מדליקי המשואות ביום השואה (תשס"ה)

חיה אברהם נולדה בשנת 1926 בוושקוץ, רומניה. חיה היתה הבת השלישית מתוך שלוש בנות ובן. אביה היה חסיד ויז'ניץ, פעיל בקהילה ובעל מסעדה ביתית. אמה עזרה בעסקי המסעדה. המשפחה היתה דתית. חיה ואחיותיה למדו בבקרים בבי"ס רומני, ואחר הצהרים עברית וגרמנית בבי"ס יהודי.

ב-1940 פלשו הרוסים לאזור. חיה, בת 14, הפסיקה את לימודיה וסייעה בכלכלת המשפחה. ב-1941, עם פלישת הגרמנים, התחילו האוקראינים לאסור יהודים ולבצע מעשי הרג אכזריים בעיירה ובסביבה. בוושקוץ הוקם גטו והיהודים חוייבו בנשיאת טלאי צהוב. שניים מדודיה של חיה, מצד אמה, נרצחו בידי האוקראינים. חיה זוכרת כי יום אחד, כשהיה אביה בתפילה בבית כנסת, ניגשו אליו שני אוקראינים עם מקל וניסו לאלץ אותו לקרוע ספר תורה. האב סירב והשניים הניפו את האלה ושברו לו את אפו. חיה שמרה בגטו על ילדים קטנים ממנה, שהוריהם נאלצו לצאת לעבודות השונות.

בסוכות 1941, הודיעו האוקראינים שעל כל היהודים להתייצב למחרת בבוקר בתחנת הרכבת. חיה זוכרת את בני משפחתה, מסובים סביב שולחן השבת, שרים זמירות ובוכים. אחר כך התפנה כל אחד לצרור לעצמו את חבילת בגדיו. "רק אבא לא לקח לעצמו בגדים. בתוך החבילה הוא ארז טלית, תפילין וספרי קודש". היהודים הועלו למחרת בבוקר על קרונות לבהמות ובערב הושענא רבא הגיעו למוגילב. שם הובלו לבתים עזובים ללא חלונות וללא דלתות. בחול המועד פסח נפטרה האם מטיפוס.

המזון היה בדוחק, הטיפוס השתולל, והיהודים היו חשופים לנחת זרועם של השוטרים הרומניים. ב-1942 נשלחה המשפחה ממוגילב לפיצ'ורה. פיצ'ורה - מעין אחוזה כפרית מוקפת חומה, איכלסה בבתיה הנטושים יהודים מגורשים בדחיסות איומה. לאחר זמן מה, החליטו חיה ואחיותיה להבריח את האבא והאח יוסלה מפיוצ'רה. האב ובנו הצליחו לברוח מן המחנה. כעבור 10 ימים הצליחו גם חיה ואחותה הקטנה להתגנב מן המחנה. הן פסעו בחושך, בקור ובשלג. זוג מבוגר לקח אותן אל ביתן, נתן להן אוכל ואף סיפר להן שאביהן ואחיהן היו מספר ימים קודם בביתם והדליקו נרות של חנוכה.

חיה ואחותה יצאו במסע רגלי בן 120 ק"מ לכוון מוגילב, כשהן ישנות על ספסלים, בבתי כנסת, בבתי תושבים ובקהילות קטנות. במוגילב, הן מצאו את האב במצב גופני רעוע מאוד. הוא נפטר בשבט 1943. חיה ואחותה הצעירה נשלחו עם יתומים נוספים לבית יתומים גדול בבוקרשט בעוד אחיה הגדולים נותרו במוגילב. הן הצטרפו לתנועת בני עקיבא, תנועה דתית ציונית והחליטו לעלות לארץ ישראל.

באוקטובר 1945 עלו חיה ואחותה כעולות לגאליות, באנייה "טרנסילבניה". חיה הלכה להכשרה "מכורה" בכפר חסידים, ואחר כך עברה לחיפה. היא עבדת במתפרת "אתא" ואחר כך במשרד הפנים. חיה נישאה ויחד עם בעלה פתחה חנות מכולת בחיפה. לזוג נולדו שלושה ילדים: הבן הגדול (שנקרא על-שם אביה) נהרג בתאונה בצבא ב-1974. הבת עובדת כעורכת לשונית בכנסת, הבן- מהנדס מכונות. בעלה נפטר ב-1989. לחיה 6 נכדים.

ירחמיאל פלזנשטיין. נולד ב-1923 בפיסקה, אוקראינה. בהיותו בן שנה וחצי עקרו הוריו לחרקוב. לירחמיאל אחות צעירה. בחרקוב מצא האב עבודה כפועל במפעל. האם, ילידת ורשה, עבדה כמתורגמנית לאנגלית, גרמנית ופולנית.

ב-1941 גוייסו כל הבחורים שסיימו את לימודיהם, לעבוד בחפירות. ירחמיאל עבד בחפירות עד ספטמבר 1941, אז נשלח לבית הספר לקצינים בטרמז, על הגבול האירני. בינתיים רחשו השמועות בקרב יהודי חרקוב באשר למעשיהם של הגרמנים באירופה ובפולין בפרט.

ירחמיאל זוכר את סבתו אומרת: "אלה לא הגרמנים של 1918". הגרמנים היו בתנופת כיבוש בחזית המזרחית וכאשר הגיעו עד למרחק 500 ק"מ מחרקוב, החליטו הוריו של ירחמיאל לברוח מזרחה, לסמרקנד.

בדצמבר 1942 נפטרה אמו של ירחמיאל ממחלת לב. האב המשיך לעבוד בטשקנט בעבודות מזדמנות. ירחמיאל, הקצין הטרי, נשלח לחזית אוקראינה והשתתף בקרבות עקובים מדם. בחזית זו שהה עד חורף 1943. משם הועברה יחידתו של ירחמיאל לחצי האי קרים. בנובמבר 1943 יצא עם חייליו למשימה נועזת לכיבוש חצי האי אלטיגיין בים השחור.

הים השחור באותה התקופה היה סוער מאוד ושעות האור היו מעטות. עמדות של הוורמאכט (הצבא הגרמני) היו פזורות על החוף. כיבוש רצועת החוף נעשה בצורה מקורית ונועזת. לכל ספינה קשרו בכבל ארוך מעין נגררת בצורת אמבטיה ובכל נגררת הוכנסו כ-40 חיילים וקצין. הספינות שטו סמוך לחוף, ניתקו את הכבל ושבו לבסיסן. החיילים, וירחמיאל בראשם, ירדו בסמוך לחוף. הם הגיעו אל עמדה גרמנית קטנה, כבשו אותה והתבצרו בה עד עלות השחר. בבוקר הם נכחו לדעת שהשתלטו על קו חוף של למעלה מקילומטר. במשך שבוע הצליחו החיילים וירחמיאל בראשם, להחזיק את קו החוף, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של הגרמנים לכבוש אותו מחדש. ירחמיאל נפצע מכדור שפלח את לסתו ולשונו והועבר לבית חולים צבאי, שם שהה במשך 4 חדשים.

על תפקודו בקרב אלטיגיין קיבל ירחמיאל את עיטור "גיבור ברית המועצות". הוא שלח מכתב לאביו שהוא פצוע אך במקביל קיבל אביו מכתב מהצבא שבנו מת. אחר כך הסתבר כי משנודע לפקיד האחראי שהכדור פילח את הראש, הוא הפעיל את שיקול דעתו והחליט כי החייל לא יחיה ולכן הודיע לאביו על מותו.

תוך זמן קצר ביקש ירחמיאל לשוב אל יחידתו, ונדהם לגלות כי מהיחידה המקורית נותרו רק שני חיילים. ירחמיאל נשלח לסבסטופול, שם התחולל קרב עיקש. חודש ימים ארך הקרב עד ניצחונם של הכוחות הסובייטים. בקרב זה נפצע ירחמיאל שוב כשנורה בידו וברגלו.
הוא קבל עבודה בקצין העיר בסמרקנד, עד לסוף המלחמה. שם גם הכיר אישה והתחתן. ירחמיאל חזר לחרקוב, נרשם לקורס במינהל וחי חיי רווחה, הודות לזכויות שהקנו לו עיטורי הגבורה בהם זכה. לזוג פלזנשטיין נולדו 2 ילדים: סופי, ושלמה.

המשפחה עלתה ארצה ב-1974, הישר למעון לעולים בכפר חב"ד. ירחמיאל עבד כמנהל מחלקה במפעל "ליר" ליד רמלה. לפני 12 שנה נפטרה אשתו של ירחמיאל, והוא מתגורר כיום לבדו בעיר לוד.

מיכאל (רוברט) פינאלי נולד ב 1941, בגרנובל, צרפת. למיכאל אח קטן ממנו בשנה בשם גד (ג'ראלד).

בשנת 1938 היגרו הוריו של מיכאל מוינה לצרפת. כשהחל גרוש היהודים מצרפת, הפקידו ההורים את ילדיהם בבית הספר העירוני בגרינובל במטרה להסתירם. בפברואר 1944 נשלחו ההורים לאושוויץ, שם ניספו.

ידיד המשפחה העביר את הילדים לבית היתומים הקתולי "נוטר דאם דה ציון" Notre Dame de Sion. הם נמסרו לטיפולה האישי של הגברת אנטואנט ברון מנהלת המוסד. בתום המלחמה דודותיהם של הילדים (אחיות האב) יצרו קשר עם אנטואנט ברון במטרה לקבל בחזרה את הילדים, אך אנטואנט ברון סירבה להחזיר את הילדים.

היא אף הטבילה את הילדים לנצרות בשנת 1948. לאחר שנכשל ניסיונן של הדודות לקבל בחזרה לידיהם את הילדים הן החליטו לנקוט בפעולה משפטית. המשפט נמשך חמש שנים ובמהלכו הועברו הילדים ממוסד קתולי אחד למשנהו ואף הוברחו והוסתרו באיטליה ובספרד.

ביוני 1953 בית המשפט העליון בצרפת דחה את תביעותיה של אנטואנט ברון וביולי הוחזרו הילדים לצרפת ונמסרו למשפחתם.

הדודה, יהודית רוזנר, לקחה את הילדים אליה לישראל, לגדרה. רוברט, כיום בן 64, הוא מנתח בבית החולים סורוקה. לאשתו ולו, שני בנים ונכד.

מלכה רוזנטל נולדה ב 1934, בסטניסלבוב, פולין. היא היתה בת בכורה למשפחה אמידה ומשכילה. האם עבדה כמורה לספרות פולנית והאב כסוחר עורות ובעל חנויות נעליים.

בזמן הכיבוש הרוסי התגוררה המשפחה בעיירה אוטיניה. עם נסיגת הרוסים ב-1941 ניסתה המשפחה לברוח. מלכה זוכרת כי אביה נשא אותה על ידיו תוך כדי חציית הנהר. המשפחה נאלצה לשוב לאוטיניה. לאחר פוגרום קשה של המקומיים ביהודי העיירה הם נסעו לסטניסלבוב, שנכבשה כבר על-ידי הגרמנים. בינתיים ילדה אמה את אחיה הקטן קופל'ה. ב-1942 הוכנסו היהודים לגטו.

האב המשיך בעיסוקו כסוחר עורות עבור הגרמנים, והאם עבדה כמתורגמנית. הצפיפות בגטו היתה איומה. בדירה הצטופפו 15 ילדים בנוסף למבוגרים רבים. אמה של מלכה הביאה לבית ילדה הונגריה יתומה, טובה'לה. היא התגוררה עימם והיתה עוזרת למלכה לטפל באחיה התינוק. באחת האקציות ירדה טובה'לה לרחוב כשבזרועותיה האח קופל'ה כי שמעה שמחלקים גזר. מלכה שמעה פתאום צעקות: "גרמנים! גרמנים!". כשנסתיימה האקציה, מצאה מלכה ברחוב את גופתו של אחיה כשראשו מרוטש.

דניסה, המטפלת הפולנייה של מלכה, הוציאה בחשאי את מלכה ואמה מן הגטו, למקום ליד לבוב. פרופסור אחד, שהיה בעבר מורה של אמה, השיג לאם ניירות מזוייפים ועבודה כמורה בתיכון. בעקבות איום בהלשנה נאלץ הפרופסור לגרשן מביתו ומלכה ואמה נסעו ברכבת לאחד הכפרים באזור אוטיניה. אחד הנוסעים זיהה את האם ואיים להסגירן.

בתוך המהומה הגדולה תפס אוקריאני את הפיקוד והודיע להמון המשולהב שהוא ייקח את השתיים למטה הגסטפו. הוא הוריד אותן מן הרכבת באלימות. עם התרחקות הרכבת הסתבר שהוא למעשה החליט להצילן. האוקראיני הוביל אותן למקום המסתור של האב, אצל משפחת קרוק, שומר היער. הם התחבאו באסם. יום אחד הגיע גרמני לאסם וגילה את אמה של מלכה. מבעד לחריץ בין ערימות הקש, ראו מלכה ואביה את הגרמני חוקר אותה היכן בני משפחתה. היא טענה שהם ברחו ליער. הגרמני הוציא אקדח וירה בה. בלילה יצאו מלכה ואביה אל היער. הם הסתובבו ביער כחודשיים כשהם ניזונים מפירות יער ופטריות. עם בוא החורף הכל קפא. הם החלו לנדוד בין בתי איכרים שהיו מוכנים להחביא אותם, בדרך כלל ללילה אחד. בוקר אחד, מלכה התעוררה וראתה כי אביה נעלם.

מלכה עברה להסתתר בבית משפחת קוט, סנדלר שעבד אצל סבה. מר קוט חש שמסוכן מדי לשכן את מלכה בבית, וחפר עבורה בור. בבור הוא הציב חבית עם פתח, מלא אותה בקש, הכניס לשם שתי שמיכות ובובת סמרטוטים ושיכן שם את מלכה. היא שהתה בחבית כשנה וחצי. באפריל 1944 הוצאה מלכה מן החבית ללא יכולת להפעיל את גפיה.

לאחר השחרור, מלכה התאחדה עם אביה שנישא בינתיים בשנית, ונדדה עימם ברחבי אירופה. בשלב מסויים היא החליטה לעלות בגפה לארץ ישראל.

היא עלתה לארץ בפברואר 1948. מלכה שרתה בצבא כ-12 שנה כראש מדור תנועת ציוד בחיל החימוש. במקביל הכירה את בעלה דב. הם נישאו ונולדו להם 2 בנות.

כיום, פעילה מלכה בבית "להיות". בבית חברים כ-3,000 ניצולי שואה, מתוכם 400 עדים.

מרדכי זיידל נולד ב-1925 בעיירה סוינציאני, 80 ק"מ מוילנה. המשפחה היתה מסורתית וציונית. אביו היה רצען ואמו עקרת בית. למרדכי היה אח גדול ממנו בשנתיים, ו-3 אחיות צעירות ממנו.

ב-1941 כבשו הגרמנים את העיירה ופרצו פוגרומים ביהודים. אחיו הגדול של מרדכי נתפס במרכז העיירה על ידי מקומיים, הובל לנובי סוינצאני, והוצא להורג בירייה. לאחר ניסיון כושל של בריחה, הועברה המשפחה לגטו בסוינציאני. מוטל עבד בתחזוקת ותיקון פסי הרכבת. הוא ניזון ממרק בצהרים ולחם עם תה בבוקר.

לאחר חודשיים הוא הועבר לחפירת תעלות. מוטל ברח והצליח להגיע לגטו וילנה. בווילנה נעזר בחבר אשר הצליח לסדר לו מקום בבית היתומים בגטו. בעזרת מנהל בית היתומים הובאה משפחתו של מוטל לגטו וילנה והתגוררה בסמוך לבית היתומים.

ביום חיסול הגטו, לא ידע מוטל מה לעשות ולאן למלט את נפשו. לידו חילק מישהו מהמחתרת סרטי זרוע של עוזר שוטר. מוטל נטל סרט כזה והלך לבית המרחץ - מקום הריכוז של המחתרת. למקום הגיע אבא קובנר ואמר שכל אחד חופשי ללכת לדרכו. מוטל והוריו התחבאו עם עוד כ-100 איש במשך כ-50 יום. לאחר 50 יום החליטה קבוצה לצאת מהמחבוא. היא נתפסה על-ידי הגרמנים וחשפה את מקום המחבוא לגסטפו. הנשים והילדים נלקחו ישר לפונאר ונרצחו. הגברים, בהם מוטל, עבדו במשך 3 שבועות בחטיבת עצים לשם שריפת הגופות.

יחד עם עוד 84 איש אסירים נקשרו רגליו של מוטל בשלשלאות. מטרת עבודתם היתה לסייע בהשמדת ערימות הגופות, שנערמו שם בחודשי הרצח ההמוני. משימותיהם היו קשות ואכזריות במיוחד: קבוצה אחת היתה "דגה" את הגופות, השנייה היתה מוציאה שיניים, השלישית עסקה בחטיבת עצים, הרביעית סדרה את העצים לשריפה, החמישית היתה אחראית על השריפה והשישית - ריסקה את העצמות שנותרו לאחר השריפה וסננה את הרסק במסננות גדולות. "אין לילה שאני לא רואה את פונאר מול העיניים", מעיד היום מוטל "לא היה אחד שלא זיהה שם את קרוביו או ידידיו".

בין שלושה לארבעה חדשים עבדו בפונאר. אחד האסירים, העלה רעיון לחפור מנהרת מילוט מתחת למחסן הלחם. בלילות חפרו האסירים מנהרה. בלילה חשוך באמצע אפריל 1944 ברחו 20 מהם, ובהם מוטל ליער. הגרמנים הבחינו בבריחה וירו עליהם. רק 12 נותרו בחיים. הקבוצה הסתתרה במשך הלילה בתוך ערימת זבל, כדי לטשטש את ריחם מאימת כלבי הגישוש שנשלחו בעקבותיהם. מוטל חבר לפרטיזנים יהודיים תוך שהוא מתעקש לצאת לפעולות. הוא השתתף במיקוש פסי רכבת ובלחימה על שחרור וילנה.
לאחר השחרור הבין מוטל שאיש ממשפחתו לא יחזור. הוא הפך לפעיל בתנועה הציונית המקומית ועלה באופן בלתי לגאלי לארץ בסוף 1945, לקיבוץ שפיים.

במלחמת העצמאות מוטל התגייס לחטיבת גבעתי ונלחם עם החטיבה בשיירות לירושלים.

ב--1948 נשא את רייזל. לזוג נולדו שלושה ילדים. מוטל עבד כנהג משאית ואחר כך הקים חברה סיטונאית לשווק סיגריות. מוטל מתגורר כיום בגפו בפתח תקווה. יש לו 6 נכדים.

סופיה אנגלסמן נולדה ב-1926, ברוטרדם, הולנד. משפחתה היתה דתית מאוד. לסופיה היו שני אחים גדולים. האב היה סוכן נוסע למוצרי טקסטיל וגבאי בקהילת העיר. האם היתה טרם נישואיה אחות ראשית בבית חולים ולאחר נישואיה עבדה כעקרת בית.

ב-10.5.1940 בהפצצות הגרמנים על רוטרדם נשרף בית המשפחה. עם כניסת הגרמנים להולנד הוחלו בהדרגה איסורים שונים על היהודים: איסור לנסוע על אופניים, איסור להעסיק עוזרת בית לא יהודיה, איסור להיות בקשר עם חברים לא יהודיים וכו'. סופיה נעזרה בקשריה של אמה והתחילה לעבוד כאחות מתלמדת בבית חולים - בגיל 16.5 בלבד.

במרס 1943 הגרמנים פינו את כל אוכלוסיית בית החולים למחנה המעבר ווסטרבורג. מאותו יום לא ראתה עוד את משפחתה. סופיה, יחד עם החולים, נשלחו ברכבת משא לסוביבור, שם נערכה סלקציה שלאחריה לא ראו יותר את החולים. 30 בנות וסופיה ביניהן נבחרו לעבודה. הן נלקחו ללובלין פלוגפלאץ. ממחנה זה זוכרת סופיה בעיקר את הרעב. סופיה הועסקה באיסוף ומיון בגדי וחפצי נרצחים. באחד המסדרים הכריזו הגרמנים כי יהרגו 25 בנות בעוון גניבת בגדים. לרוע מזלה, נבחרה סופיה להיות בין 25 הבנות.

חמש האחרונות, וסופיה ביניהן, נועדו להתלות, למען יראו ויראו. לבסוף בוטלה הפקודה. סופיה הועברה לעבוד באיסוף צואת סוסים וחמורים. זו היתה עבודה טובה יחסית משום שאפשרה ניידות. כך יכלה סופיה לגנוב תפוחי אדמה ושאר ירקות שגדלו בסביבה. לאחר שמונה חדשים הועברה למיליוב, שם עבדה בבית חרושת למרמלדה.

ממיליוב הועברה לטרבניקי. חברתה ההולנדית קאטו פולאק, סייעה לה ותמכה בה בכל גלגוליהן במחנות. סופיה וחברתה רצו לברוח מטרבניקי, אולם תוכניתן התבטלה עקב אי הצטרפותן של חברות אחרות.

לאחר טרבניקי הוחזרו שוב ללובלין קאצט, שם עבדו בתפירת בגדי חיילים. למרות הרעב הכבד בקאצט, סופיה זוכרת שהיו מקפידות על שירה ושמירה על מורל שפיר. עם התקרבות הכוחות הרוסיים, הוצעדו לכוון קרסניק. משם הועלו על רכבות והועברו לאושוויץ. באושוויץ סופיה גילתה שהיא חולה מאוד בצהבת. היא הועברה למרפאה, אולם ההיעלמויות של האנשים סביבה היוו עבורה איתות, שהמקום הזה יוביל אותה להשמדה. בטענה שהיא חשה בטוב, יצאה מהצריף והצטרפה לעבודה בשייסואגן, הקומנדו לפינוי הצואה.

באושוויץ שהתה סופיה כ-4 חדשים. משם הועברה לברגן בלזן. מחנה זה היה הנורא מכולם: רעב, מחלות, וחוסר מעש. מעליה בצריף שהו שתי אחיות הולנדיות, לאחת קראו אנה פרנק. אנה, החולה, מתה כעבור שבועיים. סופיה עוד הועברה לראגון ומשם לטרזינשטאט, בטרזינשטאט לקתה סופיה בטיפוס קשה ושקעה במצב בלבולי. היא אינה זוכרת דבר מיום השחרור.

סופיה חזרה לרוטרדם וגילתה שכל משפחתה נספתה. ב-1949 עלתה סופיה לקיבוץ רגבה. לאחר שנה וחצי, פגשה בירושלים סטודנט צעיר, גם כן יוצא הולנד, ונישאה לו. לזוג נולדו 4 בנים. סופיה עבדה כמיילדת במשך 35 שנה במספר בתי חולים בארץ.

כיום היא פנסיונרית עסוקה ושרה בשתי מקהלות. לזוג אנגלסמן 21 נכדים ו-2 נינות.