מגעים מורכבים ומבטיחים ניהלו ראשי הישוב עם מנהיגי מצרים באמצעות ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, אליהו ששון ועוזריו.¹ עבדאללה מלך עבר הירדן ניסה להגיע להסכם עם היהודים, מפני שהיה לו אינטרס בארץ-ישראל, המצרים היו מוכנים לנוסחת פשרה, מפני שלא היה להם אינטרס ישיר בה, והיו מוכנים להכיר במדינה היהודית למען האינטרסים הישירים שלהם: פינוי הצבא הבריטי מבסיסיו שממערב לתעלת-סואץ, לסיני, לפתחת רפיח ולנגב; קשרים הדוקים בין מצרים לסודן והשקעות אמריקניות בפיתוח המשק המצרי. שני ראשי ממשלות מצרים – אסמאעיל צידקי ופאהמי נוקראשי – קיוו להיעזר במנהיגים ציונים בתחומים אלה. עוד הבדל היה בין מצרים לעבר-הירדן: במצרים הייתה קהילה יהודית גדולה, עשירה ובעלת השפעה וקשרים עם האליטה העירונית המצרית.

אליהו ששון סיפר שהוא שוחח עם ראש ממשלת מצרים, איסמעיל צידקי פחה, ועם שר-החוץ שלו, לוטפי סעיד, על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. השיחות התקיימו בקהיר, באוגוסט 1946. "נפגשנו לארבע שיחות, ואיסמעיל צידקי – שעמד לנסוע באותם ימים ללונדון, כדי לנהל משא-ומתן עם אטלי על חתימת הסכם חדש בין מצרים לבריטניה ועל פינוי הכוחות הבריטיים מאדמת מצרים – הבטיח לי כי הוא עצמו, ביוזמתו, יציע לשר-החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שארץ-ישראל תחולק לשתי מדינות, כפתרון מוסכם לבעיית-המפתח של המזרח-התיכון. הבטחתי לצידקי לספק לו את חומר-הרקע הדרוש לטיעוניו, וכן שאקשר בינו ובין הממונים עלי, משה שרתוק ודוד בן-גוריון".

"צידקי חשב כי בהצעתו – לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות – יצליח לשכנע את הבריטים להעביר את צבאם מגדה אחת של הסואץ לגדה האחרת, וכך יהיה בידם לשמור על שליטתם בתעלה, ואז צידקי יוכל להצביע לפני עמו על ניצחון גדול: פינוי הבריטים מאדמת מצרים... סוכם בינינו שאחכה לידיעה ממנו בפאריס, וגם קבענו בינינו צופן." הבריטים ידעו שצידקי תומך בחלוקה. עוד באפריל 1946 הוא אמר זאת לשגריר בריטניה רונאלד קמפבל, שדיווח על כך לבווין. בעניין רב עקבו הבריטים אחרי המגעים בין ששון למנהיגי מצרים. ראש ממשלת מצרים לשעבר, עלי מאהר, הציע לששון שהציונים ילחצו על ממשלת בריטניה להבהיר לראשי מדינות ערב "שאין בדעתה של אנגליה לחסל את הציונות ושעליהם למצוא דרך להבנה עם היהודים." מזכיר הליגה הערבית עבד אל רחמן עזאם, שתמך בחלוקה, אמר לששון שאין הוא יכול לתמוך בה בפומבי, אך אם תציע אחת ממדינות ערב, בכינוס "הליגה", לקבל את הפתרון הזה, הוא יתמוך בה.

ששון דיווח על פגישותיו במצרים למשה שרת, שהיה אז עצור בלטרון. "החלוקה היא אחד הפתרונות ואולי הפתרון הרצוי ביותר בעיני המצרים" כתב ששון לשרת. "קיימת התחשבות בנו ובכוחנו. קיים גם פחד רציני מהתפתחותנו הדינמית". שרת הורה לו להמשיך במגעים.

באמצע ספטמבר 1946 חזר ששון לקהיר וסיפר לצידקי: הסוכנות היהודית הפעילה את הלובי היהודי בבריטניה, כדי לעורר אהדה לתביעות מצרים, בהתאם לסיכומים שהיו ביניהם באוגוסט. בתזכיר שהגיש ששון לראש ממשלת מצרים כתוב, שבמשרד-החוץ הבריטי יש חילוקי-דעות בין "המפקפקים ביכולתו של צידקי פחה להגיע במשא-ומתן לשלב החתימה והאישור," ובין שר החוץ בווין, הסבור "שאין זה לטובת הנוגעים בדבר להפריע למאמצי צידקי, ושיש לתת לו הזדמנות," ושאנשי הסוכנות היהודית בלונדון לא הצליחו להוציא מבווין תמיכה יותר פעילה בפתרון העולה מהמגעים ששון-צידקי.

השיחה הרביעית עם צידקי "הייתה גלויה ולבבית להפליא", דיווח ששון. "היה לי נדמה שאני יושב עם אחד החברים שלי במחלקה ואנו מטכסים עצה." צידקי אמר לששון שפקידי משרד-החוץ הבריטי "הזדקנו בגיל וגם בהשקפות. יש להם דעה קדומה על כל דבר, יש להם קו מדיני מסורתי, והם אינם רוצים לזוז ממנו." על המופתי הירושלמי שנמלט מפאריס למצרים, דיבר צידקי בזעם. "הוא כינה אותו אינטריגנט המחפש את טובתו האישית בלבד. לא אכפת לו אם כל העולם הערבי ייחרב, ובלבד שהוא ישיג את שלו."

נראה שאנשי "אסכולת קהיר" במשרד החוץ הבריטי מנעו את התקרבותה של מצרים לציונים, מפני שחששו שהתקרבות כזאת תזיק לאינטרסים בריטיים. בספטמבר 1946 אמר הבריגדיר קלייטון לששון שבווין מתנגד בהחלט לניסיון לקשור את בעיית ארץ-ישראל עם בעיית מצרים, וסבור שהסוכנות מייחסת יותר מדי חשיבות לשיחות ששון-צידקי.

ששון סיפר שמיד אחרי שבא צידקי ללונדון, כבר בישיבה הראשונה, הטיח ארנסט בווין בפניו, בנוכחות כל המשלחת המצרית: "'האם אמת הדבר שאתה, צידקי פחה, נפגשת עם הציונים וסיכמת איתם שתתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל? ובכן, אדוני, העניין הזה אינו מתיישב עם האינטרסים החיוניים של העולם הערבי ושל בריטניה הגדולה, ולא יעמוד אצלנו על סדר-היום!'" כיוון שנתגלה הסוד, החוויר איסמעיל צידקי. גמגם, ניסה להתנצל, ולא חזר עוד אל הנושא. בסופו של דבר נכשלו השיחות האנגלו-מצריות, ואיסמעיל צידקי התפטר. אגב, ברור לי שהמלך פארוק ידע על כל העניין. איך אני יודע? אחרי אחת משיחותי, נכנס המלך פארוק למשרד ראש-הממשלה, ושלישו של איסמעיל צידקי הציג אותי לפני המלך ואמר: 'זה האיש מארץ-ישראל!'

"בזה לא נסתיימו המגעים עם מצרים. אחרי שנתקבלה ההחלטה בדבר חלוקת ארץ-ישראל.² ניצלתי את הקשרים שלי, והודעתי לראש הממשלה, נוקראשי פחה, ולמזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, שהוחלט מה שהוחלט, אבל עדיין לא מאוחר לשבת יחד, ואם הם מוכנים, תפאדאל (בבקשה). קיבלתי תשובה מנוקראשי: 'בוא!' נפגשנו. עזאם פחה העלה רעיון אבסורדי: שהיהודים יסכימו להקמת מדינה שתהיה מרכז רוחני מצומצם. כעין ותיקן, ואז יש סיכויים שהערבים יסכימו לכך. אמרתי לו: 'שכח מזה, לא בא בחשבון!' אמר לי: 'טוב, חכה. אביא את הצעתך לפני מליאת הליגה הערבית שתתכנס בעוד חודש.'

"חזרתי לירושלים, ועל דעת המחלקה המדינית של הסוכנות העליתי על הכתב את סיכומי השיחה והצעתי שיחות-שלום גלויות וישירות. תשובה לא הגיעה אלי אף פעם. בעקיפין נודע לי כי באותה ישיבת הליגה הערבית הביא עזאם פחה את הצעותינו. כמעט כל הנוכחים התנגדו להן בתוקף, ודרשו להתכונן למערכה טוטאלית נגד הציונים, מפני שהניצחון מונח בכיס. המלך עבדאללה היה היחיד שאמר: אני מציע לבדוק את ההצעה בתשומת-לב. אל תהיו כל-כך בטוחים שתנצחו."³

המלצות ועדת-החקירה מטעם או"ם (אונסקו"פ) לעניין ארץ-ישראל פורסמו ב-31 באוגוסט 1947. אחרי פחות מחודש, ב-26 בספטמבר, הצהיר שר-המושבות הבריטי, קריץ'-ג'ונס, שבריטניה אינה רואה את ההמלצות האלה בעין יפה, ושהיא תפנה את ארץ-ישראל מוקדם ככל האפשר.⁴ חברות הליגה הערבית נבוכו. החלטות בלודאן היו יפות כתגובה על המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית, אך עתה נדרשו מהן מעשים.

שלושה ימים אחרי פרסום המלצות ועדת-אונסקו"פ, התקשר ראש-ממשלת עירק בטלפון לראשי ממשלות ערב ולנציגיהן בבגדד, וקרא להם להתכנס כדי לקבוע עמדה. באמצע ספטמבר 1947 התכנסה הוועדה הפוליטית של הליגה בעיר-הקיט הלבנונית, צופר. בישיבתה זו ובישיבותיה הבאות – בעאליי שבלבנון ובקהיר – נתגלעו כמה וכמה חילוקי-דעות. בדוח "הוועדה הפרלמנטרית העירקית לחקירת פרשת פלשתין"⁵ כתוב: "היה ברור שכמה מדינות השתתפו (בישיבת הוועדה הפוליטית) רק לשם הרגעת דעת-הקהל בארצותיהן. הן לא האמינו שהמצב בפלשתין חמור, והיה צורך לשכנען ולשדלן כדי שיסכימו למידה כלשהי של הקרבה בשאלת פלשתין. הן נגררו אחרי ההתלהבות הכללית. אך למעשה התכוונו להרוויח זמן."

חילוקי-הדעות החריפים ביותר נתגלעו בין סעודיה ובין עירק, בגלל ההצעה להטיל אמברגו-נפט על ארצות-הברית ועל בריטניה ולנתק את קשרי המסחר איתן. על-פי דוח ועדת-החקירה העירקית, "אילו נתקבלה ההצעה, היא הייתה עשויה לשנות את עמדת בריטניה וארצות-הברית בשאלה הפלשתינית – או לפחות לצמצם את תמיכת ארצות-הברית בציונות – בגלל הצורך הגדול שלהן בנפט, לשם מימוש תוכנית מרשל לשיקום אירופה."⁶ ראשי-הממשלות לא הגיעו להסכמה, והחליטו להתכנס שוב ב7- באוקטובר, בעאליי.

פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ הדליק נורה אדומה במשרדי ממשלת-המנדט. הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, ועוזריו, הבינו שעצרת או"ם עשויה לאשר את החלוקה. תאריכי הפינוי מארץ-ישראל היו ידועים להם והם פחדו שהמלחמה בין היהודים ובין הערבים תפרוץ לפני שיפוג תוקף המנדט. מאחר שהניחו כי הערבים המקומיים יפעלו על-פי ההוראות שישלח להם חג' אמין אל חוסייני מקהיר, התגברו על היסוסי-היוקרה ושיגרו אליו משלחת סודית-ביותר, שביקשה ממנו תשובות על שלוש שאלות:

א. האם התנגדותו לחלוקה מוחלטת?

ב. מה דעתו על שינוי בתוכנית החלוקה. שינוי שישאיר את יפו ואת הנגב בידי הערבים?

ג. האם הוא מוכן להתקרב שוב אל הבריטים, ואם כן על איזה בסים?

כשהגיעו אנשי המשלחת הסודית – שני מפקדי-משטרה בכירים, א.פ. נגיילס וג'.א. בראיינס – לקהיר, שהו ראשי המרכז האזורי הבריטי, סר וולטר סמארט ובריגדיר א. קלייטון, מחוץ למצרים, והשליחים סיפרו על שליחותם לממלא-מקום השגריר הבריטי, באוקר. ממלא-המקום אמר להם שהשגרירות לא קיבלה הודעה מלונדון על שליחותם, וביקש מהם לא לפנות אל המופתי, עד שתיושב אי-ההבנה עם משרד-החוץ. ג'יילס השיב שאין זאת שליחות רשמית ושאין הוא סבור שיש טעם להתייעצות עם משרד-החוץ בעניין זה. השליחים נתקבלו בעויינות גם בחוגים המצריים הרשמיים וגם בחוגים הפלשתיניים שפנו אליהם, אך לבסוף סייעה להם "אישיות בריטית בכירה היושבת בקהיר, והקשורה בידידות עם חג' אמין אל-חוסייני," והפגישה התקיימה ב-1 בספטמבר. ב-22 באותו חודש דיווחו השליחים:

• 
  "הוד-מעלתו היה חביב, מתבדח ובמצב-רוח מרומם. הוא האזין לשאלות בתשומת-לב רבה, רשם אותן ותרגמן לערבית, והוא אמור לתת את תשובותיו בכתב. בעל-פה דיבר ללא היסוס וללא דו-משמעות, ומשקיף מן הצד היה עשוי להתרשם שהוא מדבר בכנות, בלי בלופים. ייתכן, כמובן, שמשאת-נפשו של חג' אמין אל חוסייני והסכמה כפויה של ג'מאל חוסייני (נציג הפלשתינים באו"ם) הם שני דברים שונים לחלוטין זה מזה: רק אם ינסה ג'מאל חוסייני לשכנע את חג' אמין להתפשר, נדע זאת.
  
  "בעניין החלוקה – בכל צורה ובכל תנאי, עם או בלי יפו והנגב – ובעניין הפדרציה, תשובתו היא 'לא' נחרץ. על פשרה עם הציונים בנושא הבעלות על הארץ אינו מוכן לשמוע. הוא אמר: כל ארץ-ישראל – לרבות יפו והנגב – היא ערבית, ולא אכיר בזכותו של מישהו להציע לערבים את מה ששייך להם ממילא, כתנאי להסכמתם לחלוקה. הרי זה דומה לגנב המעמיד תנאים להחזרת הגזלה. אני גם בטוח שחלוקה או פדרציה לא יספקו את הציונים. הם ינסו להשיג עוד, הרי לא פעם אמרו הציונים בפומבי שמטרתם אינה מצטמצמת בחלק מארץ-ישראל... ראו את הצהרותיו של ויצמן. ב-1922 אמר, 'אפילו איננו חושבים על מדינה יהודית;' ב-1937-1936 אמר, 'נקבל חלוקה;' ב-1942 (בילטמור) אמר, 'ארץ-ישראל תהיה מדינה יהודית;' והיום הוא אומר, 'פלשתינה תהיה מדינה יהודית. וארץ-ישראל היא חלק מפלשתינה.' לכמה הוכחות נוספות זקוקים הערבים? בעבר אמרו שהיטלר לא התכוון למה שכתב ב'מיין קאמף', וגם כשביצע את התוכנית שבספרו זה, סירבו אנשים להאמין בכך. גם כיום יש אנשים טיפשים למדי, שמאמינים שהציונים יוותרו על שאיפותיהם המוצהרות, אם תמומשנה כמה מהן.
  
  "שימו את עצמכם במקום הערבים. זכרו את בריטניה ב-1940. האם התכוונתם אז להציע לגרמניה חלק מארצכם בתנאי שתניח לכם בחלק הנותר? לא. מדוע? מפני שהעדפתם למות בהגנה על ארצכם. ומפני שידעתם שהם לא יסתפקו בחלק ממנה. במצב דומה נמצאים עתה אנחנו הערבים. לכן אנחנו אומרים 'לא' להצעות החלוקה והפדרציה ולכל תוכנית שתיתן ליהודים שליטה פוליטית בארץ-ישראל.
  
  "ליהודים תהיינה זכויות בפלשתין, כמו לכל האזרחים האחרים בה. כשם שלא היו ליהודים זכויות בבריטניה עד שהתאזרחו, כך לא תהיינה ליהודים ולערבים בפלשתין זכויות מלאות עד שיהיו לאזרחיה. לא תהיה בפלשתין אפליה נגד יהודים או נגד בני עמים אחרים, אבל לעולם לא יסכימו הערבים להעניק לציונים כוח פוליטי וזכויות שיקנו להם מעמד גבוה מזה של ממשלת המדינה הפלשתינית, או אי-תלות בה. "בעניין ההתקרבות מחדש שלי אל הבריטים: אין סיבה לאי-שיתוף פעולה בין הבריטים ובין הערבים. יש לנו הרבה אינטרסים משותפים, ומנהיגים ערבים רבים מעריצים את הבריטים ומכירים להם תודה. אבל היזהרו ממסקנה מוטעית. אין מנהיג ערבי שיוותר על פלשתין. יש כמה מדינות אחיות ערביות חלשות, אבל ארצנו אינה זקוקה להן. שנאתם של ערביי ארץ-ישראל לבריטים היא פוליטית בלבד: הם שונאים את המדיניות שהקימה וטיפחה את הבית-הלאומי היהודי. אם נדע בוודאות שאינכם תומכים בשאיפות הפוליטיות של הציונים, תראו מה עמוקה ידידותנו אליכם. אני מקווה שבריטניה, אחת מחמש הגדולות באו"ם, תצהיר כי אין היא תומכת בשאיפות הציונים, וכי היא מתנגדת לחלוקה ולכל תוכנית שמגמתה לממש את שאיפות הציונים. אם תצהיר בריטניה על עמדה כזאת, מובטחת לה מיד ידידותם של הערבים. אנו מבקשים מעט. בריטניה סייעה הרבה ליהודים, והיא רשאית להפסיק את הסיוע הזה. איננו מבקשים צדק, אלא פחות מזה, שהרי איננו מבקשים מבריטניה לתקן את העוול שעשתה לנו בעבר.

• "אלה תנאינו, ואתם תחליטו אם להמשיך לתמוך בציונות הפוליטית. אם תתמכו בה, לא תזכו לעולם בשיתוף-הפעולה שלנו: לא נסייע לאיש להרוס אותנו. איננו פוחדים מנסיגתכם מארץ- ישראל ואיננו פוחדים מן היהודים ומארגוניהם הצבאיים, הארגון (אצ"ל) וה"הגנה". אולי נפסיד בהתחלה – כבר היו לנו תבוסות רבות – אבל בסוף ננצח. זכור את מוסוליני, שדיבר על שמונה מיליון כידונים ורימה את העולם. כאילו הפך את ה'מקרונים' לרומאים.⁷ עשרים ואחת שנים הצליח לרמות, ומה קרה כשהיה על האיטלקים לעמוד במבחן? הם התפוררו והיו לאבק. כזה יהיה גורל הציונים. הם יתפוררו עם הזמן. איננו פוחדים ממלחמה, אם לא יתערבו בה בריטניה וארצות-הברית או מעצמה אחרת, וגם אם יתערבו – נילחם. העולם הערבי יגיב באיבה. איננו מעוניינים בצבא אמריקני או בצבא או"ם כתחליף ליחידות הבריטיות בפלשתין. איננו רוצים צבא זר. הניחו לנו להילחם בעצמנו."
  

שני השליחים ציינו שעל מעמדו האישי של חג' אמין כמעט לא דובר בשיחה, אך "לדעתנו הוא בטוח שכל ניסיון של גורם חיצוני להעמיד אדם אחר בראש ערביי ארץ-ישראל יסתיים בכישלון חרוץ. הוא משוכנע שערביי ארץ-ישראל רואים בו את מנהיגם הבלתי-מעורער. רוב השיחה התנהלה בשפה הטורקית, ועל מלים וביטויים חשובים חזרנו בערבית. מדי פעם גמגם חג' אמין בצרפתית, ופעם או פעמיים השמיע מלים אנגליות. כשדיבר על המטרות הסופיות של הציונים, חזר כמה פעמים ובהנאה רבה על הביטוי: “L’appetit vient en manageant” (התיאבון בא עם האכילה).

בסיום הדוח הסודי של ג'יילס ובראיינס כתוב: "משיחות עם מצרים ועם פלשתינים מסתבר שחג' אמין מבסס את מעמדו על האווירה האנטי-בריטית השוררת במצרים. החלטתו נחושה להכריז מרד, והשקפותיו הקיצוניות לא השתנו."⁸

אחרי שבועיים, ב-2 באוקטובר. הודיע בריגדיר קלייטון ללונדון שחג' אמין ביקש להיפגש אתו, ושהוא דחה בקשה זו אחרי שהתייעץ עם הנציגות הבריטית בקהיר. איש-הקשר ומקורות אחרים אמרו לו שחג' אמין מבין את סירובו, ומבקש להודיע לו כי אין הוא אנטי-בריטי וכי הוא מבקש מבריטניה לא לתמוך ביהודים בדיונים באו"ם. אנשי-הקשר דיווחו לקלייטון שהמופתי בטוח מאוד בעצמו וסבור שמעמדן של מדינות ערב התחזק.⁹ אנשי מחלקת המזרח-התיכון במשרד-החוץ בלונדון הגיעו למסקנה, שאם יחמיר המצב בארץ-ישראל, יעבור חג' אמין ללבנון ויכוון ממנה את מהלכי הערבים בארץ-ישראל, וממשלת לבנון לא תוכל להפריע לו בכך.

ראשי משרד-המושבות חיוו את דעתם: אחרי שיתחיל הפינוי, אין סיבה להתנגד לחדירת המופתי לארץ-ישראל, אם הוא לא יפעל נגד הבריטים במישרין, ואולי כדאי להגיע אתו להסדר, אם יעלה בידו להקים מדינה בחלק מארץ-ישראל. היחיד שטען כי אם יסתנן המופתי לארץ-ישראל "תהיה השפעתו מזיקה מאוד", לא היה איש משרד-המושבות, אלא איש משרד-החוץ.¹⁰

____

[בשבוע הבא: מדינות ערב מקימות צבא ערבי מאוחד - "צבא ההצלה", לסייע לפלשתינים למנוע את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל; בכך מפקיעות מדינות ערב את פלשתין מידי הפלשתינים; דיפלומטים ערבים דוחים כל פשרה בשיחות עם דיפלומטים ציוניים; הצגת העמדה הבסיסית של הערבים כלפי התנועה הציונית שלא השתנתה עד היום; למרות כל זה, מנהיג ערביי ארץ ישראל חאג' אמין אל חוסייני מנסה להגיע לפשרה ברגע האחרון ונדחה על-ידי בן-גוריון.]

1. כיהן בתפקיד זה מ-1933 עד 1948 ולאחר הקמת המדינה ניהל את מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.
2. הכוונה, כנראה, להמלצת ועדת או"ם, ולא להחלטת 29 בנובמבר.
3. הראיון הנ"ל של א. ששון עם רפאל בשן, על ארגון פגישותיו של ששון עם צידקי פחה ועם אישים בכירים נוספים במצרים; ראיונות עם לוי אברהמי ב-14 במאי 1979 ועם יעקב עיני ב-6 בפברואר 1980.
4. 53. 371/68528 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי).
5. "הוועדה הפרלמנטרית העירקית לחקירת פרשת פלשתין" הוקמה בפברואר 1949. והייתה מעין "ועדת אגרנט" ערבית. הדוח שלה, שפורסם ברבים ותורגם לעברית, פורש יריעה רחבה אם כי לא מדויקת – של המהלכים המדיניים והצבאיים הנוגעים לארץ-ישראל מאז פרסום דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1946, עד סוף מלחמת העצמאות בתחילת 1949.
6. על-פי מה שידוע כיום על הלחצים וההתלבטויות שהיו אז כממשל האמריקני, הייתה זאת הערכה סבירה.
7. מקרונים – שם-לעג לאיטלקים. רומאים – הכוונה לרומא העתיקה.
8. FO 371/61835
9. FO 371/61836
10. 371/61835 FO