בין עמיר בניון לבית"ר ירושלים

להתערבותו של הנשיא ריבלין - בביטול הופעתו של עמיר בניון בטקס הממלכתי, פנים רבות. מחד-גיסא, אין מה להלין על גישתו הערכית, שהרי מילות השיר הן הסתה לשמה. אך מאידך-גיסא התקדים של הנשיא ריבלין פותח פתח לכל נשיא להפוך לצנזור העל, ולא רק בנושאי שירה אלא בכל נושא תרבותי ומי ששמח היום על התערבותו של הנשיא לא בטוח שישמח מחר על התערבות נשיא זה או אחר בנושא תרבותי אחר. כמו שהנשיא ביטל את ההופעה של בניון משום טענת גזענות הרי ששרת התרבות הנוכחית למשל יכולה להזיק לסרטים והצגות מטעמי "ביטחון" וכו'.

יתכן שרבים יסכימו שלמרות המחיר התרבותי הזה, הרי שמתיחת "קווים אדומים" ביחס למה שהמושג "תרבות" יכול להכיל, היא הכרחית כדי שהדמוקרטיה לא תהפוך, חס וחלילה, לאנרכיה.אבל לאחר שהנשיא הנכבד החל את מלחמתו והתערב בנושא התרבות הרי שהייתי מצפה ממנו להתערב גם בנושא הספורט, ולפחות להחוות דעתו על פן גזעני ואלים הרבה יותר מאשר עמיר בניון, שהאחרון קיבל את הגזירה באופן ג'נטלמי מעל למצופה.

אני מתכוון לצרה הישראלית האלימה שמיום הופעתה על במת הספורט הישראלי היא רק משמשת חיקוי ודוגמה לבריונות והסתה.לצרה הזו קוראים בית"ר ירושלים ובשבוע שבו ביטל הנשיא את הופעתו של בניון מחשש לליבוי של גזענות(בגלל שירו של האחרון), הרי שאותה בית"ר ירושלים ביצעה אקט גזעני אלים באופן מעשי, שגם מאות השוטרים והמאבטחים עמדו חסרי ישע מול הפוגרום ברכוש שערכה הקבוצה הראשונה במעלת האלימות במדינה.

הניסיון להדביק למשחקים עם בני סכנין תוית של "מלחמה לאומנית" היא שגיאה אחת גדולה.במגרש של בני סכנין מתארחות עוד כשנים עשרה קבוצות, ואילו בני סכנין עצמה מתארחת גם אצלן, אבל רק כשבית"ר ירושלים צריכה להופיע מול בני סכנין, הרי שרק אז עולה רף המתח הלאומני. מעניין הוא שבמשחקיהן של שאר קבוצות ליגת העל, בסכנין או בביתן עם בני סכנין, הרי שנדיר שיונף דגל פלשתיני או שיזדקקו לשמירה של מאות שוטרים, ולסלול דרכי מילוט. אבל לא רק בתחום הלאומנות והגזענות תחבה בית"ר ירושלים את זרועה אלא במיוחד בתחום האלימות והואנדליזם,שחוצה גבולות של דת,לאום ועדה. הלאומנות אצל אוהדי בית"ר י"ם היא עוד דרך לשחרר קיטור של אלימות.שנים רבות לפני שסכנין בכלל נוסדה כבר הופיעה בית"ר ירושלים במתכונתה הבריונית,מהימים שעוד שיחקה בליגה השנייה דאז (ליגה א' מחוז הדרום), ולימים בליגה הראשונה בכדורגל.הסיפור על הבאת תגבור משטרתי למשחקיה של בית"ר י"ם לא החל בגלל סכנין או לפני כן בגלל הפועל טייבה, ובטח לא מסיבות "לאומיות". זה החל מהיום שהקבוצה הזו נוסדה, כאשר חיתתה הושלכה בכל מגרש שהופיעה ואילו אוהדיה ראו בפחד נגדם מקור לגאווה,רחמנא לצלן.

לא מעט אירועים אלימים התרחשו בליגת הכדורגל ואחד מהם היה לא מכבר, בדרבי התל אביבי.אבל כל זאת לעומת בריונות אוהדי בי"תר י"ם הוא כאין וכאפס. דרבי תל אביבי יכול בהחלט להביא לפיצוץ אבל אח"כ תשקוטנה אותן קבוצות לאורך זמן,במשחקיהן האחרים. משחקי צמרת - ובמיוחד תחתית,טומנים ברובם חומר נפץ אלים, אבל זו תופעה חד-פעמית בדרך כלל של אוהדי קבוצה זו או אחרת בגלל המשחק המתוח בצמרת ובתחתית.אבל אצל בית"ר ירושלים האלימות היא שיק פתוח גם במשחקי ידידות,ואפילו כנגד שחקני הקבוצה שלהם באימוניהם,ולא פעם ללא סיבה ממשית אלא זו אלימות "מתוך תחביב".

כאשר אוהדי בית"ר י"ם שרפו את אצטדיון "בלומפילד" ביפו לא הייתה להם סיבה "לאומית", ובודאי שהקורבן דאז - הפועל ת"א,לא היה בבחינת "שונאי המדינה". ה"גאווה הלאומית" של בית"ר י"ם הוכחה ע"י כוח הזרוע של אוהדיה,ובמיוחד באותו משחק שבו ברח לצמרות עצי הפרדס בפ"ת שחקן הפועל פ"ת, שהגיע כעולה חדש מבריה"מ לשעבר,ושמו בוריס נורמן,וזאת רק מפחד היריות שירה חייל-אוהד של בית"ר י"ם באויר. גם "קליטת העלייה" של ה"קבוצה הלאומית" הייתה מיוחדת, משסירבו ראשיה להחתים עולה חדש מרומניה בשם רלו קופרמן,רק משום הגיע ממדינה קומוניסטית,שבה סבל כיהודי, ואילו בבית"ר ה"ז'בוטניסקאית" הוא כונה "קומוניסט". בלא מעט קבוצות ישראליות שיחקו זרים מכל העולם - ובכללם גם ערבים ומוסלמים, אבל רק בבית"ר ירושלים השתלחו בגזענות בשני צ'צ'נים מוסלמים, שלהם ולבני עמם אין ולא כלום עם הסכסוך במזה"ת. אפילו בליגת הכדורסל, שם האלימות היא נדירה - בימים שבית"ר שלטה בהגמוניה הירושלמית,עשו אוהדי הקבוצה כבשלהם בשטח האלימות וידוע המקרה ששחקנה ג'ק אייזנר שלח לנכות בלתי הפיכה את רמי גוט, הקפטן של הפועל ת"א, לפני עשרות שנים.

אבל לשם הגינות הרי שאי-אפשר להאשים את שחקני הקבוצה הזו - שמזה עשרות שנים מצמיחים מקרבם רק מנהיגים וג'נטלמים. הם עצמם היו והינם קורבנות לקהל שלהם, שמסתמא שקשה להם החליפו בקהל מחליף ונורמאלי. דמויות כארצי בן יעקב, אהוד רובובי'ץ, אורי מלמיליאן, יוסף אמינוף, יוסי מזרחי, אלי אוחנה, וכמובן הרופא היחיד ששיחק בליגת הכדורגל-ד"רראול גילר, הביאו רק כבוד לכדורגל הישראלי. גם ראשי ההנהלה, קברניטיה ומאמניה צמחו מתוך ארזי הבירה ממש,אבל למרות כל זאת הקהל האלים הזה הוא זה שמתווה את דרכה של הקבוצה ומהלך אימים על שחקניה וקברניטיה גם יחד. בגלל הקהל הזה הרי שקבוצת בית"ר י"ם היא שיאנית הרדיוסים ושאר העונשים שקבוצה בישראל קיבלה אי-פעם.

בשבוע שעבר בסכנין שוב חזרה התמונה הקשה הזו כאשר לאחר סיומו של המשחק ערכו אוהדי בית"ר את הפוגרום המסורתי שלהם ברכוש מול כמעט אלף עיני השוטרים והמאבטחים שעמדו חסרי אונים מול שיאני הוונדליזם.אילו קבוצה ערבית הייתה עורכת פוגרום רכושני כזה באצטדיון של קבוצה יהודית, ואוהדיה היו צווחים במרכזה של עיר יהודית "מוות ליהודים", אני בטוח שהקבוצה הערבית הייתה מפורקת ושר הפנים החדש היה שולל מרבים מאוהדיה את האזרחות הישראלית.הוונדליזם הלאומני הזה לא ייעצר בסכנין אלא הוא יחליף צבע לוונדליזם פלילי כשבית"ר י"ם תופיע באצטדיון אחר שירתיח את אוהדיה. כדי לעזור להנהלת בית"ר ולשחקניה להיפטר מהחטוטרת הוונדלית הזו הרי שצריך היה מיד לאחר כל וונדליזם דומה להוריד את הקבוצה הזו כמה ליגות ואולי בליגות ב' ו-ג' היה הקהל של בית"ר י"ם מבין כי שם הוא אינו לבד,כגורם אלים ומתסיס,ולימים הניתוח הזה היה משנה את פני הקבוצה,כשזו הייתה חוזרת לליגת העל.

וכאן נכנס הנשיא הנכבד - שיצר דפוס חדש, של התערבות בחיי התרבות במדינה. הגזענות של עמיר בניון היא גזענות תיאורטית שבהחלט אפשר למחוק מהאיש. השיר שלו הוא שיר גזעני אומנם אך מתגונן מפני רצח ושאינו מטיף לאלימות ממש כמו זו של בית"ר י"ם כשהיא עורכת פוגרומי רכוש וקוראת מלכתחילה לרצוח ערבים רק משום היותם ערבים.היה נאה ואצילי אילו יו"ר בית"ר י"ם לשעבר - הנשיא ראובן ריבלין,היה קורא להתאחדות לכדורגל, מיד לאחר הפוגרום הבית"רי בדוחא,לשקול את הורדת הקבוצה הזו לליגה נמוכה יותר, ולא מעט משום העבירות הוונדליות והאלימות שצברה. אבל הנשיא העדיף לטפל בפרט קטן ולא בכלל גדול, שכבר מזיק כמעט מיום קום המדינה..