בחיי כל אדם יש ימים, או לפחות רגעים של גֵּאוּת; אירועים שלא שוכחים. אירועי שיא. כך זה גם בחיי אומה. יש המכנים זאת חוויה מכוננת. משהו שמלווה את האדם (או את האומה) מאז היותו ועד בכלל.
כך מתייחס עם ישראל ליציאת מצרים, וכבר דיברנו על כך לא אחת; את יציאת מצרים זוכרים לא רק בחג הפסח, אלא בכל יום כמה פעמים. הרי כך מצווה התורה בפירוש בפסוק המתייחס לקרבן פסח ולחג המצות:
(דברים ט"ז) ג לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם ענִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם; לְמַעַן תִּזְכּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
הצלע השניה של הפסוק אומרת בפירוש כי זיכרון זה אינו עניין לחג הפסח לבדו; הרי כתוב בפירוש כּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
לאדם יש נטיה טבעית לחגוג את ימי הזיכרון של החוויות המרכזיות בחייו. לכן חוגגים ימי הולדת, ימי נישואין ועוד. גם אומה נוטה לחגוג את ימי הזיכרון שלה, וזו אולי הסיבה לכך שרבים מאלה שאינם מקפידים כל כך על שמירת מצוות התורה, מקפידים מאד על עריכת סדר הפסח על פי מיטב המסורת.
כל כך מקפידים, עד שמתעורר הרושם כי ליל הסדר הוא עיקרו של חג הפסח, וכמעט שאין אחריו כלום. אבל האמנם זהו שיאו של החג?
בחגיגות ימי הולדת של ילדים, מקובל השיר שעיקרו הוא: גדלתי בשנה. נו, זו באמת סיבה טובה לחגוג; הילד גדל בשנה ובמהלך השנה למד המון דברים חדשים, רכש מיומנויות חדשות וכעת הוא יותר מוכן ויותר בשל לחיים עצמאיים. אולי זה יקח עוד איזה זמן, אבל הוא בדרך הנכונה. כך לפחות מקווים המבוגרים החוגגים את יום הולדתו.
ומחשבה זו נכונה גם לגבי ימי הולדת של מבוגרים - אם הם נותנים לעצמם דין וחשבון על השנה שחלפה בחייהם, וכיצד מה שקרה או לא קרה בשנה זו - ישפיע על חייהם בשנים הבאות.
ומה קורה בימי זיכרון של אומה, לשם מה הם דרושים? אם הם מבטאים שיא כלשהו, הרי אחרי השיא באה ירידה, אז על מה החגיגה?
בעוד כשבועיים יחגגו אצלנו את יום העצמאות של מדינת ישראל; לא קוראים לו יום זיכרון; מונח זה יוחד ליום שקודם לו, יות הזיכרון לחללי צה"ל, אבל האמת היא שזהו יום זיכרון; רק יש זיכרונות שמחים ויש פחות. זה אמור להיות יום זיכרון שמח והשאלה היא, לשמחה מה זו עושה?
וכמובן, אותה שאלה ניתן לשאול לגבי חגיגת סדר פסח. בעצם, תופעה זו קיימת כמעט בכל תחום; יש שיא ואחריו באה נפילה או לפחות ירידה; ענייננו הוא לחיות עם הזמן, אז נתמקד ביחסנו למועדי ישראל שעל פי לוח השנה העברי.
מוכרת התופעה של יהודים הפוקדים את בית הכנסת בכניסת השבת ונעדרים ממנו במהלכה; באים בערב יום כיפור לתפילת כל נדרי, ונעלמים שוב עד לתפילת נעילה. כאן דוקא יש התקדמות, באים גם בסוף היום הקדוש; אבל הכלל הוא, שמשתתפים במה שנחווה כשיא ומשם שבים לשיגרה המשעממת.
האמנם שיגרה משעממת? האם זה מה שמציעה לנו התורה, חגיגה מפוארת בליל הסדר ושיעמום מתמשך עד ליל הסדר הבא? אולי אם נבין את מהלך השבת, נבין גם את כל היתר; אחרי הכל, רשימה זו מתפרסמת לקראת שבת שהיא גם היום השביעי של חג הפסח. האם שיאה של חוויית השבת הנו בכניסתה?
ובכן, ההפך הוא הנכון; מצד האדם זה אכן עלול להיות כך, אבל מצד קדושת השבת - זו הולכת ומתגברת, ומגיעה לשיא דוקא לקראת צאת הכוכבים של מוצאי שבת. שעה זו מכונה רַעֲוָא דְּרָעֲווין (רצון הרצונות). זו השעה בה מאירה קדושת השבת במלוא עוצמתה, הרבה יותר מאשר בכניסתה. וכך זה בכל עניין של קדושה.
סדר פסח אינו השיא של חג הפסח, הוא רק הפתיח; בדיוק כשם שחג הפסח, החג הראשון בלוח העברי, אינו שיא החגים בתורה; השיא הוא דוקא באחרון החגים הכתובים בתורה - חג הסוכות, עם שמחת תורה בסופו.
ילכו מחיל אל חיל
אגב, גם אדם שנולד, אין זה שיא החיים שלו; דוקא פטירתו מן העולם היא השיא. לכן חוגגים ימי הילולא של צדיקים שעשו עבודתם בשלמות בעולם הזה, ואין נוהגים לחגוג את ימי הולדתם.
ליל הסדר מאזכר את עצם היציאה ממצרים; זה היה מהלך שנעשה "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח" אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד כביכול לגאול אותנו. שום מלאך לא היה מסוגל לבצע שליחות זו, כי המשימה היתה כבדה מדי עבור מלאכים. על כן בא הגילוי הגדול ש- "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם".
אז מבחינת הגילוי, זה אכן היה גילוי עצום של אור אין סוף בעולם, אלא שגילוי זה משול ללידת תינוק; אכן, שמחה רבה, אבל רק התחלת הדרך. בגילוי זה של יציאת מצרים נולדה אומה חדשה, עם ישראל כעם בן חורין, אבל כמו בכל לידה, זו רק התחלת הדרך. צריכה להיות שמחה בתחילת הדרך, אבל עיקר העניין הוא בדרך עצמה, בחתירה אל היעד.
חג המצות נמשך שבעה ימים;
(שמות י"ג) ו שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה':
בשביל מה צריכים שבעה ימי חג? לא מספיק לחגוג יום אחד, כמו שחגגו בפסח הראשון, במצרים? מה עוד שלאור דברינו עד כאן, שיא החג אמור להיות ביום השביעי דוקא, לא בליל הסדר שכבר חלף; מהו אם כן השיא של חג המצות? מבחינה רעיונית-רוחנית, הכוונה.
בשביעי של פסח קרע ה' את ים סוף בפני בני ישראל, וזה גילוי אלוקי גדול יותר מאשר יציאת מצרים; זה גם נעשה לעיני כל העם ממש.
(שמות י"ד) כב וַיָּבאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם: כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם:
היציאה ממצרים היא עניין חשוב ביותר, אבל רק בתור מהלך מקדים. יציאת מצרים כשלעצמה אינה מבטיחה דבר. אפשר לצאת ממצרים ולהישאר בתודעה של עבד, ואפשר גם סתם לתעות במדבר בלא לבא אל ארץ נושבת.
קריעת ים סוף בשביעי של פסח, פתחה בפני עם העבדים צוהר אל החירות האמיתית. שם הם ראו בעינים כי אין עוד מלבדו, וכי גם העולם המכוסה ונעלם בתוך המים - הכל הוא עניין אחד; בכל שולטת מלכותו של ה' אחד ושמו אחד. שם הם הגיעו למסקנה שביטאו בשירת הים:
(שמות ט"ו) יח ה' יִמְלֹךְ לְעלָם וָעֶד:
וזו מסקנה לא פשוטה בכלל, כי רבים מוכנים להודות ש-ה' מָלַך; פחות מוכנים להודות ש-ה' מֶלֶך; רק מעטים מכריזים בפה מלא שמלכותו אינה מוגבלת והיא קיימת לעולם. כאן כולם הכריזו על כך פה אחד.
גם היה ברור להם כיצד תתגלה מלכותו של ה' לְעלָם וָעֶד:
יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ:
כאשר זה יתממש, או אז כולם יקבלו עליהם את מלכות ה'; כבר אז היה ברור להם כי הנסים הגדולים שראו במו עיניהם, אינם תכלית לעצמם, אלא יש תכלית עתידית ואליה יש לחתור.
דומה כי מה שחסר אצלנו זו התכלית; ספק אם יש מישהו במדינה הזאת שיודע להגיד מהי התכלית של עצם קיומה. אם אין תכלית, גם אין חתירה לתכלית והכל הופך סתמי ומשעמם.
בתודעתם של ציונים רבים, חגיגות העצמאות אמורות להיות, לפחות שוות ערך לחג הפסח; דומה כי בפועל, מי שחוגג את יום העצמאות, לא ממש יודע מה לעשות עם החג הזה. זה כאילו יום מנותק מכל הקשר; הוא וודאי מנותק מן ההקשר ההיסטורי של עם ישראל.
ברובד הגלוי - התכנים של חג הפסח, כל כולם אומרים הקשר היסטורי; ברובד שניסינו להראות ברשימה זו, התכנים של חג הפסח מבטאים את החתירה העקבית אל התכלית, אל הגאולה האמיתית והשלמה.
בשביעי של פסח, לאחר שקוראים בתורה את סיפור קריעת ים סוף ושירת הים נוהגים בכל קהילות ישראל לקרוא את שירת דוד כהפטרה. וכך מסיים דוד המלך את שירתו:
(שמ"ב כב) נא מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם:
כל הנסים שנעשו לו ועליהם אמר שירה, הכל נועד לתכלית אחת, להביא לימות המשיח שיתגלה מיד ממש ויגאלנו, אמן.
ורק כך יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
