"העולם המוסלמי כולו סולד, כמובן, מפני רעיון המדינה היהודית. עם זאת אין בו נטייה להסתבך עם בריטניה בגללו. הערבים יודעים היטב שבריטניה מחשיבה עניין זה עד כדי כפיית דעתה בכוח הנשק, ללא מעצורים."¹

כך כתב מנהל אגף המזרח התיכון במשרד החוץ של ממשלת גרמניה הנאצית, אוטו פון-האנטיג, בדין-וחשבון סודי. ב-29 ביולי 1937, כלומר בימי המרד הערבי, כשהציעה ועדת-פיל לחסל את המנדט ולחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים.

הפקיד הבכיר הנאצי לא טעה: הערבים אומנם סברו שיש לאנגלים מחויבות כלפי הציונים, גם מכוח הצהרת-בלפור, וגם בגלל קבוצות-הלחץ הציוניות והפרו-ציוניות שפעלו באנגליה ובארצות- הברית. דיכוי המרד הערבי והמלצות ועדת-פיל חיזקו את הערכתם זאת.

ב-1938 שהה בארץ-ישראל אדם שהכיר את הבריטים ואת כוונותיהם, יותר מפון-האנטיג. קצין- התותחנים הצעיר, אורד וינגייט, שהוצב בספטמבר 1937 כקצין-מודיעין במפקדת הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל ובעבר-הירדן, למד את שיטות ההסתננות של אנשי הכנופיות הערביים לארץ, והרכיב את "פְלָגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads), בהן שרתו חברי "הגנה" צעירים, בפיקוד מפקדים בריטים, כדי לאבטח את הקטע הארץ-ישראלי של הצינור, שהוביל את הנפט מעירק לחיפה. הפלגות נלחמו נגד כנופיות ערביות בצפון הארץ, בעיקר בעמק-יזרעאל. ב-13 בספטמבר 1937 כתב וינגייט אל בן-דודו, סר רג'ינאלד וינגייט: "כל אנשי השלטון בארץ-ישראל ובעבר-הירדן, כולם עד אחד, נגד היהודים ובעד הערבים, כנראה בעיקר מפני שאנו שולחים לארץ-ישראל את הפקידים מהסוג הגרוע ביותר. הם שונאים את היהודי ונוטים חיבה לערבי, היורה בהם, אך מתרפס לפניהם, ומשתדל להחניף לרגש החשיבות שלהם."²

ב-24 באפריל 1940, בלונדון, כתב הקולונל ריצ'ארד מיינרצהאגן ביומנו: "ויצמן סעד אתנו הערב. בייאוש עמוק הכריז' שהשלים עם הסיכוי לבלות את זִקנתו במחנה-ריכוז. הוא סבור שבארץ הזאת (בריטניה) יקום נחשול כזה של אנטישמיות, עד שאפילו אחד לא יישאר מחוץ למחנה-ריכוז.³ (ויצמן היה בעל נתינות בריטית).

בוועידת-לונדון (בראשית 1947) אמר שר-החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שהצהרת-בלפור הייתה שגיאה, מפני שניסוחה אינו די בהיר ומפני שהיא מבטיחה ארץ אחת לשני עמים. אילו הייתה ההכרעה בידיו בימי ההצהרה – אמר בווין – היה מבטיח את הארץ רק לאחד משני העמים המתרוצצים בקרבה, והבטחתו הייתה לדבריו, ברורה.⁴

בספטמבר 1958 אמר בבית-הלורדים ריצ'ארד קלמנט אטלי, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בתקופת המאבק על המטרה, כי הקמת הבית הלאומי היהודי הייתה משגה, וכי זאת דוגמה לנזק שגורמים מהלכים שמניעיהם אלטרואיסטיים.⁵

לא מניעים שלטו בתקופת הצהרת-בלפור, וודאי שאם היה להם, משקל כלשהו, לא הם שהניעו את המדיניות והמעשה של הבריטים בארץ-ישראל, בעשור האחרון של המנדט. מה הריץ את הבריטים, ואיזה תפקיד הם מילאו בשנים האחרונות של מאבק העם היהודי לקראת עצמאותו? בשאלה זאת חלוקים בדעתם מדינאים, היסטוריונים וסופרים. האחים ג'ון ודוד קמחי כתבו: "במרד נגד רומא נכשלו היהודים, משום שהצלחתו הייתה מאיימת על עצם קיומה של הקיסרות, ואילו במאבק נגד בריטניה הצליחו, משום שהבריטים לא ראו במרד היהודי איום רציני על קיסרותם, כי בינתיים חלה תמורה מהפכנית בעצם ההשקפה על האימפריה, בשלוש השנים הגורליות שבין 1945 ל1948."⁶ שגריר בריטניה בעבר-הירדן בתקופת האחרונה של המנדט, סר אלק קרקברייד, העריך: "ההיסטוריה הארוכה של מרד וטרור בארץ-ישראל מחצה את סבלנותם של השרים בלונדון והפריכה כל-כך את אשליותיהם, עד שרצונם היחיד היה להשתחרר מאחריות למה שקורה בארץ גורמת-צרות זו."⁷

לפי פרופ' מאיר זמיר, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, המסתמך על מסמכי המודיעין הצרפתי, שירותי המודיעין הבריטיים במזרח התיכון, בראשות הבריגדיר אילטיד קלייטון, פעלו ללא סמכות וללא אישור ממשלת בריטניה, ב-1947, להניע את מדינות ערב לסייע לערביי ארץ ישראל להילחם ביהודים ולפלוש עם צבאותיהם אחרי הכרזת העצמאות. "דוחות מארכיון ההגנה מאותם חודשים" כתב זמיר, "שבהם מופיע שמו של קלייטון לעתים קרובות, קושרים את החרפת הסכסוך הערבי־יהודי למאמציה של בריטניה להבטיח את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון. גם בדוחות אלה נרמז על תוכנית חדשה, שקוּדמה על-ידי השירות החשאי הבריטי בקהיר, לחלק את ארץ ישראל בין מדינות ערב השכנות".⁸

ב-20 באוקטובר 1947, בפגישה סגורה של מפקדי ה"הגנה", טען ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, על סמך ידיעות מודיעיניות שהגיעו אליו מהצרפתים: "הבריטים מכינים התלקחות של סכסוך בין יהודי ארץ-ישראל ובין מדינות ערב כולן. ממשרדי השלטון מסתננות ידיעות, פרטי-פרטים של דיונים ותוכניות. שם דנים על תוהו-ובוהו הלכה למעשה, ונערכת תוכנית כיצד להביא אנדרלמוסיה על הארץ."⁹

ביום האחרון של שנת 1947, חודש לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, חזר דוד הורוביץ מאירופה, לאחר ששוחח עם כמה אישים בלונדון, ודיווח לבן-גוריון: "אם יהיו זעזועים, הרי כל הסידור מ-1921 (המנדט) בסכנה. האויבים שלנו (בלונדון) הם (הרולד) בילי וחבריו. הבריטים מעריכים שתהיה התנגשות עם היהודים. אומנם החלוקה לא תתבטל, אבל היהודים יוותרו על שטחים בצפון ובנגב. בנגב יש מעט ערבים. אבל אין בו כלל יהודים. גם לואיס ג'ונס (יועץ בשגרירות האמריקנית בלונדון) רמז כזאת ביחס לנגב."¹⁰

מספר חוקרים, לרבות אל"ם מיל. ד"ר מאיר פעיל, סבורים שבריטניה התכוונה להקים בסיס חדש לכוחותיה במרחב ארץ-ישראל ובסיני. ושמגמתה – עד פרסום דוח ועדת אונסקו"פ – הייתה להחליף את המנדט שנתן לה חבר-הלאומים בנאמנות מטעם או"ם, כדי שלא תהיה כבולה בהתחייבויות שאבד עליהן הכלח. משרד-החוץ האמריקני ומשלחת ארצות-הברית באו"ם תמכו במגמה הזאת. והבריטים השתעשעו בה, עד כינוס עצרת או"ם בנובמבר 1947. כאשר ביטלה החלטת העצרת את הרעיון הזה, קיוו בעלי-הדעה במשרד-החוץ הבריטי שהצבאות של מדינות ערב, שיפלשו לארץ-ישראל, ימוטטו את היהודים, ואז יקראו הבריטים להשליט בה סדר, וייענו לקריאה זאת, רק אם יתקבלו תנאיהם. לכן נשארו הבריטים בחיפה וברפיח עד 30 ביוני 1948.

מאיר פעיל טוען שאפיק מדיני נוסף של הבריטים היה קשור במלך עבדאללה. כשפרצה המלחמה, קיוו הבריטים שעבדאללה ישתלט על ארץ-ישראל ויעמיד אותה לרשותם. האלטרנטיבה שלהם הייתה, לדעתו, עסקת-חליפין עם מצרים: מצרים תשתתף בפלישה, תכבוש את הנגב, ותרשה לבריטים להקים בו בסיס צבאי. לבסיס שבנגב יועברו כוחותיהם המוצבים במצרים, וכך תתגשם שאיפתה של מצרים להיפטר מהבסיסים הזרים.¹¹

ריצ'ארד קרוסמן, ממנהיגי מפלגת הלייבור, שהיה חבר בוועדה האנגלו-אמריקנית לשאלת ארץ-ישראל, ואחר-כך שר בממשלות אחדות, האשים את אטלי בחתירה לקראת ג'נוסייד. על מדיניות בריטניה בארץ- ישראל, ערב מלחמת-העצמאות, ובעת המלחמה, אמר קרוסמן: "היה זה ניסיון לרצח-עם. הוא נכשל, אולם הם ניסו זאת." בהזדמנות אחרת אמר: "בווין אמר בפירוש שלא יעשה דבר כדי לסייע ליהודים אם יזרקו אותם הערבים לים."¹²

סגן-אלוף ישראל בר – שהיה בעל תפקידים בכירים במטכ"ל ה"הגנה" ובמטכ"ל צה"ל, ושהייתה לו גישה לחומר חסוי, וקשרים עם קובעי המדיניות – ראה במדיניות הבריטית מגמה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית מובהקת. הוא כתב: "המטרה האסטרטגית של הבריטים הייתה זהה לזו של הערבים. הם פעלו, לדעתי, לפי תוכנית ערוכה מראש. מגמות התוכנית היו: א. סיוע לערבים. ב. הכבדה על היהודים. ג. ריסוק המנגנון הממשלתי שאמור לעבור לידי היהודים. לשם השגת היעדים האלה פירקו הבריטים את היהודים מנשקם, במסווה של שמירת החוק, לא הרשו ליהודים להשתמש ברכב משוריין, ושיתפו פעולה עם הערבים בעניינים טאקטיים.¹³

פרופ' גבריאל כהן טען, לעומת זאת, כי הבריטים לא תכננו את "מבצע תוהו-ובוהו" ולא הפעילוהו לקראת סיום המנדט. את התנהגותם הוא מסביר בפחד מפני עימות צבאי עם מדינות ערב, שאתן היו להם בריתות צבאיות. זה ההסבר של גבריאל כהן לרשות שנתנו הבריטים ל"צבא ההצלה" של קאוקג'י לעבור את הגבול ולהיכנס לארץ-ישראל, לפני סיום המנדט: הם התכוונו לאזן במקצת את יחסי-הכוחות בין היהודים לבין הערבים, בתוך ארץ-ישראל, כדי שהיהודים לא ינצחו "יותר מדי"; הם חששו שניצחון יהודי מוחץ על ערביי ארץ-ישראל – והם העריכו שכאלה יהיו פני הדברים – יזמין את פלישת צבאות מדינות-ערב לארץ לפני סיום המנדט, וכך יעמיד אותם, את הבריטים, במצב בלתי-נסבל.¹⁴

ד"ר מיכאל כהן טען ששלושה גורמים עיקריים השפיעו על הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל: לחץ אמריקני; ערעור השלטון בארץ-ישראל עצמה; התגברות ההעפלה.¹⁵

מאלף תזכיר משרד-החוץ הבריטי שנכתב באוקטובר 1947: "החלטתנו לסגת מארץ-ישראל העניקה לנו חופש תמרון כלפי שני הצדדים. כלפי הערבים, משחררת אותנו הנסיגה מכפיית פתרון לטובתם, ומזכה אותנו ברצונם הטוב... עלינו להימנע מכל רמז שבכוונתנו להמשיך להישאר בארץ-ישראל. הערבים יפרשו רמז כזה כאילו בכוונתנו להציע פתרון פרו-ציוני."¹⁶

מסמכי הממשלה הבריטית מ-1948-1947 מוכיחים שהבריטים אכן התכוונו לסיים את שלטונם בארץ-ישראל. אומנם לא כל המסמכים הותרו לפרסום, וידוע כי בממשל הבריטי היו גישות שונות, אבל תעודות אלה מוכיחות כי אומנם לבריטים, הוגדשה הסאה וכי השליטה על שני העמים המסוכסכים נראתה להם משימה כבדה מדי. אבל אם לחברי הממשלה והפרלמנט ולציבור הרחב כך, הרי לפי ממצאי פרופ' זמיר לקלייטון ולפקודיו הייתה גישה הפוכה והם פעלו במרץ ליישמה. לפיכך, מזימה כזאת הייתה עשויה להתבסס לא על מדיניות מודעת, אלא על חתרנות פנימית שהזינה הערכת-מצב, שלפיה יביסו הערבים את היהודים בשדה-הקרב. את אסכולת "המזימה השטנית" יש להביא בחשבון, מפני שאי-אפשר לנתח את מהלכי היהודים במלחמת-העצמאות בלי להבין את השפעתה של אסכולה זאת על מנהיגי הישוב היהודי. הללו האמינו שהמזימה אומנם נרקמה, וניהלו את המלחמה בהתאם לכך. הרבה יוזמות צבאיות נמנעו מחשש שינצלו אותן הבריטים כעילה לפגיעה ביהודים.¹⁷

במחצית הראשונה של שנות השלושים התחזק מאוד הישוב היהודי בארץ-ישראל, הן מבחינה מספרית, והן מבחינה כלכלית: באוקטובר 1933 ביטאו ערביי הארץ את חרדתם מפני התפתחות זאת בהתקפות אלימות, בהפגנות ובשביתות, ושלטונות המנדט הגיבו בכוח על המהומות והפסיקו אותן. זאת הייתה הכתובת על הקיר, ופירושה היה שהערבים לא ישלימו עם כוונת היהודים להשתלט על הארץ. הכתובת לא הובנה כראוי, ומנהיגי הישוב היהודי הופתעו כעבור שלוש שנים, כשפרצו ה"מאורעות". כפי שהם הופתעו לפני כן ואחרי כן, עד כתיבת שורות אלה. הפתעה היא בין היתר תוצאה של חוסר הבנת המציאות, וכאלה היו אז פני הדברים, באשר למנהיגי היישוב בתחום הביטחוני.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירד משקלו של הצבא בכמה דרגות בסולם-הקדימויות הלאומי והאימפריאלי של בריטניה. לירידה זאת היה ביטוי בתקציב שהקצתה בריטניה לכוחות המזויינים, בדוקטרינות הצבאיות שהיו מקובלות בה בתקופה ההיא, ברמה הטכנולוגית של צבאה וביוקרתו הציבורית. בריטניה פיתחה אוריינטציה על חבר-הלאומים, וצמצמה את צבאה לממדים ולמבנה שהיו לו לפני המלחמה."¹⁸ אחרי שפרצה מלחמת איטליה-חבש, באוקטובר 1935, נכשל ניסיונה של בריטניה להטיל סנקציות על איטליה באמצעות חבר-הלאומים, ואפילו תעלת-סואץ, שהייתה בשליטתה, לא נסגרה למעבר הספינות האיטלקיות. דיפלומטים בריטים דיווחו מהמזרח-התיכון ללונדון, שתושבי האזור רואים במלחמת איטליה-חבש עדות לכישלון בריטניה.

ב-1936 הונח על שולחן הקבינט הבריטי תקציב חומש לכוחות המזויינים. אדריכל התקציב הזה היה שר האוצר, נוויל צ'מברלין, שהיה אחר-כך לראש הממשלה, לקראת ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה. התקציב התבסס על ההנחה שבחמש השנים, שמתחילות ב-1936, תהיה בריטניה מסוגלת לעמוד מול אתגרים צבאיים מוגבלים בלבד, והאתגרים שהועדפו היו שניים: א. הגנת האי הבריטי מפני התקפה גרמנית. ב. עמידה מול יפן במזרח הרחוק. (יפן פלשה למנצ'וריה ב-1933, ונטשה את חבר-הלאומים.) הסתכנות במלחמה במזרח-התיכון לא באה אפוא בחשבון, ובריטניה ואיטליה הכירו זו במעמדה של זו, כמעצמות העיקריות באזור, בשני הסכמים, שנחתמו ב-1937 וב-1938. בתכנון האסטרטגי הגלובלי של הבריטים דובר על העברת הצי הבריטי המוצב במזרח-התיכון, למזרח הרחוק, אם תפרוץ מלחמה, ועל הטלת האחריות לים התיכון על צי צרפת (ההנחה הייתה שצרפת תחזיק מעמד במלחמה יותר משנה).

אף-על-פי-כן היה המזרח-התיכון חשוב לאימפריה הבריטית, בשל מיקומו הגיאו-פוליטי, בשל תעלת סואץ ושדות-הנפט, ומפני שהיה אזור תדלוק ומעבר למטוסיה ולאניותיה. מבחינה צבאית היה מעמדה של בריטניה במזרח התיכון נחות לכאורה מזה של איטליה, אך היא קיוותה למשוך אליה את מדינות ערב ואת טורקיה, בפיתויים כלכליים.

1935 הייתה שנת-שיא בעליה הלגאלית לארץ-ישראל. כשישים ושניים אלף יהודים עלו בשנה ההיא באישור שלטונות המנדט. בפברואר 1935 התחולל מרד ערבי בסוריה: הלאומנים הסורים הכריזו על שביתה כללית נגד המנדט הצרפתי. הצרפתים ניהלו איתם משא-ומתן על עצמאות חלקית, ולבסוף הוקמה ממשלה לאומית בסוריה. באותה שנה הגיע לסיומו המוצלח משא-ומתן בין מצרים ובין בריטניה, על ברית חדשה בין שתיהן. להתפתחויות אלה הייתה השפעה על הלכי הרוחות של ערביי ארץ-ישראל.

בסוף שנת 1935 התלוננו נציגי רוב הקבוצות הפוליטיות הערביות הארץ-ישראליות, בפני הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ: היהודים רכשו את האדמות הטובות. ארץ-ישראל מוצפת עולים, והיהודים רוכשים נשק. הבטחת הבריטים ליהודים, שניתנה בהצהרת-בלפור, כבר התמלאה, כבר יש להם בית לאומי, ועכשיו על הממשלה למלא את החלק השני של ההצהרה, כלומר, להגן על זכויות הערבים. להקים בפלשתינה ממשלה עצמאית דמוקרטית, לאסור את מכירת האדמות ליהודים ולהפסיק את העלייה.¹⁹

שלושה חודשים לפני פרוץ המרד הערבי בארץ-ישראל, מונה ווקופ לנציב עליון לקדנציה נוספת, וכך התחזק מעמדו ואושרה מדיניותו. בתחילת המהומות קמה לכאורה ברית תלת-מישורית בין הישוב היהודי לבין השלטונות הבריטיים: בתחום הצבאי הם שיתפו פעולה נגד הפורעים הערבים: בתחום הכלכלי סייעו הבריטים ליהודים לרוקן את שביתת הערבים מתוכנה. ואחד מביטויי סיוע זה היה האישור שנתנו להקמת נמל תל אביב, שנועד להחליף את נמל יפו. בתחום המדיני נשלחה לארץ-ישראל ועדת-פיל, שהמליצה על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים, ועל מתן עצמאות ליהודים בחלק ממנה.

מבחינה צבאית נחלו אז הערבים מפלות, שרישומן ניכר אחרי עשר שנים ויותר, בימי מלחמת- העצמאות, ואף אחריה, אבל מבחינה מדינית הצליח המרד. בשלוש השנים 1939-1936, חל שינוי לרעה במצבה האסטרטגי של בריטניה בעולם, בשל התעצמות גרמניה, ומעצבי המדיניות שלה סברו שאסור לה להמשיך בהפעלת כוח נגד ערביי ארץ-ישראל, הנעזרים במתנדבים ממדינות-ערב. מגמת המדיניות החדשה של בריטניה הייתה לרכוש לה בעלי-ברית באזור המזרח-התיכון, ובמיוחד את טורקיה, למנוע את ניכור הערבים ממנה (כדי שלא יהיה עליה להפריש כוחות לשמירת הסדר במזרח-התיכון) ולבסס את הכנותיה הלוגיסטיות באזור זה, לקראת המלחמה הבאה, על ידידותן, או למצער ניטרליותן של הממשלות המקומיות. כשהתחדש הטרור הערבי ב-1937 – אחרי פרסום דוח ועדת-פיל – הבינו אנשי הממשל הבריטי שאי-אפשר לבצע את החלוקה, אלא בכוח. ואי-רצונם להשתמש בכוח נגד הערבים היה גורם מדיני שנָגָד את האינטרס הציוני.

לג'ורג' רנדל, שהיה האחראי במשרד-החוץ על ענייני המזרח-התיכון, הייתה השפעה לא מעטה על המדיניות הבריטית. שר-החוץ, אנתוני אידן, הקדיש את רוב תשומת-ליבו לאירופה, ורנדל היה האורים ותומים שלו בבעיות המזרח-התיכון. אסכולת רנדל פירשה את המשך מדיניות המנדט בארץ-ישראל, כנישול הערבים מארצם. רנדל הסביר מדוע הוא מפריד בין הצלת יהודי אירופה לבין בעיית ארץ-ישראל: "הרי ממילא אין למיליוני הנרדפים סיכוי להיקלט בארץ, ואסור לבריטניה לכפות מיליוני מהגרים יהודים על מיליון ערביי ארץ-ישראל. אדריכלי הצהרת-בלפור לא חזו מראש את המצב שיהיה בארץ-ישראל בסוף שנות השלושים, ויש לשנות את המדיניות הבריטית בהתאם לתנאים שהשתנו."²⁰ בספטמבר 1936 כתב רנדל: "היהודים שיחקו בקלפיהם להפליא והפיקו את המרב מעמדתם... הערבים ניהלו עת ענייניהם כל-כך רע, עד שאני שואל עת עצמי, לעיתים, אולי סוכנים יהודים מושכים בחוטים במחנה הערבי?"²¹

השינוי בעמדת בריטניה, וראשי היישוב היהודי לא הבינוהו לעומקו חולל מהפך במזרח התיכון. עד 1937 נחשבה בעיית ארץ-ישראל למקומית. והבריטים השתדלו – לא תמיד בהצלחה – לא לערב בה גורמים אחרים, וודאי לא את הארצות השכנות. בהחלטת בריטניה לא לכפות את המלצות ועדת-פיל לחלוקת הארץ, על הערבים, התחיל תהליך השיתוף הלגיטימי של מדינות-ערב, בדיונים על הבעיה. ובסוף שנת 1938 כבר הזמינה אותן בריטניה לוועידת השולחן העגול, שהתכנסה בארמון סנט-ג'יימס, בתחילת 1939. בוועידה זו הראתה בריטניה לעם ולעולם שהיא מנסה לגשר על-פני הפער בין עמדות הציונים ובין עמדות הערבים, וקיוותה שהמדינות הערביות המתונות יעשו את מלאכתה, ויכפו פתרון מתון (בעיניה) על ערביי ארץ-ישראל. מפני היהודים לא חששה: היה זה ערב מלחמתה נגד הנאצים. ומאבק קיצוני של יהודים נגד מגינת העולם החופשי, המעצמה היחידה העשויה לעזור ליהודי אירופה, לא היה סביר.

ערב ועידת השולחן העגול הגיעו המדינאים הבריטים למסקנה שמדינה עצמאית בארץ-ישראל, יהודית או ערבית, אינה רצויה, "אולם תחת לחץ ערבי חזק ונוכח נסיבות המצב הבינלאומי, ערב מלחמת-העולם השנייה, ויתרה הממשלה על עמדתה הקודמת, והסכימה, תוך כדי שיחות עם הערבים, לעיקרון של מדינה ארץ-ישראלית," כתב אחד החוקרים.²² הממשלה הבריטית קיוותה שעניין זה יישאר בגדר עיקרון והצהרת-כוונות, ללא הגדרות מדויקות וללא התחייבות על ביצוע. כוונה זאת לא הניחה את דעת הערבים. ולאחר סיום הוועידה, ויתרה להם ממשלת בריטניה שוב והסכימה שהמדינה הארץ-ישראלית תוקם תוך עשר שנים, שעם החזרת הסדר בארץ יתחיל תהליך שיתוף תושביה בשלטון, ושכמה מהם ימונו לראשי-מחלקות. רבים מאנשי צמרת השלטון טענו שוויתורים אלה מנוגדים לאינטרסים הבריטיים. ממשלת בריטניה פרסמה את מדיניותה החדשה כלפי ארץ-ישראל ב"ספר הלבן" של חודש מאי 1939, שהגביל מאוד הן את עליית היהודים לארץ-ישראל והן את הקרקעות שמותר להם לרכוש.

בשנות מלחמת העולם השנייה, ראו הבריטים ש"הספר הלבן" לא הביא להם את התוצאות שציפו להן. רוב ערביי האזור, ובכללם ערביי ארץ-ישראל, אהדו את גרמניה הנאצית, סייעו לה, והכינו קבלות-פנים לבביות לצבאותיה. כשנכנעה צרפת הווישאית, וסוריה ולבנון נכנסו לחוג-ההשפעה הנאצי (באביב 1941), וכשהגיע רומל במסע המלחמה שלו לאל-עלמיין (בקיץ 1942), הייתה השמחה בעולם הערבי גלויה לעין, ובעירק אף התחוללה מרידה פרו-נאצית (שדוכאה). באחת מישיבות הוועד-הפועל של ההסתדרות, סיפרו אליהו גולומב וישראל גלילי, כי אחרי כל ניצחון גרמני, מחלקים המבוגרים סוכריות לילדי הכפרים, וכי באחד הכפרים הערביים התפתחה תגרה, במהלך ויכוח, מי יירש את נכסי היהודים, לאחר שהגרמנים יכבשו את ארץ- ישראל.²³ למזלם של הבריטים התברר שכוחם של הערבים היה מועט מאוד, וכך גם הוכח כמה מוגזמים היה פחדם מפני עימות איתם, ומאמציהם למנוע עימות זה.

מסקנה: המנהיגים היהודים, הערבים והבריטים, לא הכירו ולא הבינו את המציאות האסטרטגית במזרח התיכון. המציאות האסטרטגית התפתחה בהתאם לכוחם הגלומים, הנסתרים, של המנהיגים. מחוסר מקצועיות מדינית, ניזוקו כולם. הבריטים והיהודים ומנהיגי מדינות ערב, שילמו מחיר יקר שניתן היה לצמצמו, ולא השיגו חלק ממטרותיהם. ערביי ארץ ישראל הפסידו הכול. הלקח: על המנהיגים להיות לא רק פופולריים בציבור הרחב, אלא גם בעלי יכולת אינטלקטואלית, בסבך של המדינאות והאסטרטגיה. את הלקח הזה לא למדו יורשיהם עד כתיבת שורות אלה.

____

[בפרק הבא: הבריטים מקשים על היישוב היהודי להתגייס למלחמה בגרמניה הנאצית; יחסו של ראש ממשלת בריטניה המיתולוגי בזמן מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, לציונות, ליישוב היהודי ולמטרותיו; הערכה בריטית שמדינת היהודים תהיה נאצית; ועדת קבינט בריטית ממליצה להקים אחרי המלחה מדינה יהודית בארץ-ישראל.]

1. Documents on German Foreign Policy, 1918-1939, Series D, Vol.5,No 569, pp.758-760.
2. דב יוסף, קריה נאמנה – מצור ירושלים 1948. שוקן, תש"כ. עמ' 112.
3. ר. מיינרצהאגן, פרקי יומן, עמ' 130.
4. דוד הורוביץ, בשליחות, עמ' 166.
5. ר. מיינרצהאגן, פרקי יומן, עמ' 137.
6. ג'ון ודוד קמחי, משני עברי הגבעה, מערכות. 1973, עמ' 24.
7. Sir Alec Kirkbride, From the Wings, London, 1970, p. 26.
8. מאיר זמיר, חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, הארץ, 19 בספטמבר 2014.
9. ישראל גלילי, "ערב התמודדות", ספר הפלמ"ח ב', עמ' י"ג-י"ז. לאחר שהותרו לפרסום בלונדון מסמכים מהימים ההם. ייתכן שיטען מי שיטען כי הערכת גלילי והערכות דומות היו נטולות משמעות, אבל ראוי לזכור שגלילי הסתמך על ידיעות והערכות מודיעיניות שביטאו הערכות-מצב, כוונות, הלכי-רוח ומעשים של חוגים
בדרג הממשלתי וכדרגים הנמוכים יותר.
10. יומן דב"ג, 31 בדצמבר 1947.
11. מאיר פעיל, "הפקעת הריבונות המדינית של פלשתין מידי הפלשתינים על-ידי ממשלות ערב בתקופת מלחמת העצמאות (1949-1947) ועמדת ההנהגה המדינית של התנועה הציונית ושל ישראל כלפי תופעה זו". הציונות ג', אוניברסיטת תל אביב – הקיבוץ המאוחד, 1973, עמ' 388-439;248. Horowitz Jacob C. The Struggle for Palestine, New York, W.W. Norton, 1950, p.
12. מאמר של סוזאן ברנס על ריצ'ארד קרוסמן, התפרסם ב-29 בנובמבר 1970, ב-Sunday Times Magazine המאמר מבוסס על ראיון אישי ועל ציטוטים.
13. ישראל בר, "הצדדים המתמודדים בראשיתה של ההיאבקות על ארץ-ישראל", מערכות, יולי 1950. ישראל בר. שהואשם בריגול בשנת 1961. נידון למאסר ומת בכלא. היה ממקורבי בן-גוריון וראשי ה"הגנה".
14. ראיון עם פרופ' גבריאל כהן.
15. מאמר של מיכאל כהן. ד"ר כהן השמיע דברים דומים בדיון חוקרים מטעם "קתדרה", בנושא ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ-ישראל, על-פי מקורות ארכיוניים, שהתקיים ב-28 בנובמבר 1978, בהשתתפות פרופ' ישראל קולת, פרופ' גבריאל כהן, ד"ר עמיצור שפירא וד"ר יוסף הלר. הדיון פורסם בקתדרה, מס. 15, ניסן תשכ"ח, עמ' 156-143.
16. 371/61883 E 9799 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי).
17. במלחמת העצמאות היו הבריטים "הגורם השלישי" בארץ-ישראל, ועד הכרזת העצמאות לא הייתה השפעתם על מהלך המאורעות פחותה מזאת של שני הצדדים הלוחמים. משום כך מוקדש מקום רחב במחקר זה לניתוח המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מימי המרד הערבי (בשנות השלושים), עד העברת הטיפול בבעיית ארץ- ישראל לאו"ם, בפברואר 1947.
18. B.H. Liddell Hart, The Defence of Britain, London, 1939, p. 256.
19. ארכיון ציוני מרכזי, /25/1640S תזכיר סודי של דוד בן-גוריון מיום 27 בדצמבר 1935.
20. ספר של מיכאל כהן, פרקים 4,3,2.
21. FO 371/19983, Randel Minute of 17 September 1936.
22. נתנאל קצבורג. מדימות במבוך, עמ' ל"א-ל"ב.
23. סדרת ראיונות עם ישראל גלילי.