אֵירוּעַ מְכוֹנֵן

כשהייתי בך הייתי בן-אלמוות
ולמרות שהייתי עָרוֹם כביום היוולדי
ויָדַי ריקות מכול נשק
שום דבר ביקום לא היה יכול
לפגוע בי בשום דרך שהיא

אבל לכול דבר טוב יש סוף
והזמן עד סופו של כול דבר טוב
קצר לְאֵין-עֲרוֹך מהזמן
עד סופו של כול דבר רע

כך יָצָא שאפילו בשיא יכולתי
לא יכולתי לִשהוֹת בך
יותר משיכול דג לִשְׁהוֹת מִחוץ למים
שלרוב זה הרבה פחות מאלף שניות...

לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לגלות
שגם אם מצליחים לְמַצּוֹת בכול פעם אֶת כול אותן
אלף שניות שבהן בן-תמותה הוא בן-אלמוות
הסך הכול של זה בחיים הוא מאה ועשרים
יממות לכול היותר

מאה ועשרים יממות – חה!
בארץ הזאת זה בערך האורך של קיץ אחד...
אבל כשהייתי בך הייתי בן-אלמוות
והיקום כולו היה יכול לכול היותר
לנשק לי בתחת.