ולהלן תקציר תולדות העלילה: לאחר שהטיח האשמות קשות במנהל המכון הפתולוגי, ד"ר
יהודה היס, פרש ד"ר חן קוגל מעבודתו במכון, ופתח יחד עם מי שהייתה המתמחה שלו, ד"ר מאיה פורמן, מכון פרטי לרפואה משפטית. במהלך עבודתם במכון הפרטי עסקו השניים גם במשפטו של רומן זדורוב, שהורשע ברציחתה של תאיר ראדה.
לאחר פרישתו של היס, מונה קוגל למנהל המכון הפתולוגי, ואילו עמיתתו פורמן העידה במשפט זדורוב, והביעה את דעתה המקצועית לפיה נרצחה תאיר ראדה באמצעות סכין בעלת להב משונן. כיוון שלטענת התביעה רצח זדורוב את ראדה באמצעות סכין יפנית שלהבה חלק, סייעה עדותה של פורמן לטענת ההגנה כי זדורוב איננו הרוצח. אלא שהשופט יצחק כהן דחה את חוות דעתה של פורמן, ותקף אותה במילים קשות.
בשלב הבא נבחרה פורמן במכרז למלא תפקיד בכיר במכון הפתולוגי, ונתקלה בהתנגדותה של הפרקליטות למינויה. הפרקליטות הסתמכה על פסק הדין שכתב השופט כהן, והנושא נדון בבית הדין לעבודה. בית הדין פסק לטובתה של פורמן, ולאחר שחזרה לעבוד במכון הפתולוגי, הסבירה לנו השבוע פורמן, באמצעות התוכנית עובדה, מדוע התנגדו אנשי הפרקליטות למינויה.
פורמן הציגה את אנשי המכון הפתולוגי בתקופת היס כקבלני משנה לתפירת תיקים בשרות פרקליטות המדינה, ואת עצמה כמי שלא הייתה מוכנה לוותר על יושרה לטובת סיכוייה לקידום מקצועי. אם אומנם נכונים דבריה של פורמן, חזינו השבוע בנצחונם של כוחות האור על כוחות השחור, ולמיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה בה מופיע לפנינו אדם שעבד בשיתוף פעולה עם אנשי הפרקליטות, ומציג אותם כחלק מכוחות השחור.
אלא שבתוכנית, שאת תחקירה ביצע עמרי אסנהיים, שותפה של
אילנה דיין, לא הוזכר כלל שמו של השופט יצחק כהן, שהוא שכתב את פסק הדין שעליו הסתמכו אנשי הפרקליטות. ומבלי להיכנס לשאלת מניעיה של דיין, וקשריה עם מערכת המשפט שכה היטיבה עימה בפרשת הסרן ר', מן הראוי להשלים את התמונה, ולהציג את תפקידו של השופט כהן בסיפור.
כבר
במאמר הראשון שכתבתי על המשפט, שנים לפני שנתפרסמו החשדות שבעטים
התפטר השופט כהן מתפקידו, כתבתי: "בביקורתו החמורה על התנהגותו של מומחה ההגנה, אלכס פלג, מציין השופט כי פלג סימן את המטרה, ואחר-כך ירה את החץ. קשה שלא לחוש בדיוק אותו דבר לגבי יחסו של השופט לזדורוב.
כותב השופט כי זדורוב "מנסה לברר שוב ושוב האם המנוחה נאנסה, ככל הנראה בשל העובדה כי ידע שהוא עצמו לא ביצע אונס כזה". לפרשן שלא סימן מטרה, נראה הגיוני יותר שזדורוב ניסה לברר האם המנוחה נאנסה פשוט כיוון שלא היה לו שמץ של מושג מה קרה שם.
תמוהה גם ביקורתו הזועמת של השופט על אלכס פלג, שמתקשה להאמין כי זדורוב הוא הרוצח. השופט פשוט מזועזע מהעובדה שבהליך משפטי קודם "פלג ניסה לטעון, כי לשאלת משקל העצם הנופל אין השפעה על תוצאת הנפילה". כנראה שהשופט לא שמע על ניסויו המפורסם של גלילאו במגדל פיזה, שם הוכיח גלילאו טענה זו בדיוק."
ומתוכן החלטותיו של השופט כהן בהליך המשלים, שבו העידה פורמן, מתקבל הרושם שגם הפעם הוא סימן את זדורוב כמטרה, וירה את חיציו בכל מי שיפריע לו להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי אשמתו של זדורוב. כי כאשר ביקשה ההגנה להביא את קוגל כדי שיעיד שגם לדעתו נרצחה ראדה בסכין בעלת להב משונן, דחה השופט כהן את הבקשה בכתבו: ""והרי ממה נפשך? אם תומך ד"ר קוגל בחוות דעתה של ד"ר פורמן-רזניק, הרי עדותה הישירה וחוות דעתה בפנינו ואין בכך צורך".
ואת תוכן החלטתו זו יש להשוות להתייחסותו לאותה החלטה בפסק הדין, שבו כתב השופט כהן: "לא ראינו מקום לעריכת 'מקצה שיפורים' על-ידי ההגנה. ההגנה היא שבחרה להניח בפני בית המשפט חוות דעת של רופאה משפטית צעירה ולא של מומחה אחר ושיקוליה עימה."
לפנינו אפוא שתי גרסאות שונות לגבי הסיבה לדחיית בקשת ההגנה לתת לקוגל להעיד, ויש לזכור שגם הגרסה הראשונה, לפיה תמיכתו של קוגל בחוות דעתה של פורמן לא יכולה לשנות דבר, ניתנה אחרי(!) שנשמעה עדותה של פורמן, ואחרי(!) שהשופט כהן שמע את תשובותיה בחקירה הנגדית, תשובות שגרמו לו לפסול את חוות דעתה עקב קביעתו לפיה פורמן הינה רופאה צעירה ובלתי אמינה.
אלא שבסופו של דבר נוצח גם השופט כהן, וכידוע, הונחה חוות דעתו של קוגל בפני בית המשפט העליון, ולאחר כל הדברים האלה, אי-אפשר שלא להתייחס לניגוד בין התמונה החד-משמעית שהציגה פורמן בתוכנית עובדה, לבין התמונה המוצגת בפסק הדין שכתב השופט כהן.
במהלך התוכנית נתבקשה פורמן לדרג את הקושי שבמתן חוות הדעת לגבי סוג הלהב של הסכין שבו נרצחה ראדה, ובסולם של 1 עד 10 היא דרגה את הקושי כשתיים - כלומר קלי קלות. אלא שלהלן מצוטט מה שנכתב בפסק הדין (בעמודים 13,14).
"ד"ר פורמן הופנתה לתמונת הגופה במקרה זה (סומנה ת/826) שם ניתן לראות פצע דקירה ממנו נמשך קו אשר דומה למקרה שבפנינו ונשאלה מדוע שם לא קבעה פוזיטיבית כי מדובר בלהב משונן אלא רק לא שללה זאת, עובדה העומדת בניגוד מוחלט למסקנתה הנחרצת כיום.
העדה השיבה:
"נכון, מה שאמרתי אז היה נכון לידע שלי ב-2007, מאז קראתי עוד ספרות ואני מאמינה שגם מגע בלבד על פני העור יותיר סימן"... בעניין זה יש לדחות את טענת הסנגורים בסיכומיהם לפיהם אין כל פגם בכך שרופא מעמיק את ידיעותיו במהלך השנים" (סוף ציטוט).
מסתבר אפוא ששנים רבות של לימוד והתמחות, עד שנת 2007, לא סיפקו לפורמן את הידע הנדרש כדי להבחין בין סוגי הלהב של סכין הגורמים לפציעה, ורק בשנים האחרונות היא קראה ספרות שגרמה לה להאמין(!) שהיא מסוגלת להבחין בין שני סוגי הלהבים.
לא זו התמונה שהציגה בפנינו פורמן בתוכנית עובדה.
