היא נעצה את המזלג בעלה החסה. הנעיצה לא הצליחה. היא שבה וניסתה. גם הניסיון השני נכשל. לבסוף, נטלה את העלה בידיה ותחבה אותו אל פיה. האישה הייתה לבושה בשמלה שחורה, לראשה מטפחת גדולה שסככה על פניה וכמעט רעלה אותם. היא לא הייתה אמורה לאכול דבר באותה דקה, אף לא עלה של חסה. היא הייתה אמורה לעמוד - כמונו - דום, ראשה מורכן, כמו ראשינו. היא לא עשתה זאת. לא היא ולא הגבר שישב מולה ולא הילדים שישבו בניהם. אף לא אחד מהם.
הם דיברו בלחש, אמנם - ייאמר לזכותם! - אבל דיברו. הם לא היו אמורים לדבר באותה דקה. הם היו אמורים לסכור את פיהם ולא לפצותו. כמונו, שעמדנו ושתקנו, כי הייתה "דקה דומייה". בדומייה הדקה של עמידתנו נשמע הדיבור הלחוש שלהם כמו רעש, כמו צרימה, כמו זיוף. הוא לא היה אמור להישמע כך. הוא לא היה אמור להישמע כלל.
הם לא הפרו שום פקודה. הם לא עברו על שום חוק. אין חוק שמחייב אנשים לעמוד דום ולהתייחד עם זכר קורבנות השואה. מה שמחייב הוא המצפון, צו הלב, תחושת ההשתייכות. הם אינם שייכים, אמנם, לעם היהודי אבל הם חיים במולדתו, בארצו, במדינתו. מעובדה זו בלבד הייתה אמורה להיגזר החובה המוסרית שלהם להפסיק לאכול, לקום ולעמוד - גם אם לא בלב שלם. גם אם ברגשות מעורבים. גם עם בסערת רגשות, אבל לקום. לא לשבת, קל וחומר - לאכול. אישה זרה שעמדה על-ידינו סיננה " שייחנקו". מישהו הביט בה ועשה בראשו תנועה של 'הן'. אכן.
הישיבה שלהם הייתה מקוממת, מתריסה. הם נראו כמו אי בודד בים. כמו טיפה (סרוחה?) ממנו. היה קשה לשאת את המראה המביש והמבזה, המעליב הזה: משפחה יושבת וממשיכה בשגרת יומה - הייתה זו שעת בוקר מאוחרת - אוכלת, שותה, מבלה.
לא יכולה להיזקף לזכותם, אף לא כנסיבה מקלה, גם לא כאליבי, הטענה על אודות קיפוחו של המגזר שהם נמנים עמו. המדינה המקפחת ומפלה אותם (היושר וההגינות מחייבים לומר, גם ואולי בעיקר בהקשר זה, כי הטענות שלהם, לרבות אלה שאינן נשמעות, הן נכונות ומוצדקות!) היא אותה מדינה המאפשרת להם לטייל במרחביה, לבלות בבתי העינוגים והשעשועים שלה, לסעוד במסעדותיה, לשוטט בקניוניה, לנסוע לכל מקום שיאוו בנופיה.
זו אותה מדינה המאפשרת להם להפקיע עצמם מהחוויה המכוננת והמעצבת של זהותה הקולקטיבית. של האתוס והמיתוס שלה. גם אל הפאתוס. זו אותה מדינה, שכלפיה מוטחות טענות והאשמות, שמאפשרת להם לפגוע ברגשות הרוב - היהודי - של אזרחיה.
אני מגן עליהם, תובע את עלבונם, מוסיף את קולי, "צנוע הוא ודל", כשהם קובלים וזועקים על התנכלות. כשהם תובעים שוויון. אני עושה זאת בלב שלם ובנפש חפצה, מתוך שכנוע פנימי, כן ועמוק, באמיתותה של השוועה אשר ממנה בוקעים קולות המחאה, המרי, התחינה, התפילה.
דווקא משום כך אני בא ללא פניות, חף, לא מוטה, נקי נקי, להוקיע כיום את התנהגותה הנלוזה, הנפסדת, הבזויה, המבישה, של אותה משפחה, אשר ביום השואה והגבורה, בעוד אנחנו עומדים בדקת-הדומייה, המשיכה לבלות, תלושה ומפקעת מכל הקשר של מקום וזמן.
ברגע ההוא, אני מודה ומתוודה, בזתי לכם. הבוז הזה מייסר אותי, אמנם, אבל אני לא יכול להתכחש לו. הוא עדיין מבעבע בתוכי, גם עכשיו, בעיקר עכשיו, בוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כאשר ברקע שר גידי גוב את היפה והעצוב בשיריו של יונתן גפן " הנסיך הקטן", ובעיני רוחי אני רואה את האישה החצי-רעולה ממשיכה לנסות, לשווא, לנעוץ שן של מזלג בקצה עלה החסה.
