1. חוקר שיבוא ללמוד את תקופתנו בעוד כמאה שנים, יצביע על השינויים הגיאופוליטיים המכריעים במזרח התיכון, התפרקות מדינות הלאום וחזרתן למבנים חברתיים קדומים והתעצמות האיסלאם הרדיקלי. הוא יתאר את השתלטות הרפובליקה האיסלאמית האירנית על מדינות כתימן, עירק, סוריה ולבנון; ואת זרועות הטרור שלה בכל מקום, כולל בעזה וביו"ש.
הוא ייגע בסוגיית הגרעין האירני ויצטט מאות מופעים של ההנהגה האירנית שבהם התחייבה להשמיד את המדינה היהודית. כשיגיע לחברה הישראלית, ייתקל בבעיה. אל מול הקונצנזוס ביחס לסיכול הפצצה האירנית, הוא לא יבין מה עניין הבקבוקים, החשמלאי ודוחות שוליים שתפסו כותרות בעוד מעצמות העולם שוקדות על הסכם מינכן חדש שהותיר בידי האירנים את האופציה הגרעינית. הוא יתקשה להבין על מה התווכחו היהודים אל מול האיום הברור.
כדי להבין את החידה יפנה החוקר לשנות השלושים באירופה, לאטימת האוזניים של מנהיגי המערב מפני איומיו המפורשים של היטלר, לרצון הפיוס של אירופה כלפי הפיהרר. הוא יחזור לצרפת שבמשך שנים הוזהרה ולא הכינה צבאה; לצ'מברליין שחזר עם פיסת נייר והכריז על שלום בדורנו; ליהדות אירופה שלא קראה את המפה הפוליטית. בין השאר יבדוק את יהדות ארה"ב בשנות הארבעים. ייתכן שיקרא את זיכרונותיה של בקי קוק, בתו של הלל קוק, מראשי האצ"ל.
2. ב-1940 הגיעו אנשי האצ"ל לארה"ב בשליחות ז'בוטינסקי, לעשות נפשות להקמת צבא עברי שיילחם נגד הנאצים לצד בעלות הברית. ב-1942, כשנודע על השמדתה של יהדות אירופה, שינו חברי המשלחת את מטרתם והקדישו עצמם רק להצלת היהודים. הייתה להם החוצפה לקרוא תיגר על עמדתו הרשמית של ממשל רוזוולט - שהתקבלה כמעט ללא ערעור בידי המנהיגות היהודית בארה"ב - שהדרך להציל יהודים היא לנצח במלחמה.
חברי האצ"ל לחצו על מנהיגי העולם החופשי להגדיר את הצלת יהודי אירופה כיעד שווה ערך ליעד הניצחון, ולהקדיש כוחות מיוחדים למטרה. לשם כך ריכזו מאמץ הסברתי בתקשורת, בקרב אינטלקטואלים, בקונגרס ובממשל. הם השפיעו על רוזוולט להקים את "ועד פליטי המלחמה" שעסק בהצלת יהודים. מעריכים שגוף זה הציל כ-200 אלף יהודים.
החוקר יתעכב על מלחמתה של מנהיגות יהדות אמריקה נגד ועד החרום של חברי האצ"ל. מסע ההשמצה והסיכול נגדם לא הובל בידי הממשל אלא בידי יו"ר ועדת החוץ של הקונגרס, סול בלום, יהודי ניו-יורקי, הרב סטפן וייז ונחום גולדמן מהוועד היהודי-אמריקני ומנהיגים נוספים.
כל יוזמה של ועד החרום זכתה לביקורת ולסיכול אקטיבי. טענו שהם מנהלים פעילות פוליטית, קולנית וכוחנית ובעצם אינם מייצגים איש. מאות מכתבים נשלחו לסנאטורים וחברי קונגרס ולמנהיגים יהודים. במכתבים נאמר שמדובר בחברים בארגון טרור פשיסטי מפלשתינה. פעילי הוועד היהודי-אמריקני חילקו כרוזי השמצה שבהם הזהירו מפעולות הוועד וכמי שיביאו לאסון ולחורבן (!) העם היהודי.
מספר נימוקים ניתנו במחקר להתנהגות העוינת הזאת. הנימוק המרכזי היה חששה של ההנהגה היהודית מפגיעה בדימויה של הקהילה היהודית. במסמך סודי של משרד החוץ הבריטי נאמר שנחום גולדמן טען שכפי שהיטלר הביא את האנטישמיות לאירופה, כך הלל קוק יביא את האנטישמיות לארה"ב.
גם יהודי גרמניה חששו מהציונות; היא החשידה אותם בנאמנות כפולה וכמי שמולדתם האמיתית נמצאת בפלשתינה. לכן התנגדו לציונות והתאמצו להיות גרמנים יותר מאחרים.
3. כעשרים שנה מזהיר ראש ממשלת ישראל מפני שאיפותיה ההרסניות של אירן. כגרמניה הנאצית בשעתה, גם אירן והאיסלאם הרדיקלי מסכנים לא רק את ישראל אלא את העולם החופשי כולו. אבל השיח הליברלי-שמאלי, בהשראת
ברק אובמה, מתייחס אל האזהרות הללו בשאננות ולעיתים בזלזול.
בחודש האחרון התמקדו הבית הלבן ושורת אנשי רוח ופוליטיקאים באיום חמור יותר: נאומו של
בנימין נתניהו בקונגרס. ההיסטוריון ירשום גם את היהודים שביזו את רה"מ הישראלי בבואו להילחם על שלום עמו. הוא יצרף לרשימה מספר יהודים בישראל שהתאמצו לפגוע בלגיטימיות של נתניהו ונאומו.
אחד המשמיצים, פיטר ביינארט, פירסם ביקורת על אלי ויזל שקרא לאובמה להצטרף אליו לנאום נתניהו בקונגרס. ביינארט אמר שויזל "מגלה רגישות עמוקה ומובנת לסבלם של היהודים, אבל עיוור לגמרי לסבל שהם מסבים". למי? לפלשתינים כמובן. השמאל האמריקני תקוע בשנות ה-80. מוסריות אנינה שאינה מאפשרת לראות שהמציאות השתנתה.
אין יותר כיבוש, מר ביינארט, לבטח לא במתכונת שאתה וחבריך מציירים. ערביי יו"ש נהנים מאוטונומיה מורחבת ובעצם ממדינה דה-פקטו עם המנון ודגל ו
ממשלה ותקציבי עתק. נכון שצה"ל נמצא במעטפת, משום שאיננו סומכים על שכנינו. אגב, גם הם אינם סומכים על עצמם מפני חמאס והאיסלאם הרדיקלי. ישראל היא השומרת על חיי ההנהגה והחברה הפלשתינית מפני ח'ליפות איסלאמית שתהפוך את חיי הערבים לגיהינום חסר זכויות אדם ובעיקר חסר ראשים.
לא בעיוורון גיאופוליטי בלבד מדובר, אלא בעיוורון מוסרי. אנחנו תלמידי התנא הגדול ר' עקיבא שקבע שהציווי המקראי, "ואהבת לרעך כמוך", הוא "כלל גדול בתורה", ובכך המשיך את הלל הזקן שהעמיד את כל התורה על הציווי המוסרי הזה. אבל אותו ר' עקיבא לימד גם ש"חייך וחיי חברך - חייך קודמים".
כשהברירה היא בין חיי לחיי חברי - ובוודאי חיי אויבי - הכלל הוא שחיי קודמים. רק מכאן אפשר לדבר על אהבת הזולת. כל עוד אינך אוהב את חייך או חיי עמך יותר מחיי אחרים, העוינים אותך - אינך אוחז באמת בתפיסה מוסרית, אלא בניהיליזם אינטלקטואלי המשחק בנדמה לי בסלונים של החוף המערבי והמזרחי בארה"ב. ביום שלישי הקרוב ייקראו אל הדגל אנשי האמת; מדינת ישראל זקוקה לתמיכתכם האמיצה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
