|
זיאד אבו-עין
. הפלשתינים מפיצים שקרים על מותו [צילום: AP]
|
|
|
|
|
השכנים הפלשתינים שלנו צריכים באופן טבעי לתפוס מקום של כבוד בתעמולת הבחירות אצלנו. אני רוצה להתמקד במותו של הבכיר הפלשתינית האחראי בממשלת אבו מאזן על ההתנגדות לגדר ההפרדה ולהתנחלויות. ארבע תובנות בעניין זה. ובכן, ראשית לכל, האירוע האלים מצפון לרמאללה בו הוא מצא את מותו אינו אלא עוד אירוע מתוך מאות רבות של פעילויות הקרויות "התנגדות עממית". הן ננקטות זה כמה שנים, ועיקרן אלימות קרה בשטחים(הפגנות, זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, דריסות וכיוצא באלו) בגלים עולים ויורדים אך רצופים. לאחרונה היו בה שני חריגים: היא התמקדה בירושלים והיו בה כמה מקרים של ירי חי. אלו הם פני "האינתיפאדה" השלישית. להיכן זה יתגלגל? בוודאי לא לרגיעה, כי מדובר במהלך אסטרטגי ברור ומתוחכם של הרשות הפלשתינית של אבו-מאזן.
התובנה השנייה נוגעת לסיבת המוות של אותו בכיר. עוד בטרם הוברר בכלל מה קרה ואיך קרה, הרשות הפלשתינית וכל שופרות התקשורת שלה קבעו נחרצות שהבכיר נרצח, שהוא הוכה עד מוות, שהוא נחנק מהגז, שהוא "שאהיד" שנפל חלל במלחמת הקודש נגד היהודים. בינתיים גופתו נותחה והממצאים הפתולוגים הראו שמת מהתקף לב, וכי גופו היה מועד להתקפים כאלו. אבל האמת, ובמקרה זה האמת המדעית, לא מעניינת את הרשות הפלשתינית. המציאות שלה היא שהוא נרצח. היינו עדים לתופעות דומות לא מכבר כאשר פלשתיני התאבד (והדבר הוכח גם ע"י פתולוג פלשתיני), או כאשר פרצה שרפה במסגד והתברר שנגרמה מקצר חשמלי.
הנקודה המהותית היא עמוקה יותר: השקר הוא אחד מכלי הנשק העיקריים בתרבות החברה הפלשתינית, מה עוד והוא מכוון נגד היהודים. החתירה לאמת, העומדת ביסוד התרבות המערבית, ובמסגרתה באקדמיה (בימינו לא בכולן וזאת סוגיה נפרדת עצובה ) אינה מצויה כנראה במעמד גבוה בסולם הערכים שלה. אין כאן עניין של "אמת" שלי מול "אמת" שלך בויכוח היסטורי או אידיאולוגי, אלא אמת אוביקטיבית פשוטה, שבמקרה שלנו היא המימצאים הרפואיים. מה שבאמת צריך להדאיג הוא שתרבות השקר לא תהפוך אצלנו לכלי נשק, בעיקר במאבקים הפנימיים. סימנים לכך, לצערי, אפשר לראות בשמאל הקיצוני האנטי ציוני. רק שזה לא יתפשט למרכז!
התובנה השלישית קשורה במושג הומאניות. ראיתי את הצילומים של האירוע. ראיתי איך הבכיר, כולו סוער ונרגש ומקלל, נהדף לאחור ע"י חיל צה"ל, כיצד הבכיר מרגיש ברע, וכיצד רופאה ישראלית, דומני שהייתה במדים ועם קסדה, מטפלת בו ומנסה להחיותו. וגם ראיתי כיצד קבוצת פלשתינים מגרשת אותה, ונושאת את הבכיר לאמבולנס מרוחק. האם יכלה להצילו? איני יודע כמובן. החשוב הוא הסיוע שהיא הגישה, כי זאת חובתה! ישראל מגישה סיוע לנפגעים מעזה, מארץ אויב: ישראל מטפלת בבתו של אסמאעיל הניה, מנהיג החמאס ברצועת עזה,שבראש חוצות מאיים להשמיד אותנו; ישראל מטפלת בפצועים מסוריה. את מי שהוא בעולם ה"נאור" זה מעניין? זה בכלל לא חשוב לו. העיקר שאנחנו "רוצחים" ו"ברברים". מה כואב לי? שגם מתוכנו נשמעים קולות נאצה כאלו.
התובנה הרביעית קשורה בשתיים האחרונות. עוד בטרם התבררו העובדות לאשורן, קפצו שתי נשים בזעם: האחת, יושבת-ראש מפלגת "מרץ" שלנו שמיד דרשה מנתניהו לקחת אחריות בפומבי למה שקרה. השנייה, שרת החוץ החדשה של האיחוד האירופי שמיד האשימה את חיילי צה"ל בשימוש מופרז בכוח. כנראה שאין לה זמן לראות את התנהגות השוטרים בארה"ב . למה הן קפצו ככה? כל אחד והסבריו. ומדוע קפצה אותה חברת כנסת מ"יש עתיד" והאשימה את נתניהו בטרור והדלקת המזרח התיכון על-רקע תקיפה אווירית ליד דמשק? כאן באמת רק לאלוהים הפתרונות.
מה מסקנתי מכל התובנות הללו כשאני מצרף להן את אמרות השפר של אבו מאזן על 6 מיליון פליטים שישובו לביתם בישראל, ואת מבול איומיו ומהלכיו נגדנו בזירה הבינלאומית? אלו בתוכנו שמאמינים לאבו-מאזן, הפרטנר הנחשק, ימשיכו כנראה להאמין, והוא ימשיך כנראה לאכזב אותם!