[הערת המערכת: כמובן שכתבה זו לא מעודדת נישואים עם גויים. מדובר באיסור גמור בכל קנה מידה, ואין להינשא לגוי בשום אופן מתוך מחשבה או תקווה שיתגייר בהמשך, גם אם הוא מבטיח לעשות זאת. מדובר רק בסיפור נקודתי, לא מייצג ונדיר מאוד.]
הכל התחיל במטבח הכשר של אחד מבתי ההארחה בצפון הארץ, בו עבד כטבח. דווקא שם החל רימון, ערבי נוצרי שגדל באחד מן הכפרים הערביים בגליל העליון, נשוי ואב לארבעה, את דרכו אל זרועות היהדות. לדבריו, עוד מקטנות ספג השקפה ניטראלית בנוגע ליהודים. אך עם הזמן, גדלה התעניינותו לגבי אורח החיים היהודי, וכיום הוא מוצא עצמו במסע פנימי אל תוך האמת שלו, מסע שבו תלויים על כף המאזניים חיי ילדיו היהודיים והשושלות העתידות לצאת מהם.
את אשתו היהודייה פגש רימון בביקור שגרתי אצל הדודה שלו שהתגוררה באחד הכפרים הסמוכים לכפר בו גדל, בצפון. "מיד כשראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה אשתי", מספר רימון, אשר עוד באותו שבוע נכנס אל אביה, כדי לבקש את ידה. "לעולם לא אשכח איך אביה צחק. הוא לא חשב שאני רציני. בכל זאת, הייתי רק בן 19 וחצי. בתגובה, הוא שאל את אשתי 'מה את מביאה לי ילד?' אך אני הייתי רציני ביותר. דיברתי אל לבו מספר פעמים, עד שלבסוף התרצה והבין שאני ראוי לה. התארסנו, וכעבור שנה וחצי התחתנו בטקס נוצרי בכנסייה, כפי שנהוג אצלנו".
תהליך ההתקרבות של רימון ליהדות החל לפני 15 שנה, כאשר עבד כטבח במטבח של בית הארחה מסוים בצפון. שם הכיר רימון את המשגיח, חסיד חב"ד, והתחבר אליו. "שנינו התעניינו בכל מה שקשור למדיטציה ורוחניות, אולם אני שאבתי את הידע שלי מספרים חיצוניים כמו 'כוחו של התת מודע', והוא שאב את ידיעותיו מהתורה.
"יום אחד אמר לי חברי המשגיח שכל מה שאני לומד בספרי הגויים כבר נמצא בתורה. זה עניין אותי והחלטתי לבדוק על מה הוא מדבר. כתבתי ביוטיוב 'מסילת ישרים' ואיכשהו הגעתי להרצאה של הרב זמיר כהן על הספר מסילת ישרים. זכור לי שמהשנייה הראשונה ששמעתי את הדברים, הם נכנסו ללבי ועשו את פעולתם. מאז, אני לא יכול לזוז צעד אחד בלי הרב זמיר כהן, הרב שלום ארוש והרב יאיר כלב".
איך אשתך הגיבה לכל השינוי הזה שחל בך?
"בהתחלה היא לא הבינה את זה. היא חשבה שזה קורה לי משום שאני אוהב את היהודים. היא הייתה בטוחה שזה יעבור לי מהר, אבל זה לא עבר. להפך, זה רק הלך והתגבר. אמרתי לה שאני רוצה להתגייר, כי בלי היהדות - או שאני משתגע, או שאני מתאבד. בהתחלה היה לה קשה לקבל את זה, אך כיום היא מבינה שהכוח הזה חזק ממני ושאני לא באמת יכול לחיות בלי התורה הקדושה. פעם, כשהייתי מדבר עם יהודי על התחושות שלי ועל כמה שאני אוהב את התורה, התביישתי. הרגשתי כמו חנפן. היום אני כבר לא מסתיר את התחושות שלי. אשתי יודעת הכל והיא האדם היחיד שרואה את התינוק שבי שבוכה ומתחנן לחיות כמו יהודי אמיתי. אני לא יכול לשקר לעצמי, הרי כל היהדות מגיעה מיהודה שהודה על האמת. כל היהדות זה להיות אמיתי, לכן אני רוצה לשנות את המנטאליות שאני חי בה.
"אח שלי נשוי לבת של הכומר הכי גדול באזור, כך שאני מבין את החששות שלה. היא מפחדת כמוני שינדו אותנו ושהקשר עם המשפחה יתנתק לעולמים. אני יודע שעמוק בתוכה גם אשתי הייתה רוצה לחיות כך, זה פשוט צעד לא קל לשנות בבת אחת את השקפת העולם שלך".
מי שמלווה את רימון בתהליך הסבוך של הגיור ואף חתום על מכתב ההמלצה ללשכת הגיור שבידיו - הוא רב קהילה ידוע מאזור הצפון, אליו הגיע רימון חודשים ספורים לאחר שקיבל את ההחלטה להתגייר. אין ספק כי הקשר עם הרב מחזק לאין שיעור את נחישותו, אולם מלבד הקושי שבהוכחת רצינות כוונותיו - נתקל רימון בקשיים נוספים, אולי גדולים וחזקים יותר.
"הקושי להתחיל את תהליך הגיור בפועל גדול יותר ממה שתיארתי לעצמי", הוא מספר. "מלבד העניין ההלכתי ישנם גם קשיים אחרים שצצו, כפטריות אחר הגשם. אי-אפשר לקום ביום בהיר אחד ולהחליט החלטה גורלית כל כך, שעשויה לסכן משפחה שלמה. את מירב הכוחות להתמודד עם מצבי אני שואב מהרצאותיהם של הרב זמיר כהן, הרב שלום ארוש והרב יאיר כלב. מהם למדתי שבשביל לקבל שפע מסוים, צריך להכין כלים. אני מאוד מפחד להתקדם ביהדות מבלי שיהיו לי כלים לקבל את השפע הזה. אני יודע שהגיור לא יקרה בבת אחת, אז בינתיים אני משתדל ליישם את התהליך קודם כל במחשבה ובדיבור. ולהוסיף לזה את העובדה שעוד לא ממש יצא לי לדבר עם המשפחה המורחבת שלי על מה שאני מרגיש ולהכין אותה לשינוי שאנו מתכוונים לעשות בחיינו. אפשר לומר שהכל כעת די מבולבל".
אתה מרגיש את השפעת הלימוד בחיים שלך?
"מאז שלמדתי מ
הרב ארוש את אמנות ההתבודדות, אני נוסע המון לציון הצדיק רבי שמעון בר יוחאי. במשך כל הנסיעה, אני מדבר עם הקדוש ברוך הוא ומבקש ממנו עזרה בתהליך הגיור. אני מדבר איתו כאילו הוא החבר הכי טוב שלי ומסביר לו כמה קשה לי לחיות בלי התורה וכמה אני רוצה להגיע אל הרגע הזה שבו אוכל לחיות כיהודי אמיתי וחופשי, ולהקדיש את עצמי ללימוד התורה כפי שאני רוצה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני מגיע לציון הרשב"י, מהרגע שאני נוגע בקבר, מרוב ריבוי האור שאני חש שם, הכל מתבלבל לי. כבר 20 פעמים הייתי שם ואפילו פעם אחת לא הצלחתי להוציא משפט אחד כמו שצריך. רק יושב על הספסל ובוכה.
"בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי, חזרתי עם המשפחה שלי מנסיעה, ובדרך ראיתי מספר בחורים חרדים שעצרו טרמפים לכיוון צפת. מיד כשראיתי אותם, האצתי את המהירות כדי להגיע כמה שיותר מהר לכפר, להוריד את המשפחה בבית ולחזור חזרה כדי לאסוף את הבחורים ולקחת אותם למחוז חפצם. לצערי, הגעתי לשם באיחור והם כבר נסעו עם מישהו אחר. השינוי המהותי שקיבלתי על עצמי לאחרונה הוא להתחיל לשמור כשרות עד כמה שניתן, בנסיבות שלנו. כשאנחנו מתארחים אצל המשפחה אין לנו שום סיכוי לשמור כשרות כדי שלא להעלות חשדות מיותרים. בבית, אנחנו משתדלים לקנות מוצרים כשרים למהדרין ולא לערבב בשר וחלב. בגדול, התורה השפיעה על כל תפיסת העולם שלי ועל הדרך שבה אני מתמודד בכל תחום בחיי. פעמים רבות אני שואל את הקדוש ברוך הוא 'למה? בשביל מה הכנסתי את עצמי לתסבוכת הזו? בשביל מה הייתי חייב לחקור ולהבין כל דבר?' עכשיו זה כבר מאוחר מדי. אני כבר יותר מדי אוהב את היהדות, שלא אעזוב הכל ואוותר. מה שנשאר לי זה רק לבכות ולבקש מהקדוש ברוך הוא שירחם עליי ועל המשפחה שלי ויעזור לנו לחיות כיהודים".
וכיצד הילדים מגיבים?
"את רוצה לצחוק? באחד הימים ישבנו כל המשפחה מול הטלוויזיה וצפינו בתוכנית 'הכוכב הבא', שבה הופיעו האחים גת. כשהבת הקטנה שלי, בת השמונה, ראתה אותם, היא הצביעה על המסך ואמרה: 'הנה החברים של אבא'. את ניגון ארבע בבות של חב"ד, הקטנטונת הזו יודעת בעל-פה, מרוב שאני מחובר לניגונים האלה ומפזם אותם כל הזמן. עם הילדים הגדולים שלי הסיפור קצת יותר מורכב. באחת השבתות בהן עבדתי במטבח של בית ההארחה הגיעו מספר בנות מחב"ד, לשבת חיזוק. הן ישבו בחדר האוכל והבת הגדולה שלי, בת השמונה-עשרה, בדיוק נכנסה. איכשהו, הן התחילו לדבר ולהתיידד. מאוחר יותר, כששמעו אותנו מדברים בערבית התפלאו מאוד, והתחילו לשאול את בתי שאלות. כך נודע להן שאימא שלה יהודייה, אך היא גדלה כערבייה נוצרייה. הן התרגשו מאוד והזמינו אותה להתארח אצלן בבית, בשבת שלאחר מכן. בהתחלה היא פחדה שיסתכלו עליה בצורה מוזרה, ושלא יקבלו אותה. אבל אני תמכתי מאוד ברעיון. אפילו הסעתי אותה לביתה של אותה חברה, בקריית אתא.
"באותה שבת, הראשונה שחוותה מימיה, היא סיפרה לי שלא ממש הצליחה להרגיש את האווירה המיוחדת של השבת. בשבת שחל בה שבועות, שוב הוזמנה לביתה של אותה חברה. כמובן שגם הפעם עודדתי אותה שתלך, והיא הסכימה. באותה שבת התפללתי בדמעות לקדוש ברוך הוא שיפתח לילדה שלי את הלב ושהיא תרגיש את הקדושה של החג, ושתקבל את האור והשפע שיש ביהדות. במוצאי החג, כשנסעתי לאסוף אותה, היא הייתה נרגשת מאוד ופתאום שאלה אותי: 'אבא, מה אני אעשה עכשיו, איך אני אחזור לחברות שלי בכפר?'. היום היא כבר מבינה כמוני שהיהדות היא האמת".
חששות?
"הפחד הכי גדול שלי הוא שאם לא אתגייר עכשיו, יום אחד זה כבר יהיה מאוחר מדי בשביל הילדים שלי. הבת הגדולה שלי כבר החליטה שהיא רוצה להתגייס לצבא, והשבוע לקחתי אותה ללשכת הגיוס. אצלנו, בגיל שלה כבר מתחתנים. עוד שנתיים-שלוש עלול להגיע חתן נוצרי לבקש את ידה, ואז מה אעשה. איזו טענה אוכל לטעון?".
