התפתחות הרפואה בעשרות השנים האחרונות הביאה לכך שניתן להציל את חייהם של חולים רבים הסובלים ממחלות קשות על-ידי השתלת איברים בגופם. מקורות האיברים להשתלה מגיעים הן מהחי והן מהמת. בארץ ממתינים למעלה מ-1,000 חולים להשתלה, כמאה מהם מתים בכל שנה עקב המחסור באיברים להשתלה. כדי להנציל איברים מהמת, יש לקבוע מהו רגע המוות.

חוק מוות מוחי נשימתי, התשס"ח-2008 מגדיר את רגע המוות כמועד קביעת מוות מוחי נשימתי. קביעה זו ניתנה עוד בטרם חקיקת חוק זה, על-ידי בית המשפט העליון בעניין בלקר נגד מדינת ישראל.


הדיון החל עוד במשנה


הדיון ברגע קביעת המוות בהלכה החל עוד במשנה: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נוכרי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי - מפקחין עליו". המשנה קובעת, כי מותר בשבת לפנות מפולת שאדם קבור תחתיה ויש ספק אם הוא חי או מת.

הגמרא קובעת: "תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד ליבו. אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה כיוון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, דכתיב 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו'". הגמרא דנה בשאלה עד היכן מותר לגלות את המפולת מעל האדם, האם יש לבדוק עד החוטם או עד הלב. ומשיבה הגמרא, כי אם מגלים את הגל מהראש של אדם כלפי מטה, הרי יש לבדוק את החוטם, דהיינו הנשימה. אם אין נשימה - האדם נחשב כמת, ואין צורך להמשיך לגלות את ליבו.

במשנה נוספת נאמר: "אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגויד ואפילו גוסס, זוקק לייבום ופותר מהייבום, מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה. וכן בהמה וחיה אינן מטמאין, עד שתצא נפשן. הותזו ראשיהן, אך על-פי שמפרכסין, טמאים, כגון זנב של הלטאה שהיא מפרכסת". המשנה קובעת, כי אדם מטמא כשיוצאת נפשו. אם הותז ראשו הוא נחשב כמת, אף על-פי שהוא עדיין מפרכס.


הרב פיינשטיין: פעולת המוח


המסקנה העולה מהמקורות לעיל היא, כי המוות נקבע על-ידי הפסקה בלתי הפיכה של הנשימה או על-ידי כך שהראש הותז. יודגש, כי על-פי הרפואה איבר הנשימה נמצא בגזע המוח. פרופ' סומר קובע: "אם נפגע כל המוח (כולל גזע המוח) כל התפקידים שתוארו לעיל [מרכז הנשימה, ויסות טמפרטורות הגוף, לחץ דם] ייפסקו ונמצא לפנינו גוף שאינו מגיב לגירויים, אינו נושם לבד, אינו מסוגל בכוחות עצמו לווסת את טמפרטורות הגוף שלו ואת לחץ דמו - גוף דומם".

החתם סופר דורש שלושה קריטריונים לקביעת המוות: מוטל כאבן דומם ואין בו דפיקה ואחר כך בטל הנשימה. החתם סופר גם הוא מתבסס על קריטריון הנשימה. התוספת שלו לעניין הלב מקורה במורה נבוכים, אך אין פוסקים הלכה מספרי פילוסופיה.

אחד מגדולי הפוסקים בתקופתנו בארה"ב, הרב משה פיינשטיין, פוסק על-פי הסברו הרפואי של חתנו, הרב ד"ר דוד טנדלר, כי הפסקה מוחלטת וסופית של פעילות המוח נחשבת למוות, על-פי המשנה באוהלות, אף אם הלב עדיין יכול לדפוק כמה ימים, כיוון שאין לו נשימה עצמונית.

מועצת הרבנות הראשית גם היא דנה בשאלה זו וקבעה, כי מות המוח הוא רגע המוות. הרב שלמה גורן פוסק, כי הנשימה של האדם קובעת את חייו. הרב פרופ' אברהם שטיינברג מנתח את השיטות שפורטו לעיל ומגיע למסקנה, כי מות המוח הוא רגע המוות.


הרב אויערבאך: הנשימה


ישנה שיטה השוללת את מה שנאמר עד כה, דהיינו: מות המוח איננו מצביע על רגע המוות. הרב אליעזר וולדנברג פוסק, כי הוצאת איברים מאדם שליבו עדיין פועם, אף אם פסקה הנשימה, היא רצח ואסורה מכל וכל.

הרב שלמה זלמן אויערבאך, מגדולי הפוסקים בתקופתנו, הורה לערוך ניסוי בכבשה כדי לבחון את השאלה שבפנינו. למרות שתוצאת הניסוי הייתה שיש לקבל את המוות המוחי, פסק הרב אויערבאך, כי אין לקבל את המוות המוחי. בתשובתו לפרופ' אברהם ס. אברהם, פוסק הרב אויערבאך, כי הקביעה של הפסקת פעולת המוח היא בגדר גוסס, ולפיכך לא ניתן להזיזו ולא ניתן לעשות לו בדיקות נוספות. גם הרב יוסף שלום אלישיב הצטרף לפסיקה זו.

הרב עובדיה יוסף לא התנגד לחקיקת החוק. כאשר נשאל לאחר חקיקת החוק מהי עמדתו, השיב, כי לא חתם על היתר גורף אלא כוונתו הייתה לניתוק מכונות ההנשמה בלבד, דהיינו: לעניין חוק החולה הנוטה למות.


רבנים אינם רופאים


ברצוני לצטט מקור מעניין מאוצר הגאונים (בתרגום חופשי): "על השאלה ששאלתם על-אודות התרופה שמי שאחזו קורדיקוס [שיגעון ובלבול] ועל כל שאר התרופות הנזכרות במסכת גיטין, וכיצד יש לפרש סוגיות אלו. צריכים לומר שרבנן לא היו רופאים והעצות הרפואיות הן העצות שהיו מקובלות בזמנן, ואין הן דברי מצווה. לכן, אל תסמכו על אותם תרופות אלא לאחר שבדקתם אצל רופאים מומחים, שהתרופה שנזכרה על-ידי חכמי התלמוד אינה מזיקה ואינה מביאה לידי סכנה. כך לימדו אותנו אבותינו".

המסקנה העולה ממקור זה, והיא ידועה גם לחכמי ההלכה, היא כי יש לבדוק את העובדות קודם כל אצל הרופאים. הרופאים הם אלה אשר קובעים את המצב הרפואי, ורק לאחר קביעת הרופאים מה מצבו הרפואי של החולה והאם המוח וגזע המוח נפגעו באופן בלתי הפיך, ניתן לקבוע את מותו של אדם לצורך השתלת איבריו לחולה מסוכן הנזקק להם לצורך הארכת חייו או שיפורם.