המערך האדום מנסה לשווק את עצמו בשם היומרני "המחנה הציוני", בעוד שהשם הראוי לו הוא המחנה הקיצוני, המחנה שמתנכר לערכי הציונות ומוביל את ישראל לאובדן זהותה ולמלחמה נוספת במתכונת מלחמת אוסלו, או גרוע ממנה. התקשורת הישראלית, שרובה ככולה מתגייסת כעדר להפצת המסר "רק לא
נתניהו", מתעקשת לשרת את המערך של בוז'י-לבני ולהציגו כמרכז-שמאל. יתר על כן, היא מציגה את
ציפי לבני, העריקה מכל מפלגה שבה היתה, כמי שיכולה להביא מצביעים מן הימין, בשעה שדעותיה המדיניות ופעילותה בשנים האחרונות הן לא רק שמאלה מהרצוג אלא גם שמאלה מ
זהבה גלאון.
לא מעט נאמר ונכתב על תפקודה של התקשורת הישראלית. כך, למשל, היא מתיימרת - ולעתים גם מבצעת - תחקירים שונים בתחום של חשיפת שחיתויות, אבל היא ממלאת פיה מים ומעלימה עין מן השתיקה הזועקת של בוז'י הרצוג, חביבה של התקשורת במערכת הבחירות הנוכחית, והאיש שהיא חפצה ביקרו ובניצחונו. על כן שתיקתו בעניין עמותות ברק צורמת ומהדהדת וחושפת את ערוותה של התקשורת.
תחקירן הגון, אייכה? לא מעט נאמר ונכתב על חד-צדדיותה של התקשורת הישראלית. כך, למשל, כתבים ומגישים שונים באמצעי השידור ה"ממלכתיים" אינם מחמיצים הזדמנות לעקוץ את ה
עיתון הנפוץ במדינה,
ישראל היום, כאילו הוא עיתון הבית/החצר של נתניהו. אבל, לעולם הם לא יודו בכך שיותר מאשר ישראל היום מקדם את נתניהו, הם עצמם פועלים בגלוי ובמרומז לקידום מחנה בוז'י-לבני. כמוהם גם הציפיתונים המודפסים ובטאון השמאל הקיצוני והאנטי-ציוני. שאלו את מוזס, שוקן ועוד.
לא מעט נאמר ונכתב על חד-צדדיותה של התקשורת הישראלית. כך, למשל, עדר התקשורת התגייס כדי להציג את "המחאה החברתית" כאילו הייתה כזו, בעוד שהיא הייתה
מחאה פוליטית של עסקנים פוליטיים שניסו להפיל שלטון לגיטימי שלא באמצעות הקלפי. התוצאה של הירתמותה החד-צדדית של התקשורת: עסקנים נטולי כישורים, שהגיעו לכנסת ולצמרת הרשימה של המערך האדום.
לא מעט נאמר ונכתב על חובתה של התקשורת להפריד בין דיווח לבין פרשנות. הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר באמצעי התקשורת ה"ממלכתיים". אבל,
בקשת הפוליטית של אלה יש קצה אחד בלבד - הימין. לקשת הפוליטית המוצגת בתקשורת אין קצה אחר, כי שם שוכנים ה"מתונים", שברוב המקרים אינם אלא יונים טורפות.
ביקורת משמאל ולא מימין אפילו כאשר תפקודה הבעייתי של התקשורת מופנה כשאלה (
קול ישראל, יומן הצהריים, 23.1.15) אל השופטת בדימוס
דליה דורנר, נשיאת
מועצת העיתונות - הגוף שאמור להיות כלב השמירה על "כלב השמירה" - התשובה היא סתמית ומיתממת, משהו בנוסח: תפקידה של התקשורת הוא למתוח ביקורת על הממשלה, בין אם מדובר בממשלת ימין ובין אם מדובר בממשלת שמאל. האם אין השופטת מבחינה בכך שהתקשורת בישראל כמעט תמיד מותחת ביקורת משמאל על הממשלה, בין אם מדובר בממשלת ימין ובין אם מדובר בממשלת שמאל.
מתי נתקלנו בתקשורת בביקורת מימין על ממשלה כלשהי?! אגב, באותו ראיון עצמו, המראיין (צ'יקו מנשה) התייחס לישראל היום ופסק שמדובר בגוף תקשורת בעל צבע אחד. לו היה מתבונן במראה היה מבחין שהוא עצמו מועסק בגוף תקשורת בעל צבע אחד בולט... כדאי היה גם שיבחן את ההתייחסות העוינת והלעגנית של מרבית התקשורת המשודרת והכתובה בישראל להשתתפותו של ראש הממשלה בעצרת ההזדהות בפריז אחרי הפיגועים בצרפת מחד-גיסא, ואת התעלמותה מאידך-גיסא מעצם השתתפותו (המחויכת) של הטרוריסט מכחיש השואה מרמאללה בשורה הראשונה באירוע נגד הטרור.
לכאן אפשר לקשר גם את ההתייחסות העוינת והרדודה של מרבית התקשורת המשודרת והכתובה בישראל לחיסול המחבלים בגבול הסורי. הגדיל לעשות הקריקטוריסט (בידרמן) של העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים, שתחת הכותרת האלימה "מחסלים את בוז'י" הציג את נתניהו ויעלון יורים אש חיה על מטרה. האם שילוב האיור והכותרת אינם גובלים בהאשמה ברצח?
אין זו ההסתה הראשונה מבית מדרשו של אותו קריקטוריסט. בניגוד לישראל היום, שאיננו עוסק בהסתה, אי-אפשר לפתור את עיתונם של
גדעון לוי ועמוס בידרמן ממעשים מאוסים בתחום זה. לדוגמה:
איור בהארץ ביום 30.10.14, פרי ידיו ודמיונו הפרוע של עמוס בידרמן, המציג את ראש הממשלה נתניהו כמי שמוביל את מדינת ישראל, אשר מוצגת כמטוס, לביצוע פיגוע במגדלי התאומים בארצות הברית. האם יש הסתה חמורה מכך, עד כדי התרת דם? האם הצגת נתניהו כטרוריסט וכמחבל אינה התרת דמו? אבל, בישראל חופש העיתונות שמור למתנגדי נתניהו, לתומכי מצעד האיוולת האוסלואידי, לחסידיו השוטים של מכחיש השואה מרמאללה, וכן הלאה. ומנגד: מי שמתריע נגד הסכנות הקיומיות הנובעות מהמדיניות שבה תומך הארץ - יש לסתום את פיו.
