|   15:07:40
דלג
  דניאל פלורנטין  
ראש המרכז המרכז למחקר ולמידע
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
מורה טוב, מורה לחיים [צילום: פלאש 90]

אני זוכר את המורה

הסופרת סביון ליברכט, הסוציולוג פרופ' יוחנן פרס ושר החינוך וח"כ לשעבר, יוסי שריד מספרים על המורה שנחקק בזיכרונם מתקופת בית הספר
29/01/2015  |   דניאל פלורנטין   |   כתבות   |   תגובות

קוראים נכבדים,

המרכז למחקר ולמידע של מחוז תל אביב במשרד החינוך מארח שלושה. הסופרת סביון ליברכט, הסוציולוג פרופ' יוחנן פרס ושר החינוך וח"כ לשעבר, יוסי שריד.

ביקשנו מהם לספר משהו על דמויות חיוביות מתקופת בית הספר שנחקקו בזיכרונם. לשמחתנו השלושה נענו ברצון והעבירו לנו את חוויותיהם ואנו מודים להם מאוד.

סביון ליברכט

יש לי תמונת זיכרון מימי בית הספר היסודי שכמו בוימה על-ידי פליני: שדה חול רחב נמשך משער בית הספר, סופו לא נראה לעין, ויום יום מתרחש בו הפלא מחדש: מרחוק נראית דמות קטנה והיא הולכת וצומחת ככל שהיא מתקרבת עד שאפשר לזהות אותה בוודאות: המורה אסתר. ואנחנו, להקת ילדות בנות עשר, פורצות בריצה לקראתה, מקיפות אותה מכל עבר ומלוות אותה עד לחדר המורים, סנדלינו מלאים חול.

ואני חושבת היום: כמה נפלא היה לה ולנו להתחיל כך את היום: בהצהרת אהבה. ואני תוהה אם יש מורים שזוכים היום לקבלת פנים כזאת. וכמו הרבה מחשבות מובלת גם זאת אל השורה התחתונה: הזמנים ההם רחוקים כל כך כאילו לא רק אורח החיים השתנה אלא הטבע האנושי עצמו.

אני מנסה לחשב את גילה אז ומגלה בתדהמה שהייתה בשנות העשרים שלה. אבל בעינינו הייתה מבוגרת כהורה. מפליא איך הצליחה בגילה הצעיר להפגין סמכותיות, להשליט דממה בכיתה, לקלוט ברגישות מי עומד להישמט, מי עיניו עצובות מדי, איך הצליחה להחדיר בנו את אהבת הידע, את האמונה שככל שנתאמץ, נמריא גבוה יותר.

תלמידיה היו כולם ילדי מהגרים שמוצא משפחותיהם באפריקה, באסיה ובאירופה; שהוריהם דיברו שפות שונות אבל איש מהם לא שלט בעברית. כשאני חושבת על "המפעל הציוני" לפני שהתעכר ונוספו לו מירכאות, המורה אסתר היא, בעיני, חלק מן המפעל הזה.

עשרים וארבע שנים לאחר ששילחה אותי בחיבוק לבית הספר התיכון, שנים שבמהלכן לא נפגשנו כלל, הגעתי אל ביתה – אותו בית עצמו שממנו יצאה לחצות את שדה החול – לתת לה עותק של ספרי הראשון "תפוחים מן המדבר".

אני לא זוכרת מה כתבתי לה בהקדשה, אולי שהיא לא יכולה להעלות בדעתה כמה גדול חלקה בספר הזה כי היא הייתה שם במקום שהתחיל, כנראה, להתהוות.

בפגישת מחזור מרגשת של בית הספר היסודי שבה נפגשו חברים לכיתה שלא התראו חמישים שנה, הגיעה גם המורה אסתר, מלווה על-ידי בתה. היא חצתה את רחבת הדשא בצעד איטי ורוב הזמן ישבה, מוקפת – שוב מוקפת – בתלמידיה שכבר גדלו מאוד, שאותם זיהתה אחד אחד.

ימים אחדים אחר כך גלגלתי מחשבה בראשי לכתוב לה – בכוח הזיכרונות שעלו – על משמעות קיומה בחיי ובחיי חברי לכיתה. ואז – ממש דאוס אקס מכינה – באה ההזמנה לקחת חלק במוסף הזה.

יוחנן פרס

המורה נולד בירושלים, בשכונה הדוברת אספניולית, הז'רגון העיקרי (יש עוד כמה) של יהדות ספרד, קראו לו יצחק. הוא עצמו הגדיר את שכונת מוצאו כמעין מתנ"ס הבנוי חצרות חצרות, ותושביה דתיים ללא קנאות, רב לשוניים ללא גאווה.

והנה אנקדוטה: בשנה מסוימת התרוצצה שמועה בשכונה שבשנה הבאה יבוא המשיח. מיד החל יצחק בסדרת התערבויות כשהוא נוקט בעמדה שמשיח לא יבוא השנה. ואם בכל זאת יבוא, מי יזכור פרס של עשרה גרוש. לעומת זאת אני אוכל להתנחם בסכום נאה שארוויח.

בשנת 2000, במלאת 50 שנה לסיום הלימודים בתיכון, יזמו כמה חברים כנס מחזור. כמקובל, נבחרה ועדה ואני בתוכה. תוכננו סיכומי חיים וסיפורים מכל קצוות המחנה. הפרופסור-פסנתרן יונתן זק תרם מוזיקת רקע המורכבת מנושאים של שירי ילדותנו בצירוף סלסולים מודרניים משלו. ברם הכל חיכו למורה שהיה המחנך שלנו שלוש שנים רצופות. דממה השתררה כשהוא קם לדבר. "הלוואי שאפשר היה להשיג דממה כזו כשעוד היה לי הרבה מה להגיד לכם", אמר המחנך והוציא מתיקו צרור ניירות.

"במשך השנים שלימדתי אתכם הטלתי עליכם לכתוב כמה חיבורים ובתחבולות שונות השארתי אותם אצלי. והנה היום, לאחר 53 שנים, אני מחזיר לכם בצירוף הערותיי, כנהוג. חשבתי להשתמש בחומר כבסיס לעבודת מחקר, עבודה שכנראה כבר לא תתבצע. שמרתי את העבודות במהלך כל חילופי הדירות, הארצות, התפקידים והמטלות, ועכשיו תורכם. דרך אגב, שימו לב גם להערות שכתבתי אז. אולי גם בהן תמצאו תועלת".

כמה עבודות נבחרות הוקראו במקום. על המצב החברתי בכיתה כתבה אחת התלמידות: "הכיתה היא בכלל לא חברה. סתם אוסף אנשים שמשתעממים יחד". והערת המורה: "ומה את עשית לתיקון המצב?"

וחיבור אחד שכותרתו: "אילו למדינת ישראל הייתה פצצה אטומית"; בריאליזם מפתיע תאר הנער בן ה-14 את גבולות הכח ואת מגבלותיה של מדינה קטנה שאינה מסוגלת אפילו לאיים בהפעלת נשק אטומי בלי שיבולע לה. המורה כתב: "תחזית משכנעת אבל קודרת. אולי אפשר גם בלי איומים?"

החיבור שלי, שלא נקרא בקול רם, עסק במשפחה העולה מארץ נידחת, חצרמוות שבדרום חצי האי ערב. העולה ש"פגשתי" היה לבוש גלבייה מסורתית, רזה ומגויד כמקל.

"מדוע אתה מביט בי כל הזמן?", שאל.

"כי אתה משונה", השבתי.

"במה אני משונה?", הקשה.

"בכול. ברזונך, בבגדיך, במבטא שלך, במספר ילדיך המתגודדים סביבנו".

"ואני חושב שאתה משונה", אמר העולה.

"במה?", נזעקתי.

"בכול", השיב. "בגזרתך השמנמנה, בבגדיך האירופיים, בהתעלמותך מאותיות גרוניות..."

שכחתי חיבור זה לחלוטין. אולם בדיעבד קשה למצוא התחלה סבירה יותר לקריירה של סוציולוג.

והמורה? הוא כתב בשולי החיבור שלי: "אוזני חמור בקצוות, שגיאות כתיב, כתב בלתי קריא; זה לא משונה?".

חלק מן הקוראים יודעים בוודאי שהמורה הוא הנשיא החמישי ושר החינוך לשעבר יצחק נבון. היחסים בין מחזורנו לבינו ניתנים להגדרה כ"סיפור אהבה בהמשכים".

נבון ניחן במנות גדושות של קסם אישי ורגישות. כאשר רצה להדגיש רעיון עיקרי היה עובר ללחישה, ההפך מן המצופה. כששמעתי אותו מדבר בהתכנסות בבית הנשיא שהוזמנתי אליה חזר באותה הצלחה כמעט לתחבולות המורה הצעיר, המושך אחריו כיתת מעריצים.

בכנס המחזור סיכמתי: "יש כאן תפקיד ללא קדנציות, ללא פיטורים, שאינו ניתן להפסקה. בשבילנו תמיד תישאר המורה".

יוסי שריד

עדיין לא החלטתי מי ממורותי וממורי היה המורה שלי לחיים. ולא משום חוסר מועמדים ומועמדות, אלא משום ריבויים דווקא. רובם ככולם היו כאלה, שהטביעו בחברי לספסל הלימודים ובי חותם בל יימחה, ורישומם על תולדותינו ניכר עד עצם היום הזה.

לא הנוסטלגיה מדברת כעת מגרוני. זאת הייתה דעתי על מורי מאז ומתמיד, והזמן שחלף רק שימר אותה ואף חיזק אותה. בזכותם הלכתי כל בוקר לבית הספר בשמחה, מכל מלמדי השכלתי ואת כולם אהבתי; ואם היו גם אחרים, אז אותם שכחתי.

את יפה שרגא לעולם אזכור, שלימדה אותי בכיתה בי"ת גימ"ל ודל"ת, בבית חינוך לילדי העובדים במושבה רחובות, ונתנה בי סימנים ראשונים למשוררות.

יען כי לא רציתי לאכזב את ציפיותיה ממני, אני מתיישב מעת לעת לכתוב שירים. ואת ישראל צוקרמן אזכיר כאן לטובה ולתודה, שלימד אותי שלוש שנים רצופות – מוו עד חי"ת – ובמיוחד שקד על טיפוח כושר הביטוי שלנו בכתב ובעל-פה. כך נפטרנו בעוד מועד מפחד קהל, וסיגלנו לעצמנו את היכולת להרצות ואף לנאום בשער בת רבים. ויצחק גורביץ', המנהל האגדי, אבא של עמיקם, גם הוא זכור לטוב. אומנם לא לימד אותנו בכיתה, אבל רוח המחנך שלו שרתה עלינו בכל פינה.

אפילו את המורה מרים אזכיר, שאת שם משפחתה שכחתי, אך לא אשכח את מצוקתה, שגרמה לה בסוף כיתה ה"א להציג אולטימטום: זה או הוא או אני, שנינו יחד לא נוכל להמשיך, וה"הוא" ההוא הייתי אני.

עכשיו מותר לגלות: כל השנה מיררתי את חייה כדי לעבור סוף-סוף מבית ספר "בלי אוכל" לבית ספר סמוך "עם אוכל", למגינת לבה של אמי, שחשדה בכל מזון שאינו ממטבחה.

שנה אחת בלבד ביליתי בתיכון עירוני אל"ף בתל אביב, שבימים ההם היה מוסד שמרן ובורגני, שהקפיד על משמעת יתרה, ועל כן היה לי לזרא. לא היה לי נוח לקום בפני המורים בכניסתם לשיעור, לקרוא להם "המורה" ולא בשמם, כפי שהורגלתי בבתי הספר של "זרם העובדים". כבר במהלך השנה האומללה ההיא היה ברור, שגם מכאן אגרש את עצמי, אך בינתיים עברנו לירושלים.

שלוש השנים המסיימות של בית הספר התיכון היו שנים של חופש ואושר. בית חינוך תיכון בירושלים באותם ימים רחוקים הוא ההוכחה שלימודים אינם גזרה; אפשר ללמוד וליהנות בעת ובעונה אחת; ואפשר לכבד מורה גם בלי לקום לכבודו.

משה גרגיר לימד אותי עברית וערבית, וחיבב עלי את שתיהן. לימים הסכים לנקד את ספר שירי הראשון, וכעבור עשרות שנים גמלתי לו בעיטור המורה המצטיין. עבדתי אז כשר חינוך, והוטלה עלי החובה הנעימה להביע הוקרה למורים בגמלאות שהצטיינו בעבודתם. ופתאום, את מי אני רואה, אם לא את המורה האהוב שלי עולה לבמה, ושנינו חבוקים על סף דמעה.

פנחס בלומנטל היה המורה שלי לאנגלית, ויותר משלימד אותנו שפה זרה, לימד אותנו מושגי יסוד בתרבות העמים, ועיניים של עשרות ילדות וילדים מטומטמים נפקחו לראות ולהכיר. עד היום אני מרגיש את הרוח הטובה שנושבת עלי מן האשנב שפתח לנו.

שמשון קירשנבאום לימד היסטוריה יהודית וכללית. כסגן המנהל הוא היה קשוח, הטיל עלינו מורא, פחדנו מפניו. לא נורא: מבעד למעטה הנוקשות שלו, הבחנו במחויבותו המוחלטת כלפינו, במסירות שאין לה גבול, ועל כל אלה רחשנו לו חיבה. ללמדכם, מורים ותלמידים יקרים, שניתן לאכוף סדר ומשמעת גם בלי להיות שנוא.

ומאיר הרניק, שהתעקש לאלף אוזניים ערלות בלימודי מוזיקה עולמית וזמרת הארץ. אני, באופן אישי, חייב לו הרבה: הוא היה הראשון להבחין בקולי הערב ובשמיעתי הטובה, והפך אותי לסולן המקהלה. על התפקיד הזה ניסיתי לשמור כל חיי, ולא תמיד בהצלחה.

והמנהל, בכבודו ובעצמו, הלא הוא שאול ברקלי, שנודע ברבים כמחבר "לוח השמות" ו"לוח הפעלים", שהוגיעו את כלל תלמידי ישראל בימים ההם, אבל רק אנחנו זכינו להכירו פנים אל פנים. בי נשבעתי באוזני חברי, שבשבוע האחרון ללימודינו, בכיתה י"ב, אנקום בו, באיש הלמדן והנלבב הזה, על אשר עוללו לנו לוחותיו. ורק כדי שלא לשבור לי את המלה, שפכתי על ראשו הסב דלי מים, ועד היום אני מוליך את חרפתי. הוא סלח לי, אני בטוח, אך אני לא סלחתי לעצמי.

את רחל צפריר, המורה הראשונה שלי, השארתי אחרונה. היא שלימדה אותי צורת אות. כאשר התמניתי לשר חינוך, היא שלחה לי מכתב ברכה, שעוזרי הניחו על שולחני בדחילו ורחימו. פתחתי את המעטפה ביד רועדת. זה היה מכתב כל כך יפה, שאכזבה בצידו: "בעיקר אני זוכרת אותך בגלל ריסיך הארוכים", כתבה. "תמיד חשבתי שהם מתאימים יותר לילדה מאשר לילד". ואני חשבתי לתומי שהיא זוכרת אותי בגלל כישרונותי המופלגים, הידועים בציבור; שוב נתבדיתי. כתבתי לה מכתב תשובה נרגש, ואף באתי לבקר אותה בבית האבות והאימהות שלה. לא הסתרתי ממנה את אכזבתי, ושנינו צחקנו והתנשקנו. "עכשיו כבר אין לך ריסים כל כך יפים", ציינה כשנפרדנו.

בעלת הכשרה בתחום החינוך המיוחד ובתחום הייעוץ החינוכי. עובדת שנים רבות כיועצת חינוכית, מדריכה ומרצה במכללות להכשרת עובדי הוראה ולהכשרת יועצים חינוכיים. במחקרים ובמאמרים מדגישה את החשיבות הקריטית בפיתוח מודעות דווקא לצרכיהם של האנשים הסובבים את הילד עם הצרכים המיוחדים: משפחתו ואנשי הצוות הרב-מקצועי העובדים איתו.
תאריך:  29/01/2015   |   עודכן:  29/01/2015
דניאל פלורנטין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אני זוכר את המורה
תגובות  [ 1 ] מוצגות   [ 1 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
וינטר הניה
2/02/15 07:25
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
קרנות נאמנות גמישות, הן קרנות שאינן מחויבות לדפוס השקעה מסוים. מנהלי קרנות הנאמנות הגמישות יכולים לגוון - הם יכולים להשקיע באגרות חוב צמודות וגם באגרות חוב דולריות, וגם אגרות חוב קונצרניות וגם במניות בארץ, מניות בחו"ל. הם יכולים לקבוע את רמת החשיפה של הקרן, את רמת הסיכון של הקרן (תחת מגבלות התשקיף), הם יכולים לקבוע את התמהיל שנראה להם; הם יכולים לשנות מתי ובכמה שהם סבורים. הם פשוט גמישים כמעט לחלוטין באופי ההשקעה, בתמהיל ובעיתוי.
29/01/2015  |  אבישי בן-משה  |   כתבות
פעמים רבות אנו חושבים על אלמוגים כעל "אבנים חיות", התלויות לחלוטין בחסדי הזרמים שבים כדי להשיג חמצן וחומרי מזון. אך מה עושים האלמוגים כאשר נרגעים הזרמים, והים שקט? באמצעות שילוב בין שיטות מיקרוסקופיה רבות-עוצמה לצילום וידאו במהירות גבוהה גילו חברי קבוצות המחקר של ד"ר אסף ורדי, מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן למדע, ושל פרופ' רומן סטוקר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), היבט חדש ומפתיע באלמוגים בוני-השונית: מתברר כי אלמוגים אלה ממלאים תפקיד פעיל באיסוף מזון וחומרים אחרים הדרושים להם לחילוף חומרים.
29/01/2015  |  מכון ויצמן למדע  |   כתבות
להתחלק או לא להתחלק: זו אחת ההחלטות הגורליות ביותר בחיי התא. מדעני מכון ויצמן למדע, בשיתוף עם מדענים מדנמרק, גילו באחרונה מנגנון אשר עוזר לשלוט בהחלטה זו בתאים בריאים ובתאים סרטניים כאחד. הממצאים, שדווחו בכתב-העת המדעי Cell, מאפיינים בצורה חדשה לחלוטין את ההבדל בין תאים מתחלקים לבין אלה שאינם מתחלקים. תגלית זו עשויה לקדם בעתיד את אבחון מחלת הסרטן, ואולי אפילו את פיתוחן של שיטות ריפוי מתקדמות.
28/01/2015  |  מכון ויצמן למדע  |   כתבות
"בו-עינאן" הייתה עיירה קטנה במחוז תַּאפִילַאלְתְּ שבמרוקו. כרב המחוז החל לכהן לאחרונה (בעת שאירע המעשה) רב צעיר בשנים וגדול במעשים, הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי" זי"ע (יום פטירתו ד' שבט), וגם נודע בשערים בשל אבותיו הקדושים, רבי יעקב אבוחצירא, סבו, ורבי מסעוד, אביו.
28/01/2015  |  גד שכטמן  |   כתבות
פיקדון מובנה "זוכה" לתדמית שלילית, נראה שלא בצדק - אמנם, זה לא בטוח לחלוטין כמו פיקדון סטנדרטי וניתן להפסיד (אם כי לרוב בשיעור נמוך מאוד), אבל ייתכן גם אפסייד משמעותי בתשואה, ובתקופה שהפיקדונות הרגילים מספקים תשואה אפסית, זה בהחלט יכול להיות מכשיר אטרקטיבי.
28/01/2015  |  אבישי בן-משה   |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il