"צוק איתן" היה מבצע כושל, שבו לא ביצע צה"ל שום משימה אסטרטגית. היה זה מבצע של הצבא המתפאר ללא בסיס בהיותו "מהטובים בעולם" מול מיליציה המסוגלת לבצע מעשי טרור אך לא לחימה סדירה, ראויה, שלמה, ובוודאי שלא להתמודד בשדה הקרב מול צבא סדיר. המבצע התארך זמן רב מאוד, עלה בחיי אדם ומשאבים כלכליים רבים, והסתיים במשא-ומתן, ולא בהכרעה כפי שכל הישראלים ציפו. למרות שאנחנו טוענים מזה שנים שלא נקיים שום שיח עם החמאס, עצם המשא והמתן מצביע על נצחון החמאס.
סביר להניח שברמה הטקטית היו במבצע זה מעשי גבורה אחדים, שהרי הם נעשים בדרך כלל כשיש מחדלים. כדי לחפות על הביזיון, וכדי שהשיח הציבורי יעסוק בגבורה, ולא בכישלונות ובלקחים הנוגעים גם בתפקודם הלקוי של ראשי מערכת הביטחון, החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל להעניק צל"שים ללוחמים שפעלו כפי שמצפים מהם, וכן ללא לוחמים/לוחמות, מתצפתות, שעשו את מלאכתם כהלכה, שהרי גם בתחום התצפיות היו מחדלים, שהוסרטו על-ידי החמאס ואף הוקרנו בטלוויזיה הישראלית.
זאת ועוד: מחקרים ממלחמות צה"ל בעבר הוכיחו גם שרבים מהצל"שים לא היו מוצדקים, והוענקו, גם כדי לכסות על מחדלים - בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, ובקרב "החווה הסינית" לדוגמה, במלחמת יום הכיפורים - וגם כתחרות בין יחידות, מי תקבל יותר צל"שים. צל"שים של תחרות שלא היה ביניהם לבין מעשי גבורה שום קשר, הוענקו לאנשי סיירת מטכ"ל בשנות השישים כתחרות עם הצנחנים. אחד הזוכים היה
אהוד ברק. מצב זה גרם למפקדים אחדים לסרב להמליץ על לוחמים שביצעו מעשי גבורה, כי בעיניהם קבלת עיטור היא דווקא ביזיון. התחרות - מי יקבל יותר צל"שים - מבססת את ההשערה שבמסגרת התחרות בין היחידות, מפקדים ממליצים להעניק צל"שים גם לאנשים ביחידות לא לוחמות, או ללוחמים שחבשו פצועים ולחובשים שלחמו, כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה.
נוהג זה במתן צל"שים מזנה אותם, ומוריד את ערך הגבורה לאשפתות. צל"ש אמור להיות מודל אופטימלי, מעין "עמוד האש", שאליו ראוי לשאוף, כפי שהיה בתקופה שלפני הקמת המדינה, כשהנוער שאף להידמות ליוסף טרומפלדור, ובשנות החמישים והשישים שאף להידמות למאיר הר ציון. אם מעניקים צל"ש על מעשים רגילים וצפויים, נותנים לגיטימציה לא לבצע אותם, שהרי הם לכאורה "מעשי גבורה".
לאחר "צוק איתן" ראוי היה לא להעניק צל"שים כלל, ובוודאי לא לעשות זאת בטקס פומבי ומיוחצן. "צוק איתן" חייב חשבון נפש נוקב ולא צהלות גבורה.
