דרמה שתופסת אותך בגרון

לארס נורן, מטובי המחזאים השבדים בני זמננו ממשיך מסורת מפוארת של גדולי המחזאים במאה העשרים, שלאורם הוא הולך. כמו גם בסדרות טלוויזיה ובסרטים - השבדים הולכים ומקבעים את מעמדם כאיכותיים ביותר ומסקרנים בכל סרט או מחזה שהם מעלים.

הימים - אחרי מלחמה, שלא מוזכר שם הארץ בה התרחשה, גם לא תאריך. כך מקבלת ההצגה צביון כלל-עולמי, עם כל הנתונים להפוך לקלאסית. הביצוע של תלמדי שנה ג' של הסטודיו הוא המעולה ביותר שניתן היה לחשוב עליו, גם ביחס לתיאטרונים מקצועיים. למרות שזו הצגה ראשונה שהקאסט הזה מופיע בפני קהל, כל אחד בהם מהוקצע, במשחק משובח וכנה ביותר. המלחמה, כנראה שזו התרחשה ביוגוסלביה, ולא תמה אלא לאחר התערבות האמריקנים ועוד כמה מדינות, גרמה להרס טוטאלי, למוות של רבים והתפרקות המדינה החזקה למדינות-קטנות ומפוררות, דלות ועלובות.

בבית העלוב עד בזיון בו גרה אם ושתי בנותיה, שולט הרעב. כיכר לחם וקערת מים הנקראים "מרק", הם כל המזון שיש לאם להציע. הבת הגדולה יותר, מפרנסת את המשפחה על-ידי עיסוק בזנות. מקצוע שאמה דחפה אותה לעסוק בו. הנערה היפה (אינה בקלמן) חטובה ומשתדלת לשמור על צלם אנוש, וכן לצוד את תשומת לב הגברים, על-ידי איפור. האם והבת הקטנה בת ה12 עוסקות בבית - בהבאת מים בדלי מבחוץ, וניסיון להישרד. העוני והנוולות קורעים את הלב.

מסתבר שאבי המשפחה נעלם ולא נודע במהלך השנתיים האחרונות מקום הימצאו והאם הוא חי. אחיו איבן (עופר רוטנברג החביב והחיובי- כדמות במחזה) שלא ברור אם הוא עובד ומה מעשיו, ממלא את מיטת האם (ספיר דרמון) בלילות. הבת הקטנה סמירה (מוריה בן הרוש) אוהבת את הימצאות הדוד שם, וחולמת לצאת ממעגל העוני ומהכפר בו הם גרים, אל העיר הגדולה, בתקווה ששם ישתפר המצב. היחידה הריאליסטית מבין כולן היא הבת הגדולה יותר, בנינה (אינה בקלמן). החיים הפכו אותה לצינית, מרירה וחסרת אשליות.

המצב הקשה גורם לבנות לריב ולהתקוטט כל העת. עד שיום אחד מגיע האב, שחזר מהמלחמה. מסתבר שהוא התעוור בשתי עיניו, ואת הקשיים שזה גורם לו, ואת הטראומות שהוא סוחב איתו מאז ימי הענויים כשהיה שבוי - מבטא תום גרציאני בצורה מופלאה ביותר. האב חושק באשתו, ורוצה לשוב למעמדו כראש המשפחה כבעבר - אך האם, שנפשה נכרכה בנפש גיסה איבן, אינה נעתרת לו. המצוקה הנפשית והפיסית של האב מתבטאים ע"י השחקן הכה מוכשר ומכמיר, עד שביאושו הוא מנסה לכפות עצמו על הבת הגדולה, בנינה.

ספיר דרמון כאם המשפחה מתעקשת על שלה, בעוד שהיא לא מתירה לאיבן לגלות לבעלה שהוא חי איתם בבית ותפס את מקומו של הבעל. עובדת היותו עיוור, יוצרת מצבים לכאורה בלתי אפשריים, אבל העיוורון מאפשר אותם. כמו חתול ועכבר מתנהלים החיים זמן מה בין האישה, הבעל ואחיו, המאהב. כשהבנות מצידן מתכסחות ללא הרף, ושתיהן מתאוות לעזוב את הבית.

המלחמה שהרסה חיי אנשים, פגעה גם בשלמות המשפחה, שעד שהחלה המלחמה, חיו באושר גם אם בעוני. אך כעת -הכל נהרס, דרמות מתחוללות, שאלות נותרות ללא פתרון. מחשבות היאוש גורמות לאם לדרוש מגיסה שיהרוג את אחיו בשנתו. הכל מזעזע. ההתרחשויות לא היו יכולות לקרות כך בימי שלום. כל הסדר החברתי וחוקי התרבות הקיימים פחות או יותר בכל מקום בעולם - פסו במדינה זו לחלוטין. הכל נפרץ, והמסקנה של הגיבורות, כמו גם של הצופים - שהמלחמה - יש בה רק מנוצחים ורק מפסידים.כולן רוצות לפרק את המשפחה, והדרמה מתעצמת.

אין מי שזוכה במלחמה. ומחזהו של לארס נורן, אותו תרגמה לשפה קולחת ליזי עובד שעיה, וביים כה בהצלחה כפיר אזולאי, הדרמה הזו תופסת אותך בגרון, ואינה מותירה לך ברירה אחרת - מלבד ההכרה בתיעוב המלחמה, בנזקים הנפשיים והפיסייים שהיא גורמת, בפרט להרס ופירוק המשפחה.

קבוצת השחקנים בהצגה זו, במיוחד תום גראציאני יפה התואר ובעל החום האנושי הנובע ממנו, עד כי אינך יכול שלא לחבב אותו, למרות כל חטאיו, וכן מוריה בן הרוש הנפלאה, ואינה בקלמן הבלתי אמצעית, הישירה עד בוטות - כובשים את הצופים, ומביאים למסקנה: המלחמה היא דבר אוילי, מיותר ויש להימנע ממנו, אם חפצים בחיים.

את המוזיקה הכה מוצלחת המלווה את ההצגה עיצב אלעד אדר, את התלבושות המרשימות בדלותן הכה אמיתית עיצבה יהודית אהרון, ואת התאורה המעולה אמיר קסטרו.

חבל שההצגה תעלה רק עד יום שני הקרוב. והיה אם יוחלט להאריך את תאריך הסיום - זה יהיה נבון מצד ההנהלה, שעוד אנשים יחזו ביצירה מדהימה זו, שעולה על כל הפקה בנושא זה על בימות התיאטרונים הרפרטוארים. חברי החמישיה המופיעים בה - קובעים סטנדרט גבוה מאוד של משחק, שבתי הספר למשחק בישראל בשנים האחרונות, מתקרבים מאוד לרף הזה.

שאפו לשחקנים, לבימאי כפיר אזולאי ולסטודיו.