השופט: שמעון שטיין, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום ראשון, 1.3.2015, שעה 08:30

הנושא: מעצרים עד תום ההליכים


הבקשה הראשונה שבפני השופט שמעון שטיין - שאצלו הדיונים מתחילים בדיוק זמן - היא לבטל מעצר בית ואת חיובו של הנאשם להזדקק לליווי בכל יציאה מהבית. שטיין שואל את הסניגור להבהרת עובדות וכראוי צולל לעומק הפרטים. ואז מתגלה בעיה: מתנהלים שני הליכים נגד אותו נאשם, ויש שני תסקירים סותרים של שירות המבחן.

"האמת היא שאני מבולבל", מודה שטיין. "איפה הסנכרון [בין התסקירים]? אפשר לקבל עכשיו מאותו קצין מבחן תסקיר יותר חיובי?". הסניגור מסביר, ושטיין מקשה עליו: "יש מסוכנות פה ושם. איך רמת המסוכנות כאן יורדת?" - מה שמלמד שהוא קרא במהירות את התסקירים שהוגשו לו בו-במקום וקלט את העיקר.

הסניגור טוען: "עברו שבעה חודשים והתיק לא נקבע להוכחות. זה מספיק כדי לעיין מחדש [בתנאי השחרור]". שטיין: "אני לא בטוח. האם שירות המבחן לא צריך לבוא אחרי שבעה חודשים ולבדוק את רמת המסוכנות? אין מנוס מתסקיר. יותר מזה: אתה בעוד שבוע הולך לקבוע את התיק להוכחות, אולי תגיעו להסדר טיעון, ונראה איך התיק מתקדם. אם זה ייקבע להוכחות לעוד זמן רב, זה ייתן לשירות המבחן אינדיקציה לאן הולכים". שטיין שואל את הסניגור כמה זמן יידרש, הלה מעריך ששבועיים יספיקו, ושטיין מכתיב החלטה:

"נוכח חלוף הזמן אכן יש מקום לבקש הערכה מחודשת לעניין מסוכנותו של המשיב, אולם הערכה זו ראוי שתיעשה באמצעות הגורם המקצועי, דהיינו שירות המבחן". הוא מציין ששני גורמים בשירות עסקו בנאשם "ומשכך יש צורך לבצע סינכרוניזציה בין הגורמים השונים על-מנת שיהיה תיאום הן לעניין המסגרת הטיפולית והן לעניין הערכת המסוכנות". הוא קובע את הדיון הבא ל-18.3.15.


"יחכה עוד שלוש-ארבע שעות"


הבקשה השנייה היא לאפשר לנאשם באלימות כלפי אשתו להיות במעצר בית אצל אמו בלוד במקום בפתח תקוה, בנימוק שהאישה העתיקה את מקום מגוריה לרמלה. שטיין שואל מהם תנאי השחרור הנוכחיים - פרטים שהיה ראוי שיידע מתוך הכנה לדיון - קוטע את הסניגור, מתמצת את בקשתו ופונה לתובעת: "יש לכם התנגדות?". בהחלט כן, בנימוק שרמלה ולוד הן למעשה אותה עיר; שטיין עושה בראשו תנועה של תמיהה וחוסר הסכמה. הוא מעיין בתסקיר שירות המבחן, שאינו תומך בבקשה, עונה בשלילה על שאלת הסניגור האם עליו להגיב ומחליט:

"נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן, שאינו חיובי, מבקש סניגורו של המשיב לשנות את תנאי השחרור". שטיין מפרט את הבקשה וממשיך: "אני סבור כי ניתן להיעתר לבקשה, כאשר המבקש מוזהר מליצור קשר כלשהו עם המתלוננת, בין במישרין ובין בעקיפין, ונאסר עליו בזאת להיכנס לתחומי העיר רמלה, למעט פגישותיו עם עורך דינו [שמשרדו ברמלה] וזאת בתיאום מראש עם גורמי המאשימה". המדינה מבקשת עיכוב ביצוע כדי לשקול אם להגיש ערעור, שטיין נענה ואומר לסניגור: "חיכה בסבלנות, יחכה עוד שלוש-ארבע שעות".

התיק השלישי מתמקד בשאלה האם יש ראיות לכאורה נגד הנאשם, לו מייחסת המדינה איומים על אשתו ועל המעסיק שלה. שטיין מעיין בכתב האישום על גבי המסך, קולט שהתובעת מדלגת בין האישומים ומיישר קו: "את מדלגת בין הפרטים, אני מצליח להתבלבל". התובעת: "כבודו רוצה שאני אתאר אישום-אישום?". שטיין: "ודאי, ועם ההפניות [לראיות]". הסניגור מפריע, שטיין לא מתערב, ואז פונה לתובעת:

"שנייה, רגע, אני רוצה להבין. יש כתב אישום שמייחס לו את כל העבירות האלו. אתם מבקשים שהוא יהיה במעצר בית מלא. הוא כרגע במעצר בית מלא?". הסניגור משיב: "כן, ואנחנו מבקשים [להסתפק ב]הרחקה מוחלטת מהמתלוננת. הוא צריך להתפרנס". שטיין לסניגור: "הם בהליכי גירושין?". הסניגור: "כן, וביום שהוא לא נתן גט - הם רצו למשטרה". שטיין לתובעת: "ואתם לא מוכנים לתנאים שהוא מציע?". התובעת: "הנאשם הפר צו הרחקה, מעשיו מעידים על אובססיביות".


"אני לא רוצה לאלתר"


הסניגור שוב מתערב בדבריה של התובעת, וכעת גם לנאשם יש מה להגיד - ושטיין כהרגלו לא מונע זאת. הוא גם מאפשר לסניגור לטעון באריכות רבה ולחזור על עצמו. שטיין מאוד ערני למתרחש, מעיין בתמלול השיחה בין הנאשם לאשתו ופונה לסניגור: "אני לא מצליח להבין. מה הטענה [שלך] - שזה לא איומים מה שכתוב כאן?". שטיין משתיק מיד שיחה המתפתחת בספסלי התביעה, וחוזר לסניגור בטון רטורי תוך שהוא שם את האצבע בדיוק על הבעיה:

"המשמעות [של דברי הנאשם] היא שאני הולך לעשות כך וכך לחבר שלך, שאת לא מכחישה את קיומו. בשיחה הזו היא לא אומרת: אין לי בכלל חבר. היא נותנת לו להבין שיש דבר כזה. הוא אומר: זה מה שאני הולך לעשות; זה לא נחשב איום?".

כפי שראוי שיעשה כאשר מדובר על שלילת חרותו של מי שטרם הורשע, שטיין יורד לפרטים - אם כי ניתן היה לעשות זאת ביותר יעילות. ואכן, כעת הוא מזרז את הסניגור לעבור לאישומים הבאים, ובהמשך פונה לתובעת: "בהודעה המשטרתית שלו, הוא [המעסיק] אומר שיש לו שיחות מוקלטות [עם הנאשם], הוא התבקש לשלוח אותן, הוא שלח? מה התוכן שלהן? נעשה תמלול?" - ואז הוא מעיין באותו תמלול.

התובעת מאבדת את סבלנותה: "נראה לי שמיצינו". הסניגור משיב: "אני לא הפרעתי לך". התובעת מגיבה בגוזמת-מה: "אתה כבר 40 דקות טוען". שטיין נוטה יותר לכיוון שלה, שכן הוא מבקש מהסניגור להתכנס לסיכום. "עוד שלוש דקות והדיון מסתיים", הוא מודיע - אם כי מאפשר קצת יותר. שטיין שואל מהי עבודתו של הנאשם, מעיין בגליון ההרשעות שלו ומסכם: "אני לא אתן את ההחלטה עכשיו, אני לא רוצה לאלתר. תראו דרך הנט, היום, מחר, מחרתיים". הוא לוקח איתו את תיק החקירה, ומסיים בשאלות מוזרות לתובעת: "יש לך איזה טלפון שאני אוכל להחזיר אותו? איך קוראים לך?".


השורה התחתונה: ניהול הדיונים נעשה תוך שימת לב לפרטים ובדרך כלל מבלי להאריך אותם יתר על המידה, אם כי שטיין לא נראה מוכן די צורכו בנוגע לפרטים מרכזיים בתיקים שלפניו, ומדי פעם מאפשר טיעונים ארוכים החוזרים על עצמם.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 8.