הרעים הם אנטישמים שגדלו ועיצבו את השקפת עולמם בעיקר על ברכי ההסתה של הכנסיה הקתולית במהלך קרוב ל-2000 שנה, כשהם מיחסים ליהודים את "רצח אלוהיהם". כך הצליחו להפוך את היהודים במודע ובלא מודע לסיבת הסיבות לכל צרותיהם, לשעיר לעזאזל תמידי ומושא לשנאת חינם פתולוגית, בלתי-רציונלית וחסרת מעצורים. בחינה שטחית של היחסים ההיסטוריים בין היהדות לכנסיה, מוכיח זיקה חזקה מאוד בין רמת האדיקות הדתית של הנוצרים לבין שכיחות ועוצמת הפרעות בגין ביהודים שהתחוללו סביב קשיים חברתיים וכלכליים שהוסברו תמיד בתכונות השליליות של "רוצחי האל". לימים אימצו את הגישה האנטישמית גם אויבים אחרים של העם היהודי, למרבה הפלא בחלקם שמיים בעצמם, והפכו אותה קרדום לקידום מטרותיהם הפוליטיות, האידיאולוגיות או שני הדברים יחד. הפליאו לעשות בכך הערבים, במיוחד הפלשתינים, במאבקם נגד הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי ומדינת ישראל שהיא הישגה הגדול ביותר עד כה. הם ממשיכים לדוג במים העכורים האלה, במסגרת תוכנית בלתי-מוצהרת אבל ראלית לגמרי, המכוונת להשמדת זהותו של העם היהודי, ההיסטוריה, שלו והעובדות הארכאולוגיות, ספרותיות ואחרות הקושרות אותו קשר חד-ערכי וחד-משמעי לארץ-ישראל.
בימים אלה, שבהם נכלל גם יום השואה - יום שואת יהדות אירופה והעם היהודי כולו, אין מקום להתפלא אבל יש מקום להצטער על התפשטות מחודשת ומתגברת של האנטישמיות בעולם. ככל שאנו, אירופה והעולם המערבי מתרחקים מחוויות השואה בפועל, וככל שמספר האנשים החיים שחוו את המאורעות מצטמצם והולך, משתחררת לה המגבלה שכפו על עצמם זמנית האנטישמים באירופה והממסדים הכנסייתיים והפוליטיים שלהם, ופורצת השנאה העיוורת הישנה ועולה אל פני השטח. כנראה שמתוך הקושי שלא תם עדיין, להסתכל על עצמם במראה ולהבחין על כל צעד ושאל, עדיין, בעקבות מעשיהם ומחדליהם בהשראת אותה שנאה חסרת מעצורים, ובעקבות הסתירה ההגיונית שהם עצמם אינם מצליחים לישב בין אנטישמיות לבין היומרה הניאו-מוסרית לראות בעצמם מי שהשתקמו ו"היטהרו" מן העבר האפל של ימי השואה, הם נזקקים עדיין לתרוצים להסברת חזרתם לחיקה הנוח של האנטישמיות המאוסה, ומכנים אותה "ביקורת על ישראל". ישראל, לכאורה איננה יהודית, וישראל לכאורה היא סתם מדינה. מובן שמדובר בצביעות, בשקרים, לעיתים בבורות, ובאינטרסים אגואיסטיים. עצם העובדה שהשנאה הערבית, הניזונה מחוסר סובלנות של האיסלאם לזרים ומיריבות פוליטית עם התנועה הלאומית היהודית, מתחברת בנקל לאנטישמיות ה"קלאסית" ומשתמשת כמעט באותם נימוקים כמוה, מעידה שלא מדובר כאן על הפרדה אמיתית בין שתי תופעות שונות. מדובר באותה תופעה עצמה ששותפים לה גם האנטישמים החדשים של האיסלאם, וגם האנטישמים המתחדשים של הנצרות באירופה. בשני המקרים היעד הוא אחד: היהודים השנואים. השיתוף כביכול סביב שינאת היהודים הוא מלכודת שטומן להם שר ההיסטוריה. וכשם שהנוצרים לחמו במוסלמים בארץ-ישראל במסעות הצלב בימי-הביניים ולא הרוויחו דבר אז מרדיפת היהודים, הם עוד יגיעו למלחמה נוספת נגד האיסלאם, גרועה יותר וקשה יותר מבעבר בעקבות שיתוף הפעולה הנוכחי ביניהם לדבר העבירה של שנאת חינם את היהודים. אני מאמין שהעם היהודי, אם ישכיל, ישרוד גם את הגל הנוכחי, משום ששנאת חינם איננה נשק אופטימלי אלא מכשיר אפקטיבי להרס עצמי, גם כשדרכי התממשותו פתלתלות.
בסיס תאורטי
במלחמת העולם ביססו הנאצים את מהלכיהם על תורת הגזע. משהוכיחו לדעתם שיש גזע עליון וגזעים נחותים, פעלו להעלים פיזית את הגזעים הנחותים ביעילותם הפרוסית הידועה, ובראש ואשונה את היהודים והצוענים. כל מהלך מן מסוגה של השואה חייב שיהיה לו בסיס תאורטי שגם יצדיק אותו וגם ילכד סביבו את הכוחות המבצעים. גם את השיעור הזה לומדים אויבי ישראל באשר הם בשקידה וביסודיות. כזו למשל היא התאוריה הפוסט-ציונית של העידן החדש -ניסיון להשמיט את הבסיס העיוני והעובדתי של תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, ולהכין את הרקע והצידוק שלעם שלילת קיומו וזכויותיו. מעניין מאוד לראות שדווקא מה שאצל חוגים מסוימים נחשב לאחד הפירות המוצלחים ביותר של התפיסה הפוסט-מודרנית הוא בעל יסודות ניאו-נאציים ואנטישמיים מובהקים.
קבוצה שניה של רעים הם הערבים והמוסלמים הקנאים, שמנסים לנצל את החולשה המערבית המתבטאת בנטייה פתולוגית לאנטישמיות, לקידום מטרותיהם הפוליטיות במזרח התיכון. מנקודת הראות שלנו חשוב להבין את שאיפתם היסודית לחיסול מדינת היהודים ואסור להתעלם ממנה. אחד הלקחים החשובים של השואה הוא שלא לחזור על השגיאות של פרנסי קהילות אירופה, שלא "האמינו" להיטלר ולהצהרותיו בגנות היהודים ובצורך להיפטר מהם, עד שנוכחו בפועל ברצינות כוונותיו. מדיניות זו עוצבה והופעלה עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה באמצעות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שביקש לדרבן את הנאצים להחיל את מבצעי חיסול היהודים באירופה גם על המזרח התיכון וארץ-ישראל.
כיום המאבק הפוליטי הערבי הוא נגד מדינת היהודים, שלדעתם קמה בזכות השואה, כפיצוי של האימפריאליזם האירופי ליהודים על זוועות השואה ועל חשבון זכויות הערבים. לאחר שניסו את המהלך הנאצי - השמדה פיזית באמצעות מלחמות רחבות-היקף ומרובות משתתפים בדור הראשון לעצמאותנו, וכשלו בהן, עברו למלחמות בעצימות נמוכה או מלחמות טרור, שגם בהן הם אינם בוחלים באמצעים. במלחמות הטרור בקשו להשיג אותה מטרה של חיסול הישות הציונית כפי שהם מכנים זאת, על-ידי שיפוררו את החברה הישראלית מבפנים. לנגד עיניהם עמדה העובדה שזו חברה הטרוגנית שבה מהגרים, פליטים, ניצולי שואה ומגוון רחב מאוד של תרבויות והשקפות שעל פניהם, מעצם קיומם, מחלישים את הלכידות הפנימית ואת כושר הספיגה של החברה כולה. גם ניסיון זה כשל, והמרכיבים היהודיים, הלאומיים והישראלים שנוצקו בארץ ישראל, היוו מלט מלכד חזק בהרבה מן השונויות והוכיחו את עליונותם. וקרוב לוודאי שגם לקחי השואה היוו שיעור מאלף וחשוב מאין כמותו במאבק הישוב מול הנסיונות הערביים לכלותו.
מחיקת עדויות
משכשלו הערבים בקיצורי הדרך הקודמים להשגת מטרתם הבסיסית, עברו לאימוץ השיטה הנאצית במלואה - תהליך שעיקרו הכחשת קיומו של עם יהודי, הכחשת זהותם הלאומית של היהודים, שלילת זכותם להגדרה עצמית, הכחשת זיקתם לארץ-ישראל ועברם ההיסטורי בה ושלילתה של נוכחות ריבונית יהודית בארץ-ישראל.
והואיל וזכויות אלה הוכרו על-ידי אומות העולם וארגון האו"ם, בין היתר בזכות הזיקה ההיסטורית, התרבותית, והתנכית של העם היהודי לארץ, הם פועלים לקעקע זהויות אלה בכל דרך אפשרית, לרבות שקרים, מניפולציות פוליטיות, חרמות, מסעות פרסום והשמצה, נתונים דמוגרפיים והיסטוריים שקריים ואפילו מחיקת עדויות ארכאולוגיות על זיקת היהודים לארץ ועל קיומה של ריבונות יהודית בה, על-ידי הריסה שיטתית שלהן. הוונדליזם התרבותי שמחולל דאעש בארם נהריים, עושים הם בפחות פרהסיה בהר-הבית ובמקומות נוספים בארץ.
כיום הפכה המגמה, של הכחשת כל מה שנוגע לעם היהודי לזרם מרכזי בפעילות הערבית. הכחשת קיומו של עם יהודי, הכחשת זכויותיו בארץ-ישראל, הכחשת זיקתו לארץ, השמדת הארכאולוגיה המעידה על עברה היהודי של הארץ ועל חלקם של היהודים בה בתקופות שונות של ההיסטוריה, הכחשת השליטה היהודית והריבונית בארץ ישראל במשך קרוב ל-1200 שנים לפני חורבן הבית השני, ייסוד ירושלים כבירה והפיכתה למוקד רוחני עולמי בזכות מעמדה ביהדות ובמורשת ישראל, והכחשת קיומו של ישוב יהודי כמעט רצוף בארץ-ישראל במשך השנים שלמן החורבן ועד תחילת פעילותה של התנועה הציונית ועוד. לצד ההכחשות הגורפות, פועלת מגמה משלימה של ניכוס הכל לעצמם ובכלל זה ניסיונות נואלים להציג את עברם כנובע באופן רציף ושורשי מתושביה הקדומים של הארץ עד לשורשים יבוסיים ועד בכלל.
במאמצים אלה אין להם טיפת בושה או יושר אינטלקטואלי. במסעם האנטי-יהודי הטוטלי, ש"מתחפש" לוויכוח פוליטי עם הישות הציונית, הם משלבם חינוך רווי משטמה, הסתה, רצח אופי ושקרים ומפעילים מסעות חרם והכחשת שואה עולמיים. למעשה הם עוסקים בפועל בניסיון לחולל שואה נוספת וגדולה עוד יותר משואת אירופה, אולם בטכניקה שונה. גרמניה הנאצית הסתפקה בהכנה אידיאולוגית קצרה באמצעות "תורת הגזע" וניגשה לביצוע פיסי שיטתי מיד לכשהתאפשר לה הדבר. גם אז עמדה אירופה הנוצרית מן הצד והתבוננה בנעשה, ובלא מעט מקומות וזמנים גם הצטרפו חוגים אנטישמים בפועל למלאכת ההשמדה. הערבים כנראה עדיין אינם חשים עצמם מוכנים לפעול פיסית להגשמת תוכניות החיסול שלהם, ואינם משוכנעים שהמערב כבר בשל לכך די הצורך. ולכן הם עוסקים בתהליכים בוני תודעה ומשמרי תודעה, בתהליכים מעוררי הזדהות המחלישים התנגדות אפשרית בעתיד, ובתהליכים שיחלישו פיסית ומורלית את ישראל ויכינוה למועד בו יהיו הם, הערבים, מוכנים להנחתת המכה המכרעת.
מרווח נשימה
מנקודת ראות ישראלית, לתוכנית הגרעין האירנית תפקיד כפול בתסריט הכולל: א. השתלבות בתוכנית המוסלמית הגדולה לכיבוש האזור ולהשגת דומיננטיות עולמית, תהליך שיכלול גם סילוק ישראל באמצעות נטרול יכולותיה בתחום ההגנה העצמית ושחיקת כושר ההשרדות שלה. ב. הצבת אירן בעמדת הובלה במאבק הפנים-מוסלמי על הגמוניה בתוכו, בזכות השמדת ישראל ומתוקף יכולותיה הגרעיניות. בשל הנטייה האנטישמית המוטמעת בעולם הנוצרי-מערבי, מהלכים ערבים אלה זוכים להבנה ולתמיכה במערב ובד בבד מקנים לו מרווח נשימה; העיסוק המוסלמי בישראל מקטין את הלחץ הישיר והמיידי על אירופה וארה"ב. האסטרטגיה מתנהלת הפעם בתהליך שמשלב תיאוריה ואידיאולוגיה עם לחץ פיסי מתמשך בעוצמות משתנות. כאשר תשדר ישראל חולשה ורפיון ידיים והמערב יהיה בשל לכך, יגיע רגע ההכרעה. וכשיגיע, אינני מציע לנו לסמוך על אירופה או ארה"ב. דרכם כיום מעידה כי בליבם פנימה רבים מהם כבר שותפים לתוצאה, חלקם שותפים אקטיביים וחלקם שותפים פסיביים. אני יודע שלחלק מהקוראים ישמעו הדברים דרסטיים מדי, אפוקליפטיים מדי ו"בל יאמנו". לצערי זהו לקח מן השואה שאנו עדיין מסרבים ללמוד ולהפנים.
לצד הרעים עומדת קבוצה מגוונת למדי של שוטים, רבים מהם מתוך המחנה היהודי בארץ ובחו"ל, ובהם:
- אלה שאינם מבינים את העוקץ בהתנהלות הערבית-מוסלמית,
- אלה שאינם רוצים להבינה, משום שהיא אינה מתישבת עם אידאות-פיקס או דעות-קדומות שיש להם על טבע האדם ועל "אירופה האחרת",
- אלה שאינם מאמינים לערבים, אבל סבורים לתומם שמישהו אחר יעשה עבורם את העבודה,
- אלה שמפחדים להודות ששוב נשקפת לעם היהודי סכנה חמורה שיש להתיצב מולה, וסבורים שאם רק נתרפס מספיק נקבל חנינה מן החוגים הטובים בעולם המושחת והאגואיסטי שבו אנו חיים,
- אלה שמאמינים שאף אחד מלבדם אינו מבין את המציאות ולכן כולם מלבדם טועים בקריאת המפה,
- אלה שחושבים "מן הבטן", כלומר נאחזים באידאות או באישים במקום במציאות, בעובדות ובתהליכים המתחוללים לנגד עיניהם ממש,
- ואלה שהם קטני-אמונה ואינם מאמינים בנצח ישראל.
אם כך, מה הלאה?!
פשוט מאוד: להבין את הערבים. להכיר בעובדת קיומה של מארה אנטישמית בעולם הנוצרי ובהשלכותיה. ללמוד מה שניתן וצריך ללמוד מן השואה ומן הימים שקדמו להתרחשותה. ובעיקר להפסיק את מלחמת העצבים ההדדית ואת שינאת החנם ולעצב במשותף דרך יהודית, אשר יחד עם מי שאינו נגוע ברעות החולות הנ"ל, תבנה את התשתית המעשית והמורלית הדרושות להתמודדות עם האיום ולשרוד חרף סיכוניו. אפשר לעשות זאת גם כשאתה "ימין" וגם כשאתה "שמאל" אם אינך עיור או שוטה גמור.
