הביקורת סביב הדחת שופטים מוועדת פרס ישראל פרצה בעיתוי אומלל ואירוני במיוחד. בדיוק החודש, לפני 15 שנים, הלך לעולמו המאייר והעיתונאי האגדי קריאל גרדוש, שנודע בעיקר בכינויו האמנותי - דוֹש.
דוֹש הוא לא אחר מאשר יוצרו של שרוליק, אותה דמות נערית בכובע טמבל וסנדלים שכיכבה בקריקטורות פרי מכחולו בעיתון
מעריב במשך קרוב ליובל שנים. שרוליק, האנשה של מדינת ישראל, הוא לכל הדעות בגדר איקונה. עד היום הוא נתפס בציבוריות הישראלית כסמלה האולטימטיבי של הציונות הצברית, החלוצית, החולמת והמגשימה. במשך עשרות שנים עמד שרוליק, לבדו, נגד צבאות ערב הקמים לכלותו, ארגוני הטרור, ברית-המועצות וארגוני שמאל קיצוני שטפלו עליו האשמות בפשעי מלחמה. להבדיל, שרוליק עמד משתהה, ביקורתי ופיכח נוכח אירועים מדיניים, פוליטיים וחברתיים בהיסטוריה של מדינת ישראל - מפרשת לבון ועסק הביש, דרך הקמת המוביל הארצי, מערכות בחירות, הרכבת קואליציות בלתי אפשריות, האינפלציה, ההתמודדות עם תאונות הדרכים, שביתות במשק ועד מלחמות ולחצים בינלאומיים. כך גם עמד מאושר, נרגש ודומע נוכח הסכמי שלום, הענקת פרסי נובל לישראלים וזכיות באירוויזיון. בחגיגות היובל לישראל נבחרה דמותו של שרוליק לעטר את הבול הרשמי שהונפק לציון אבן הדרך. דוֹש, באמצעות שרוליק, ביטא באותנטיות מופתית את הלך הרוח הלאומית ולרוב גם הוביל אותו.
תרומתו של דוֹש לפובליציסטיקה המאוירת, לאמנות החזותית, לסאטירה ובכלל לתחומי התרבות והתקשורת בישראל היא מכוננת, קאנונית והייתה ניכרת כבר בראשית דרכו המקצועית, עוד בשנות ה-50'. ולמרות כל אלה, לדוֹש לא הוענק פרס ישראל. טומי לפיד, עמיתו למעריב במשך שנים ארוכות, הסביר זאת בזמנו כך (בגיליון מיוחד של העיתון לרגל יובל לישראל, 1998): "הקריקטורות של דוֹש מילאו תפקיד חשוב בעיצוב דמותה של המדינה בעיני עצמה בראשית דרכה...בשנות ה-50' וה-60' היה שרוליק גורם רב השפעה בחיינו הפוליטיים. כאשר האו"ם גינה, ללא סיבה טובה, את ישראל, דוֹש צייר קריקטורה קלאסית בה שרוליק מתדפק בדלת שעליה כתוב 'צדק', אבל מאחורי הדלת אין בית. הדלת אל הצדק מובילה לשום מקום. דוֹש למד זאת גם על עורו... כאשר הוחלט להעניק פרס ישראל על קריקטורה פוליטית, הייתה
שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות. לדוֹש, בעל הדעות הימניות, לא היה סיכוי...היה זה מקרה מובהק של הפליה מתוך שיקול פוליטי".
כיום, אלה שהודחו מוועדת הפרס - חלקם התבטאו בעבר בפומבי נגד הענקת פרס ישראל לבעלי דעות ימניות - מקוננים על חורבן פרס ישראל. אריאל הירשפלד, טרם שהוחזר לתפקידו כשופט בוועדה, טען שניתן עדיין לתקן את המצב ולהציל את כבודו של המוסד. הוא צדק. כיום כבר ידוע וברור שבתולדות פרס-ישראל נגרמו עוולות וחשבון הנפש בהחלט מתבקש. תחושת העלבון וחוסר הצדק שבשמה טוענים כעת לחורבן פרס-ישראל טומנת בחובה גם הזדמנות לתיקון רטרואקטיבי, אם מכירים בכך שהחורבן החל כבר עם הפסילה הפוליטית הבוטה הראשונה. הכרזה על הענקת פרס ישראל לדוֹש על-ידי הרכב הוועדה הנוכחי יכולה וצריכה להיות האבן הראשונה בבניין הבית.
