מיום השואה ליום הזיכרון

אין כמו הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון להטביע בנפש היהודי הארצישראלי את חותם הישראליות. כל יהודי העולם שותפים לזיכרון השואה, שבה כל מה שביקשו היהודים היה - למלט את נפשם (ובדרך כלל לא הצליחו). לעומת זאת, לישראלי יש מעבר לכאב השואה עוד מעגל של כאב - על הנופלים במאמץ הקולקטיבי המכוון שהעם היהודי עשה בארץ הזאת לכונן עצמאות מדינית יהודית, ועימה עוצמה שלא תאפשר שואה חדשה. המאמץ הזה עולה בהרבה שכול, והוא חורת בנפש היהודית הארצישראלית קווים מיוחדים המאפיינים את מי שנושא באחריות משותפת פעילה לגורל היהודי, על כל המר והמתוק שבה. המתח שבין זיכרון קורבנות השואה לזיכרון קורבנות החרות והעצמאות הוא שמעצב ומייחד אותנו כ"ישראלים".

אלא, שככל שכוחנו הפיסי גדל, כך קטן הכושר האינטלקטואלי והמילולי שלנו לתת ביטוי לייחוד הזה, וכך - גם ביום השואה הזה החמצנו תובנות ולקחים שהם יחידים ומיוחדים להוויה הישראלית.

ראשית לכל, הלקח הפשוט שכדי לשרוד לא די להיות צודקים, חייבים להיות גם חזקים. בשפה עממית - כששואלים היום, למה פלוני עשה מעשה שלא ייעשה, עונים - 'כי הוא יכול!' הגרמנים עשו ביהודים חסרי המגן את מה שעשו, מפני שיכלו. הם לא השתמשו בגאזים נגד הבריטים, מפני שגם לבריטים היה גאז רעיל. רק ליהודים לא היה. בעולם של ימינו, הרואה התעוררות מחודשת של פציפיזם ואנטישמיות, זיווג משונה כשלעצמו - 'יום השואה' הוא בראש ובראשונה תזכורת לטרגדיה של החולשה היהודית.

תובנה אחרת שמתעלמים ממנה היא עיוורון האינטליגנציה היהודית: יהודים מצטיינים - סופרים, עיתונאים, במאים, שחקנים, משוררים, פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים, פדגוגים, מדענים, מוסיקאים, מנהיגים פוליטיים - היו במרכז אירופה בשליש האחרון של המאה ה-19 ובשליש הראשון של המאה ה-20 הדמויות המובילות, כל אחד בתחומו. הם ידעו לחקור ולתאר הכל - מן היקום ועד נפש האדם - ורק את "הפיל בחדר" שהזדקר ממש לפני לאף שלהם לא הצליחו לראות: את השנאה התהומית להם וליצירתם, את הצימאון לדמם והתאווה לרכושם. הצוררים לא הסתירו כלום. עובדה - אחד פינסקר, אחד הרצל ועוד קומץ כן ראו, אך הם היו מיעוט מבוטל, וגם - לא מעט נלעג.

היום, 70 שנה אחרי, הכל מתחיל לחזור על עצמו - האנטישמיות הפורחת בחוצות אירופה ובקמפוסים בארה'ב, ועימה גם עצימת העיניים של מפורסמים ומשפיעים מתוך יהודי העולם מן הסכנה האורבת להם. וגם זאת: חוזרת התופעה של יהודים עוינים בעולם, מהם לא מעט ישראלים לשעבר, המגלים ניכור ואף איבה בדיוק לתלאות ולסכנות האופפות את המדינה היהודית, בדיוק כמו שקודמיהם טרם השואה היפנו את גבם אל הציונות. היש יום מתאים יותר להוקיע את ההתנכרות הזאת ולחשוף את העיוורון הזה ולפנות מעל לראשיהם אל המוני העם היהודי בעולם בקריאה לבוא אלינו ולהצטרף לחוויה הישראלית? דא עקא, שמסר ציוני בפי המדינה היהודית אינו נחשב "פוליטיקלי קורקט" אצל מעצבי דעת הקהל שלה.

ערב השואה, גם רוב המנהיגים הרבנים מכל הזרמים לא ראו את הנולד. לו ציוו על צאן מרעיתם מבעוד מועד לצאת, המוני נפשות היו עימנו היום. משום מה, גם מול ההולכים בדרכם היום, מדינת ישראל מהססת ומתביישת מלהשמיע ברמה את התורה הציונית, למרות שהמציאות הוכיחה את צדקתה, מא' ועד ת'!

להפך: עטים מורעלים ושפתי שקר יהודים בחוץ לארץ הם המתיימרים לשבת לדין על המדינה ומעשיה. כביכול, יודעים הם יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו והם מרשים לעצמם להלקות אותנו על קוצר ראייה וחוסר מוסר. מולם, סיגלה לעצמה ישראל סגנון עלוב של התנצלות בקול ענות חלושה, שאינו הולם את צדקת דרכה ואת הישגיה כחברה, כעם, כמדינה. הפוזה של "שמשון המסכן", שמייחסים אותה ללוי אשכול, אינה מצחיקה עוד, אפילו כבדיחה.

ועוד שאלה שמשום מה אין דנים בה: מה הייתה מטרתם האמיתית של הנאצים, ואיך נמנעים מן הטעות הפטאלית לייחס לאויב את המחשבות וההיגיון, שלנו? גטו לודז', למשל, עיר בה חיו יותר מ-200.000 יהודים, היה דגם מייצג של האמונה הנאיבית, שככל שנעבוד יותר קשה בעבור מאמץ המלחמה הגרמני והם יפיקו תועלת מירבית מתוצרתנו, יהיה להם "כדאי" להשאיר אותנו בחיים, יותר נכון - לא יהיה להם כדאי להרוג אותנו. זה מה שאמר לנו ההיגיון שלנו ודימינו לעצמנו שזה גם ההיגיון שלהם. לא העלינו על הדעת, שהגרמנים היו מעוניינים באמת רק ב"תוצרת" אחת - יהודים מתים, מפני שהשמדת העם היהודי הייתה ממטרות המלחמה העיקריות של היטלר. בדיוק כך, גם את המחשבות בראש הערבי אנחנו מנסים לקרוא לפי ההיגיון שלנו. השמאל חושב, שגם הם - כמונו - מוטרדים מן השאלה "הלנצח תאכל חרב?", וכל משאת נפשם היא מדינת לאום אירופית ננסית. הדחקנו את העובדה, שאביהם המייסד, המופתי הירושלמי, היה בעל ברית של היטלר, בעל דרגת גנרל ב-ס.ס. ושותף פעיל להשמדת היהודים. אנחנו מתעלמים מן הצימאון לדם יהודי - מפרעות תרפ"ט ועד לטקסטים בכל כלי התקשורת שלהם, הדומים לשטירמר הנאצי כשתי טיפות דם.

תם ולא נשלם. השמאל תוקף את נתניהו על האנלוגיה שהוא עושה מימי השואה לאיומי ההשמדה האירניים. 'הוא זורע פאניקה', הם מגחכים. אבל כך גיחכו גם חוכמולוגים יהודים בגרמניה שהציגו את היטלר ותורתו כקריקטורה ולא היו מסוגלים להבין שהשכל, ובעיקר היצרים, של ההמונים הגרמנים היו במקום אחר.
עוד נשוב לעניין הזה.