רוב המנהיגים הציונים שגה בן-גוריון באשליה ההרצליאנית, שתהליך מדיני יהיה המסייע העיקרי להקמת המדינה העברית, אם הוא, בן-גוריון, יצליח, בתחכומו המדיני, לתמרן את מנהיגי בריטניה ו/או ארצות-הברית לאימוץ המטרה הציונית. הוא לא הבין את ההיבט הצבאי ביחסים בין עמים מסוכסכים ואת המרכזיות של הכוח הצבאי בהקמת מדינה עברית במזרח התיכון. במלים אחרות, הוא נכשל במבחן העליון של מנהיג – לנטרל איומים על המערכת.

אחת מסיבות כישלונו הייתה אמונתו שהארץ-ישראלים אשר שירתו בצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה, יקימו, בפקודתו, את הצבא העברי הסדיר, ושצבא זה יסור למרותו ללא עוררין. הוא לא הבין את המורכבות של מערכת הביטחון הארץ-ישראלית, ולא ידע כמה קשה יהיה לשלב יחד את הכוחות שפעלו במערכת הזאת בתקופת הישוב, ושהיו עתידים לפעול בה בימי מלחמת העצמאות. הוא לא צפה את החרפת העימותים בין מפקדי ה"הגנה" לבין מפקדי הכוח המגויס שלה, הפלמ"ח, ואת האסונות שימיטו אחדים מעימותים אלה בימי המלחמה. הוא לא הבין שגם מפקדי ה"הגנה" וגם מפקדי הפלמ"ח יעשו הכול כדי לדחוק את רגליהם של משוחררי הצבא הבריטי מעמדות המפתח בארגון שהם שולטים בו. כמו לרוב מנהיגי ישראל שקמו אחריו, הייתה לבן-גוריון תפיסה פשטנית של הקשר בין מנהיג לאומי למערכת הביטחון: המנהיג קובע מטרות ומוריד פקודות, ומערכת הביטחון מבצעת אותן כמיטב יכולתה.²

העימותים והסכסוכים לא נמנעו. מפקדי ה"הגנה" – ובייחוד מפקדי הפלמ"ח, שרובם השתייכו לסיעה ב'³ – ראו במשוחררי הצבא הבריטי איום על מעמדם האישי והפוליטי, והשתדלו לנטרל אותם. כשעמד בן-גוריון על טעותו, חצי-שנה לפני שפרצה מלחמת העצמאות, כבר היה מאוחר מדי. לא הייתה לו שהות להקים צבא ממלכתי סדיר, ולהכין אותו למלחמה.

במלחמת העצמאות לא הייתה לישוב העברי מערכת ביטחון המסוגלת לְגַבּוֹת את מטרותיו המדיניות במחיר סביר. מערכת הביטחון של הישוב, ואחר-כך של מדינת ישראל, תפקדה רע בשנת תש"ח, ואחת מסיבות הסלמת המשבר המדיני-לאומי במזרח התיכון ממאורעות למלחמה הייתה – ליקויי התפקוד של ה"הגנה", ליקויים שפיתו את מנהיגי הפלשתינים ומדינות ערב לתקוף אותה, למרות חולשותיהם שלהן היו מודעים (ראה בפרקים הבאים); התגובה הצבאית של ארגון ה"הגנה" פיגרה אחרי היוזמות של הערבים,⁴ הצלחותיה הושגו בדרך נס⁵, ומפקדיה לא הפיקו מהן את המירב; בסיום המלחמה לא השיגה ישראל גבולות בני הגנה ולא יכלה לכפות יחסי שלום על הערבים. כששת אלפים ישראלים נהרגו במלחמה, אחוז אחד מאוכלוסיית המדינה בעת הקמתה. הקזת דם זאת התישה את החברה הישראלית, והשפעותיה ניכרות גם בימי כתיבת שורות אלה, אחרי 67 שנים.

האחראים לכישלונות במלחמת העצמאות, שהציגו את כישלונותיהם כהצלחות, עיצבו את מדינת ישראל. הכחשת המחדלים הולידה את המנטליות הביטחונית הישראלית – תערובת של פציפיזם ותוקפנות, שקיבלה, אחרי שנים, את הכינוי "יורים ובוכים", ושמאפייניה הם יהירות, אהבת ההווי של היחידות הצבאיות ואי-הבנה בכל נושא הוויית הצבא והמלחמה. המנטליות הזאת היא אחת מסיבות החומרנות, חוסר החזון, חוסר כושר התכנון וחוסר הראייה האסטרטגית של דור תש"ח, ששלטה שנים רבות במוקדי הכוח של המדינה. אני מרשה לעצמי להניח שאילו הבין בן-גוריון את הוויית הצבא והמלחמה, ואילו היה הישוב העברי מוכן יותר למלחמה, היו הערבים דוחים את התקפתם עד שיהיו מוכנים, ולכל הסכסוך הישראלי ערבי היה אופי פחות צבאי-מלחמתי.

משה סנה⁶, מי שהיה אחד ממנהיגי מפלגת "הציונים הכלליים" הימנית בפולין, ומנהיג המפלגה הקומוניסטית במדינת ישראל, הוא אחד מן החידות של ההיסטוריה הציונית. הוא שירת כקצין רפואה בצבא הפולני, ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה. לאחר שברית המועצות כבשה את מזרח פולין, כחלק מההסכם הסודי שלה עם גרמניה הנאצית, נפלה הדיביזיה שבה שירת סנה, בשבי. כמעט כל קציני הדיביזיה נטבחו ביער קאטין. שלושה קצינים נותרו בחיים. אחד מהם משה סנה, דבר חשוד כשלעצמו. לא פחות חשודה היא בריחתו מהכלא הסובייטי לקובנה שבליטא, שהייתה אז עצמאית.

סנה עלה לארץ-ישראל ב-21 במארס 1940. כאיש הציונים הכלליים א'⁷, בחסדו של בן-גוריון, הוא צורף באותה שנה למפקדה הארצית של ה"הגנה" (מ"א) שהורכבה אז מחדש, אחרי סכסוכים קשים בין נציגי הימין לנציגי השמאל. לתפקיד ראש המפקדה הארצית (רמ"א), תפקיד המקביל לשר הביטחון, מינה בן-גוריון פקיד גבוה בסוכנות, את ראש המחלקה הטכנית, יעקב רייזר, ונציג מפא"י במ"א היה נאמנו של בן-גוריון, לוי אשכול. ה"איחוד האזרחי", שליכד אז את רוב ארגוני הימין ביישוב, החרים אז את המ"א, ולא שלח אליה את נציגיו. באמצעות שלושה נאמנים, מתוך חמשת החברי המ"א, שלט בן-גוריון בגוף הזה ללא עוררין, וכל מחדליו ומחדלי ארגון ה"הגנה" נזקפים לחובתו.⁸ אחרי שנה, ביולי 1941, מינה בן-גוריון את סנה לרמ"א ול"יועץ המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והמקשר בינה ובין הציבור, בענייני גיוס וביטחון",⁹ ורבים ראו בו מנהיג עולה. המודיעין הרוסי דירג אותו אחר-כך במקום השלישי בהיררכיה הציונית, אחרי דוד בן-גוריון וחיים ויצמן.¹⁰ השתייכותו של ראש מפקדת ה"הגנה" למפלגת ימין-מרכז הייתה לרצון לבן-גוריון, וכשהביע סנה את רצונו לעזוב את מפלגתו ולהצטרף למפא"י, טען בן-גוריון שכחבר מפלגה אחרת הוא יסייע יותר לקידום מדיניות האקטיביזם המבוקר.¹¹ סנה נהנה מהמהלך הטקטי הזה. חמש שנים פעלו השניים בהבנה ובתיאום, ואפשר להניח שבמחצית הראשונה של שנות הארבעים היה סנה האיש שדיווח לבן-גוריון על בעיות ב"הגנה".¹² הקשר עם סנה והיעדר הקשר הישיר עם ה"הגנה", בייחוד אחרי מותו של אליהו גולומב, שנחשב לרמטכ"ל הבלתי מוכתר של ארגון ה"הגנה", היו אחת מסיבות המחדל הביטחוני של בן-גוריון (במחצית השנייה של שנות הארבעים הורחק סנה מתפקידו, בגלל שיקולים פוליטיים, מפני שהתנגד להחלטתו של בן-גוריון לבטל את "תנועת המרי", ודרש להמשיך בטרור האנטי-בריטי, יחד עם האצ"ל והלח"י. הרחקת סנה הייתה מאוחרת מכדי לחולל מהפך בארגון ה"הגנה". יחידות ללחימת גרילה וטרור, וצבא סדיר, הם שני הפכים).

על אף התיאום ביניהם היו לראש המפקדה הארצית כמה עמדות מנוגדות לאלה של יושב-ראש הנהלת הסוכנות. למשל, בן-גוריון רצה שחברי הפלמ"ח יתגייסו לצבא הבריטי, ואילו סנה נמנה עם התומכים בקיום הפלמ"ח ככוח עצמאי שיהיה שלד לצבא סדיר בעתיד. היחס של ראשי ה"הגנה" אל סנה לא היה אחיד. אליהו סחרוב מי שהיה עוזרו של שאול אביגור, (שהיה מקורבו של בן-גוריון ובמשך שנים, ראש שירות הידיעות ביישוב), סיפר: "שאול אביגור ויעקב דוסטרובסקי (הרמטכ"ל דורי)¹³ ראו בו אדם מרשים מבחינה אינטלקטואלית, בעל כושר רטורי, אבל אופורטוניסט חסר-יושר, שמתאים את הטיעונים לאינטרסים. דוסטרובסקי עמד על טיבו ונאבק בו, אך סנה גבר עליו".¹⁴

זאב שרף, מי שהיה מראשי הש"י של ה"הגנה" (אחר-כך מחזיק תיק שירות הידיעות – מודיעין, בסוכנות היהודית, ולימים שר בממשלת ישראל), אמר לי, כי רמזים מצטברים שכנעו אותו שסנה היה סוכן סובייטי, וכי גם אביגור החזיק בדעה זו.¹⁵ לדבריו, למרות שהחשדות נמסרו לבן גוריון, הוא גונן על סנה.

היסטוריון של היישוב והמדינה ומראשי אסכולת "חוג אורנים"¹⁶, חבר קיבוץ עין החורש של השומר הצעיר, ד"ר יורם נמרוד ז"ל, העיד באוזניי כי הוא וחבריו למחקר, מאנשי "חוג אורנים", הגיעו לממצאים, המאשרים שסנה היה סוכן סובייטי בעת שהיה ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה".¹⁷

איסר הראל התלבט בספרו "ריגול סובייטי, קומוניזם בארץ-ישראל", בשאלה "האומנם היה משה סנה סוכן סובייטי?" תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בילקוט המסמכים אשר יצא לאור בשיתוף משרד החוץ של רוסיה ומשרד החוץ של ישראל. בילקוט זה פורסמו דיווחים של השגריר הסובייטי ממפגשיו עם ח"כ משה סנה וח"כ יעקב ריפתין, אשר העבירו לשגריר מידע מישיבות חוץ וביטחון של הכנסת, ומידע רגיש אחר. דיווחים רבים של השגריר הסובייטי למוסקבה כוללים מלים "כפי שמודיע סנה".¹⁸

מי שמקבל את הטענה הזאת יכול גם לטעון שאולי אחת ממשימותיו של סנה הייתה להגביר את פעולות הטרור נגד הבריטים כדי שיסתלקו מארץ-ישראל, בהתאם למדיניותה של ברית-המועצות. לכן הוא גם התפטר מתפקידו כראש המפקדה הארצית – אחרי פיצוץ מלון המלך דויד בירושלים על-ידי אצ"ל ב-22 ביולי 1946 – והחלטתו של בן-גוריון, שישב אז בצרפת, לפרוש מ"תנועת המרי העברי" ולהפסיק את שיתוף הפעולה עם אצ"ל ולח"י, בלוחמת טרור משותפת נגד הבריטים.

חילוקי-הדעות העיקריים בין סנה לדורי היו על תפיסות צבאיות ועל אופי ה"הגנה" בעתיד. הקו של דורי היה שמרני וזהיר; סנה ייצג מגמות שנחשבו לחדשניות ונועזות. לדוגמה, סנה היה בעד, ודורי נגד, הקמת קורס מפקדי-כיתות נוסף של הפלמ"ח, הקמת פלוגה ימית בפלמ"ח (פלי"ם) לפעולות חבלה נגד ספינות בריטיות, וארגון הפלמ"ח בגדודים, כדי שיהיה בעתיד לשלד הפיקודי של צבא המדינה היהודית. בוויכוחים על נושאים אלה הייתה ידו של סנה על העליונה. תומכיו הנלהבים היו הצעירים שהושפעו מ"התנועה לאחדות העבודה" ומיצחק טבנקין, ושהעריצו את ברית-המועצות ואת המיתוס של הצבא האדום. בתקופת "תנועת המרי", שבה גבר משקלו של הפלמ"ח, גברה גם סמכותו הפיקודית של הרמ"א, סנה, והרמטכ"ל, דורי, לא השלים עם הפריצה לסמכותו. הוא ביקש לפרוש מתפקידו לזמן מה, ואליהו גולומב, משה סנה וישראל גלילי, נענו לבקשתו, שלחו אותו לארצות-הברית כנציג ה"הגנה"¹⁹ ומינו את יצחק שדה לממלא-מקום רמטכ"ל ה"הגנה" ומפקד "תנועת המרי". שדה היה ממעריצי ברית-המועצות והצבא האדום. השינויים האלה היו בידיעתו ובאחריותו של בן-גוריון. בין שתיאוריית הסוכן הסובייטי נכונה ובין שהיא שקרית, היגררותו של בן-גוריון אחרי סנה הייתה מחדל שנזקיו נמשכים עד היום.

סנה הגיע למעמדו ב"הגנה" בעיקר עקב תמיכת אליהו גולומב בו, ועקב שיתוף הפעולה שלו עם גלילי, אך גם בגלל תמיכתם של ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון. אם נניח שחשדותיהם של זאב שרף, שאול אביגור ויורם נמרוד, היו מוצדקים, נוכל לומר שסנה היה אחת ההצלחות של מערכת החתרנות הסובייטית. לפי שרף ונמרוד, ידע בן-גוריון שסנה הוא סוכן סובייטי, ובכל זאת לא סילק אותו מתפקיד הרמ"א. סנה פרש כאמור מתפקיד זה באוגוסט 1946, אחרי שבן-גוריון הפסיק את השתתפות ה"הגנה" בפעולות הטרור נגד הבריטים, והיה חבר הסוכנות היהודית ואחראי על "הבריחה" (הנדידה המאורגנת של יהודים ממזרח אירופה למחנות עקורים במערבה, אחרי מלחמת העולם השנייה. ראה להלן). בו-גוריון לא התנגד למינוי זה. מי שמאמין להשערה של שרף ונמרוד יכול אולי לטעון שבן-גוריון התכוון לקשור, באמצעות "הסוכן המצליח", קשר עם ראשי ברית-המועצות, או להניח שסנה היה סוכן כפול מתוחכם מאוד. ייתכן אף שסנה היה גם המפתח לתמיכתה של ברית המועצות בהקמתה של מדינת ישראל, ולאספקת הנשק שישראל קיבלה מצ'כוסלובקיה.

בעדות מאוחרת, הודה סנה שבשנים 1948-1945 הייתה לו אוריינטציה פרו-סובייטית. את האוריינטציה הזאת הוא תרץ כך: "א. תפקידה המכריעה של ברית-המועצות במיגור ההיטלריזם ובהצלת שארית-הפליטה היהודית. ב. בגידת ממשלת הלייבור (אטלי-בווין) בהתחייבות בריטניה לעם היהודי לגבי ארץ-ישראל; ההתרשמות השלילית והמסקנות השליליות מהמגע הישיר עם חוגי השלטון בצרפת ובארצות-הברית. ג. הניתוח לפיו תתמוך ברית-המועצות בעצמאות היהודית בארץ-ישראל, והאותות אכן בישרו לנו תמיכה זאת".²⁰

תירוצים אלה אינם סבירים, שהרי לארצות הברית היה חלק מכריע יותר מאשר לברית המועצות ב"מיגור ההיטלריזם"; בתמיכתה של ארצות-הברית, יותר מאשר בתמיכתה של ברית המועצות, היה תלוי האם תיכון מדינה יהודית, וכתוצאה של חשדם של אנשי הממשל האמריקני באוריינטציה הפרו-סובייטית של ראשי היישוב, תמיכה זאת כלל לא הייתה מובטחת. תירוציו הקלושים של סנה מחזקים את ההשערה שהוא היה סוכן סובייטי.

_____

[הפרק בשבוע הבא יעסוק בתפיסות האסטרטגיות של הנהגת היישוב.]

1. עד סמוך להחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 דיבר בן-גוריון על מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, אם כי ניהל דיאלוג עם חסידי החלוקה.
2. בחוסר הבנה כזה לקו גם ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון שלו אריאל שרון במלחמת לבנון ב-1982, וראשי הממשלות יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין, ושרי הביטחון יצחק רבין ומשה ארנס, בימי האינתיפאדה הראשונה. זהו אחד ההסברים העיקריים לתפקודו הלקוי של צה"ל, גם במלחמת לבנון וגם מול האינתיפאדה הראשונה. הלקחים לא הופקו, ולכן נכשלנו באינתיפאדה השנייה, במלחמת לבנון השנייה, וגם במבצע "צוק איתן".
3. סיעה יריבה לבן-גוריון בתוך מפא"י. רוב חבריה של סיעה זאת השתייכו ל"קיבוץ המאוחד" ומנהיגה היה יצחק טבנקין, יריבו של בן-גוריון. היא פרשה ממפא"י ב-1944 והקימה את "התנועה לאחדות העבודה". ב-20 בינואר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הקימו, תנועה זאת ותנועת "השומר הצעיר" את מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), שהייתה האיום הפוליטי העיקרי על מעמדו של בן-גוריון בימי המלחמה ובשנים הראשונות שאחריה.
4. במלחמת הדרכים (בעיקר בגזרת ירושלים), למשל. ראה להלן.
5. נס הוא ביטוי דתי לצרוף נסיבות בלתי סביר, בדרך כלל.
6. אביו של אפרים סנה, שהיה ממנהיגי מפלגת העבודה, עד שהודח על-ידי אהוד ברק.
7. הציונים הכלליים א', הייתה מפלגה מרכז ליברלית. מנהיגה היה אז יצחק גרינבוים.
8. סנה משה, אחרית כראשית, הקיבוץ המאוחד, 1982, עמ' 67-66; סדרת ראיונות עם ישראל גלילי ב 1981-1977- (להלן, גלילי).
9. ארכיון ציוני מרכזי 25/1880/S, מכתב המינוי של משה סנה לראש מפקדת ה"הגנה" הוצא ב-1941.
10. 1947-1953 Arnold Krammer, The Forgotten Friendship – Israel and the Soviet Bloc, University of Illinois, 1974, p 34.
11. יאיר צבן, הביוגרף של משה סנה, אמר לי בשיחת-טלפון, ב-4 בינואר 1981, כי סביר שסנה רצה להצטרף למפא"י ושבן-גוריון ו/או ברל כצנלסון ואליהו גולומב שכנעו אותו לא לעשות זאת בנימוק הנזכר כאן. במחצית השנייה של 1946 התפטר סנה מתפקיד הרמ"א, מפני שבן-גוריון החליט להפסיק את פעולות הטרור האנטי-בריטי וסנה דרש להמשיך בהן יחד עם האצ"ל והלח"י. אחרי מלחמת העצמאות נטה סנה שמאלה יותר ויותר ולבסוף הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחרי מותו נדהמו רבים כשנודע שבצוואתו ביקש שיאמרו קדיש על קברו.
12. האיש המרכזי ב"הגנה", הגם שלא היה לו תואר פורמלי, פרט לחברות במפקדה, היה אליהו גולומב. הוא היה עצמאי במידה מסוימת, כנבחר ציבור וכאחד ממנהיגי מפא"י, ואילו את סנה מינתה הנהלת הסוכנות היהודית, דהיינו בן-גוריון. פורמלית היה סנה כפוף למשה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שהייתה אחראית על נושאי הביטחון, עד שבן גוריון נטל לעצמו את תיק הביטחון בדצמבר 1946.
13. אביגור היה אישיות מרכזית במפא"י ופעיל בתחום הביטחון. אביגור ודורי היו נאמניו של בן-גוריון.
14. סדרת ראיונות עם אליהו סהר בין השנים 1980-1978.
15. סדרת ראיונות עם זאב שרף ב-1980.
16. חוג אורנים הוא חוג של מורים ותלמידים, שנוצר בסוף שנות השישים בסמינר "אורנים"' (סמוך לקריית טבעון), השייך לתק"ם. הרצו בו מורים כריזמטיים ובולטים בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה, ובראשם הפרופסורים יגאל וגנר, מיכאל שטראוס ובנימין אדר, והם ריכזו סביבם עשרות תלמידים, בייצרם מעגל שיח ופעולה, שלימים נקרא "חוג אורנים".
17. סדרת ראיונות ושיחות עם ד"ר יורם נמרוד בשנים 1990-1980.
18. בעשרים השנים האחרונות, ברוסיה, הופיעו פרסומים רבים המגלים טפח מעבודת הביון הסובייטי בישראל. מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, מונה וולדימיר יוואנוביץ ורטיפורוך לראש תחנת ק.ג.ב. בישראל. כפי שכותבים בספרם ו' אנטונוב וו' קרפוב, תוך זמן קצר הוא הצליח להקים רשת סוכנים יעילה אשר סיפקה מידע לא רק על ישראל, אלא גם על מדינות אחרות. כמה מהסוכנים עברו מישראל לארה"ב ולצרפת, והמשיכו לרגל שם. ורטיפורוך בעצמו כתב למרכז ק.ג.ב. במוסקבה: "...בישראל אנחנו יכולים לקבל פי עשר יותר מידע, אשר פי עשר חשוב יותר, מאשר בכל מדינה אחרת של מזרח התיכון". ורטיפורוך גייס סוכנים במשרד החוץ הישראלי, בשירותי הביטחון ובמשרדים ממשלתיים אחרים. (מקור: "קלינברג והריגול הסובייטי בישראל" - [קישור].
19. גלילי; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי איילון.
20. סנה משה, אחרית כראשית, שם, עמ' 103.