אלזה לסקר-שילר (1869-1945) הייתה לאחד מסמלי תקופתה, ונערצת על כולם. המשוררת, הסופרת והציירת הייתה פרי תקופתה - תקופת פריחת האכספרסיוניזם הגרמני-אוסטרי. על ידידיה ומעריציה נמנו וואסילי קנדינסקי, אוטו דיקס וכל יתר אמני האכספרסיוניזם הגרמני וה"שטורם".
הזמרת, השחקנית המחזאית והבימאית עדי עציון זק כתבה מונודרמה על חיי המשוררת הנודעת, שחייה הסוערים ודמותה הצבעונית ויוצאת הדופן עשו אותה לאחד מסמלי התקופה, מהחשובות בתולדות האמנות של ראשית המאה העשרים. עדי עציון זק, זמרת אופרה בעברה, מתמקדת בשנים האחרונות בכתיבת מונודרמות על נשים הגדולות מהחיים, ואת כולן היא משחקת בעושר דרמטי, עיצובי ואכספרסיבי. כך שיחקה את אלמה מאהלר, את ג'ולי הרצל, גרטה גארבו ומאריה קאלאס.
בכל מחזה שכתבה ושיחקה, היא כובשת את הבמה כולה תוך החלפת תלבושות עם שפע אביזרים וכובעים, עוברת מתקופה לתקופה, ומעניקה מבט פסיכולוגי מעמיק לכל דמות מהדמויות שהיא מגלמת. אלזה נולדה כבת שישית למשפחה יהודית ליד וופרטל, שהנהר הזורם לידה, הוופר, היה לשם אחת מיצירותיה "הנהר השחור". הטרגיות מאפיינת את מהלך חייה: אחיה האהוב נפטר בגיל 13, אמה נפטרה כשהייתה בת 21, ובנה מבעלה הראשון ד"ר לסקר, פאול האהוב, נפטר גם הוא בגיל צעיר - 21 משחפת. בהמשך, נישאה לצעיר ממנה בשנים רבות, שאף ממנו התגרשה. בין לבין ובמהלך כל חייה היו לה הרבה מאהבים, אך רק אהבה אחת.
את רוב שנותיה בילתה אלזה בברלין, שהייתה מרכז לאמנות, הוללות, ויצירה. בבתי הקפה של האמנים והבוהמה נהגה להקריא את שיריה, שכתבה בשפה לירית אך פרועה וללא מעצורים. מכיוון שהופעותיה היו תמיד בתלבושות ססגוניות (כמו בהצגה של עדי עציון זק), מלוות במוזיקה ותנועה - זכתה להפוך לאייקון תרבות. אך התמורות שחלו בגרמניה לא פסחו עליה. ב1933, שנת עליתו של היטלר לשלטון כקנצלר הרייך השלישי, הוכתה ע"י ביריונים פשיסטים בגלל יהדותה, הגם שלא הייתה קרובה מעולם לדת. עברה לגור בשוויץ, ובמהלך 7 שנות חייה שם נסעה לארץ ישראל שלוש פעמים, אך בפעם השלישית כשרצתה לחזור מא"י לשוויץ לא קיבלה אשרה לכך, ונשארה בארץ.
אלזה אהבה את ירושלים וחיה בה את שש שנותיה האחרונות. היא נפטרה מהתקף לב בחוסר כל, בעוני ובדלות מזעזעת, ורק הודות לחסדי תומכים, הייתה לה פת לחם. אך גם מהכסף שקיבלה - את רובו נתנה לעניים אחרים. היא הייתה ציפור נדירה. למרות שחיה בירושלים בעיקר מפשיטת יד ברחוב כקבצנית, והייתה לדמות נלעגת בירושלים, כתבה שירים באנרגיה בלתי מתכלה. הודות למיכלול שירתה היא נחשבת למשוררת הגרמנית החשובה ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20. ספר שיריה "פסנתרי הכחול" הודפס בתקופה בה חיה בירושלים. ציוריה-רישומיה מוצגים בתערוכות הגלריה "גלרי סן אטיין" ברח' 57 בניו-יורק, הגלריה היחידה המתאפיינת בתצוגת תערוכות של האכספרסיוניסטים הגרמנים מאז הוקמה בשנות ה40 למאה שעברה. לאחרונה הוקדשה לה תערוכה בישראל.
עדי עציון זק, בקסם בלתי נדלה, עם קולה האופראי הנפלא, אותו היא משמיעה בקטעים מסוימים על-רקע המוזיקה שאחראי לה גיל שוחט, ועם קטעי קריינות נפלאה של גלעד קלטר, שחקן ת' "גשר", המסביר בכשרון את שהתרחש באותה עת, בעת רגעי החלפת התלבושות שלה. היא נהגה להופיע כדמותו של יוסף במצרים, וכדמויות אכזוטיות מהתרבות המזרח תיכונית העתיקה. הצרוף של שלושת הפקטורים הללו - המשחק, המוזיקה והקריינות מתלכד ליצירת מחזה מרגש, מרטיט, ומהווה מחווה לאמנית הטוטאלית הזו שהייתה המשוררת והציירת אלזה לסקר שילר. לפני שבעים שנה - ב22.1.1945 נפטרה והובאה לקבורה בהר הזיתים בירושלים.
ההצגה עלתה בבכורה במוזאון תל אביב, והצגות נוספות תעלינה בסלון בית זק במסגרת "תיאטרון בסלון" - מסגרת אינטימית ומאד מתאימה לקשר הקרוב בין הסיפור-השחקנית-והקהל הנוצר בהצגה זו.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
