32.7% מהתלונות שהוגשו - מוצדקות

תשלום דמי לידה למהגרות עבודה שלא על-פי החוק

עורך דין מעמותת קו לעובד הגיש לנציבות תלונות הציבור תלונה בשמן של שתי מהגרות עבודה מהפיליפינים על המוסד לביטוח לאומי. שתי העובדות קיבלו מהמוסד דמי לידה על-בסיס השכר ששולם להן בפועל על-פי הדיווח של מעסיקותיהן. אחת העובדות קיבלה דמי לידה על בסיס שכר חודשי של 3,055 ש"ח, והאחרת על בסיס שכר חודשי של 2,700 ש"ח.

בתלונה נטען, שעל-פי חוק הביטוח הלאומי, על המוסד היה לחשב את דמי הלידה על-בסיס שכר המינימום על-פי החוק, שהיה באותו המועד 3,335 ש"ח, ולא על בסיס השכר ששולם בפועל לעובדות, שהיה נמוך משכר המינימום, אך המוסד דחה את בקשת העמותה לתשלום הפרשי דמי לידה לעובדות.

עיון מדוקדק של הנציבות בסעיפים מחוק הביטוח הלאומי העלה כי החוק נוטה לטובת העובדות. ומשמעות החוק היא שאם לא קיים המעביד את חובתו ולא שילם דמי ביטוח לאומי עבור עובדו, זכותו של העובד לגמלה לא תיפגע בשל כך.

בעקבות חלופת מכתבים של הנציבות למוסד ובחזרה באשר להעסקת אחת העובדות, הורה מנהל מחלקת חקיקה ונהלים במוסד לנסות ולחקור את בנה של המעסיקה ולקבל ממנו נתונים על היקף העסקתה של המתלוננת, ואכן הבן הצהיר שהעובדת עבדה אצל אמו במשרה מלאה.

בסופו של דבר שולם לעובדת הסכום המגיע לה. הנציב מצא שהתלונה מוצדקת, והצביע לפני המוסד על הליקויים האלה:

(א) עובדי מחלקת אמהות שבסניפי המוסד ברמת גן ובנתניה לא הכירו את סעיפי החוק; (ב) המוסד הסתמך על ההנחה שמעסיק שדיווח לו על תשלום שכר הנמוך משכר המינימום העסיק את העובדת במשרה חלקית, ולא בדק את טענת העובדת כי עבדה במשרה מלאה בשכר הנמוך משכר המינימום. "יש יסוד להניח שהמוסד נמנע מלשלם דמי לידה לפי שכר המינימום לעובדות נוספות שמעסיקיהן עברו על החוק ושילמו להן שכר הנמוך משכר המינימום", העריך הנציב.

הנציב הצביע לפני המוסד שעליו להקפיד שהדבר לא יישנה, ובעקבות כך הוציא המוסד חוזר ריענון.

מידע לא מדויק בהתראה לפני קיזוז חוב מקצבת ילדים

אם לילדים קטנים, החיה בנפרד מבעלה וחסרת הכנסה התלוננה כי המוסד לביטוח לאומי מקזז את כל קצבת הילדים שהיא מקבלת כנגד חובה למוסד. בדיקת הנציבות העלתה כי למתלוננת חוב למוסד, שאף שלח אליה מכתב התראה, ולפיו אם לא ישולם החוב מיד, יקזז אותו המוסד מקצבת הילדים המשולמת לה. למרות מכתב ההתראה לא שילמה המתלוננת את חובה, ועקב כך החל המוסד לקזז את החוב מקצבת הילדים.

על-פי נוהלי המוסד, מחייב שאינו עובד, כדוגמת המתלוננת, ניתן לקזז 100% מקצבה שהוא זכאי לה, אם חובו למוסד גדול מ-1,200 ש"ח, ויש פיגור של יותר משישה חודשים בתשלום החוב.

במכתב ההתראה שנשלח למתלוננת נאמר בין השאר כי "אשה החיה בנפרד מבעלה לפחות שישה חודשים, או שיש בידה פסק דין למזונות, רשאית לבקש מניעת קיזוז מקצבת הילדים". מאחר שהמתלוננת הצהירה שמאוגוסט 2002 היא חיה בנפרד מבעלה, ובידה פסק דין המחייב את בעלה לשלם לה מזונות, ביקשה הנציבות לדעת אם המוסד שקל את בקשת המתלוננת להפסיק את הקיזוז.

הנציבות הסבה את תשומת לב המוסד לכך שבמכתב ההתראה שנשלח למתלוננת לא הובהר לה שאישה רשאית לבקש מניעת קיזוז של חוב למוסד מקצבת הילדים המשולמת לה רק אם החוב הוא של בעלה ולא שלה; והקורא הסביר עשוי להניח כי ההיענות לבקשה תלויה במצב הכלכלי של המבקשת (כמי שחיה בנפרד מבעלה), ולא בשאלה מי הוא החייב. הנציבות הטעימה לפני המוסד כי זכותו לקבוע באילו נסיבות לא יקזז חוב מקצבת ילדים, אך עליו להבהיר זאת בצורה ברורה לחייבים.

בעקבות הערת הנציבות תיקן המוסד את נוסח ההתראה לפני קיזוז חוב מקצבת ילדים.

ליקויים בבדיקת זכאות לתשלום קצבת נכות

נכה המוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי משנת 1996 התלונן נגד המוסד. בהתבסס על הכנסות המתלונן קבע סניף המוסד בנתניה שכושר ההשתכרות של הנכה פחת עקב הנכות הרפואית, קבע לו דרגת אי-כושר בשיעור של 60% ושילם לו קצבת נכות כללית בהתאם.

בבדיקה תקופתית שעשה הסניף באוקטובר 2001 התבקש המתלונן להצהיר על הכנסות משפחתו ולהמציא למוסד תלושי שכר. בינואר 2002 הודיע הסניף למתלונן שמאוגוסט 1998 הוא לא היה זכאי לקצבה בשל שיעור הכנסותיו.

לטענת המתלונן, המוסד לא הודיע לו שנוצר לו חוב עקב שלילת הזכאות לקצבה למפרע, והדבר נודע לו באקראי: קצבת הילדים שקיבל מהמוסד קטנה בשיעור ניכר, והוא פנה לסניף לברר את פשר הקטנת קצבת הילדים, ורק אז הודיע לו הסניף שהוא חייב למוסד כ-54,000 ש"ח ושהוא נדרש להחזיר את החוב בתשלומים חודשיים של 2,500 ש"ח במשך כשנתיים.

המתלונן פנה לסניף וביקש לבטל את החוב, אך בקשתו נדחתה. בתלונתו לנציבות הלין המתלונן על שהוא נדרש להשיב סכומי כסף ששולמו לו בשל טעות של המוסד, וטען כי בשל מצבו הכלכלי נבצר ממנו לפרוע את החוב.

נציב תלונות הציבור קבע שהתלונה מוצדקת, ומצא שהמוסד קבע שלמתלונן חוב עקב תשלום קצבת נכות כללית שלא היה זכאי לקבל, בשל הכנסותיו, בלא שבדק אם הגידול בהכנסותיו חל בשל עידכון שגרתי של שכרו, שכן בדיקה כזו הייתה מעלה כי יש הצדקה לביטול החוב.

השגות על תשדירים ששודרו מטעם משרד ממשלתי

עובדי חוות הדגים באילת הגישו לנציבות תלונות הציבור תלונה על פרסום תשדירים נגד הפעלת החוות במפרץ אילת בה הם קובלים על ההשוואה שעשה המשרד בתשדיר בין גידול דגים לבין הזרמת ביוב לחוף תל אביב ועל כך שבשידור התשדירים המשרד עושה שימוש בכספי ציבור כדי לעורר בציבור התנגדות להפעלת חוות הדגים באילת.

לטענתם בפרסומי המשרד נגד חוות הדגים יש משום התערבות בוטה וניסיון להשפיע בעניין לאומי התלוי ועומד בממשלה ובמועצה הארצית לתכנון ולבנייה. המתלוננים ציינו כי עמדת משרד החקלאות בעניין זה מנוגדת לזו של המשרד לאיכות הסביבה; וכי מדענים מהשורה הראשונה גורסים שחוות הדגים אינן גורמות לפגיעה בסביבה.

מבירור התלונה עולה כי התשדירים שודרו במטרה להביא לידיעת הציבור את נושא זיהום מפרץ אילת והם מתבססים על דוח המדענים הבינ"ל, בעלי תימוכין לחשש כי החוות הם אחד מהגורמים השמפיעים לרעה על מצב המפרץ ושוניות האלמוגים.

עוד נאמר כי ההשוואה בין פסולת כלובי הדגים לבין ביוב שהוזרם לחופי תל אביב היא השוואה עניינית מכיוון שמדובר בשני מזהמים גדולים ביותר מעשה ידי אדם. המשרד דחה את טענת המתלוננים בדבר הוצאת כספי ציבור וטען כי הנושא הנדון בתשדירים האמורים הוא בתחום פעילותו, הכוללת פעולות רבות של חינוך, הסברה ופרסום, ולשם כך גם הוקצו לו תקציבים.

למעשה קבע נציב תלונות הציבור שהתלונה מוצדקת. הנציב קבע, כי לא היה מקום לשדר את התשדירים נגד חוות הדגים באילת קודם שהתקבלה החלטת ממשלה בנושא עתידן של החוות. עוד קבע הנציב, כי הנאמר בתשדיר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התכ"ם שקבע החשב הכללי, ולפיהן, בין היתר, פרסום של משרד ממשלתי יהיה ענייני, יתייחס לפעילות המשרד הממשלתי ויפרט "רק מה שעל הציבור לדעת לצורך קבלת שירותים מהמשרד הממשלתי ולמימוש זכויותיו".

כמו כן העיר הנציב למשרד שהקביעה בתשדיר שדוח המומחים הבינלאומי תומך בעמדתו בעניין הזיהום מחוות הדגים אינה מדויקת, שכן מעיון בהצעת ההחלטה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בנושא תמ"א 13 עולה שיש אי-ודאות באשר לקשר בין כלובי הדגים וזיהום המפרץ בחנקות לבין התדרדרות מצבן של שוניות האלמוגים.

נטילת טביעת אצבעות
ללא הסכמתו המפורשת של החשוד

אדם עבר אירוע של "כמעט" תאונה בין מכוניתו למכונית אחרת שנסעה בכביש. לאחר התאונה פרץ ויכוח בין האדם לנהגת המכונית האחרת. לטענתו, לאחר שהתעלמה הנהגת מטענותיו, הוא הכה בידו על מראת הצד של מכוניתה, והמראה יצאה ממקומה. למרות דבריה של הנהגת כי תזעיק למקום ניידת משטרה, היא לא עשתה כן ועזבה את המקום, בלא שהחליפה עם המתלונן פרטים מזהים.

כעבור חודשים אחדים הוזמן המתלונן לתחנת המשטרה "מוריה" בירושליםלצורך חקירה, ושם התברר לו שהנהגת הגישה נגדו תלונה על חבלה במזיד. בתלונה שהגיש האיש לנציבות הוא קבל כי כאשר הגיע לחקירה בתחנה, נלקחה ממנו טביעת אצבעותיו, בלא שהובהר לו שהוא אינו חייב למוסרה. המתלונן ביקש שטביעת אצבעותיו תוסר ממאגר נתוני הזיהוי המשטרתי.

חוק סדר הדין הפלילי קובע כי "אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לביצוע העבירה, הוא רשאי לערוך חיפוש חיצוני בגופו של החשוד" - (ובכלל זה לקחת טביעה של כל חלק מחלקי הגוף), אם החשוד הסכים לכך.

עוד נקבע בחוק כי אם לא נתן החשוד את הסכמתו לעריכת חיפוש החיצוני, יובא החשוד לפני קצין משטרה לקבלת אישור בכתב לעריכת החיפוש, לרבות שימוש בכוח סביר הנדרש לשם כך. בטרם ייתן קצין המשטרה את האישור לעריכת החיפוש עליו לתת לחשוד הזדמנות להשמיע את הטעמים לסירובו.

התחנה השיבה לפניית הנציבות כי טביעת אצבעותיו של המתלונן נדרשה לצורך החקירה, כדי להשוותה לטביעת האצבעות שנלקחה מרכבה של המתלוננת. לטענת התחנה, לקיחת טביעת האצבעות נעשתה כדין, שכן אילו סירב המתלונן לתִתה היה אפשר להביאו לפני קצין חקירות.

המשנה ליועצת המשפטית של המשטרה הודיעה לקציני החקירות בתחנה שעליהם לקבל את הסכמתו המפורשת של חשוד לערוך חיפוש חיצוני בגופו ואין להסתפק ב"היעדר סירוב".

הנציבות שבה ופנתה אל המשטרה וביקשה לדעת אם לנוכח האמור לעיל אין הצדקה שטביעת אצבעותיו של המתלונן תוסר ממאגר נתוני הזיהוי המשטרתי. בתשובתו הודיע מדור חקירות במשטרה לנציבות כי החליט להסיר את טביעת אצבעותיו של המתלונן מהמאגר.

עיכובים בביטול עיקולים
שהוטלו על כלי רכב

בנציבות תלונות הציבור נבדקו בשנת 2005 מספר תלונות בנושא עיכוב בביטול עיקול שהוטל על כלי רכב בעקבות חוב מע"מ, וזאת למרות שבפועל כבר הוסדר החוב שבשלו הוטל העיקול. הנציבות בדקה שלוש תלונות ובחנה כל מקרה לגופו.

מתלונן א' טען כי הוא קיבל מאגף הרישוי הודעות חוזרות ונשנות לחדש את רשיון הרכב לשני כלי רכב הנמצאים בבעלותו והתברר לו מההודעות כי שני כלי הרכב הללו מעוקלים. בירור שערך המתלונן באגף הרישוי נמצא כי העיקולים הוטלו על-ידי רשות המיסים בשל חוב מע"מ. המתלונן פנה למשרד המע"מ האזורי בבאר שבע וטען כי אין לו חוב במע"מ ורק לאחר מכן הוסרו העיקולים מכלי הרכב.

מתלונן ב' מכר את הרכב שבבעלותו, אך כאשר ביקש לבצע את העברת הבעלות על הרכב, התברר לו כי הדבר אינו ניתן מאחר ורכבו מעוקל. המתלונן פנה לאגף הרישוי ושם הוברר לו כי העיקול על הרכב נרשם לבקשת רשות המיסים. בעקבות פניית המתלונן למשרד מע"מ האזורי בפתח תקוה נבדק העניין, ולאחר שהתברר שחוב המס כבר שולם, בוטל העיקול.

מתלונן ג' טען כי בעבר הוטל עיקול על רכב שנמצא בבעלותו בשל חוב מע"מ, אולם למרות שחוב זה שולם, לא הוסרה מרשיון הרכב ההערה בעניין העיקול, ובעקבות כך הוא לא יכול למכור את מכוניתו. המתלונן פנה למשרד מע"מ האזורי בעכו בבקשה להסיר את העיקול, והמשרד נענה לבקשתו והעביר לאגף הרישוי הוראה לבטל את העיקול. הוראה זו לא נקלטה במחשב האגף, וגם ניסיונות חוזרים של המשרד לבטל את העיקול לא צלחו. המתלונן ציין שהוא לא קיבל מאגף הרישוי כל הסבר לאי-ביטול רישום העיקול במחשב האגף, וקבל על זלזול של האגף בטיפול בעניינו.

בעקבות בירור שנערך לגבי שלוש התלונות שצוינו לעיל, הוציאה הנהלת רשות המיסים
ב- 14.7.05 למשרדי המע"מ האזוריים חוזר נוסף, ובו הודגשה שוב חובת המשרדים להקפיד ולטפל ברשימות הביטולים בהתאם להוראות. רשות המיסים הודיעה לנציבות, כי היא מתחייבת לדאוג להגברת המעקב והבקרה אחר טיפולם של משרדי המע"מ האזוריים בביטול העיקולים.

חיוב כפול בעמלת חקירה

לנציב תלונות הציבור הגיעה תלונה על התנהלות משרד הבינוי והשיכון על שחייב אישה לשלם עמלה בסך 376 ש"ח בעד שני ביקורים שנערכו בביתה במסגרת בקשתה שהגישה לקבלת הקלה בתשלומי החזר ההלוואה. מהתלונה עולה כי היא חויבה פעמיים למרות שהחוקר ביקר בביתה פעם אחת בלבד וכמו כן לא נאמר לה שהבקשה להקלה בתשלומי החזר ההלוואה כרוכה בתשלום כלשהו.

המשרד טען לפני הנציבות שמכיוון שהמתלוננת חיה בנפרד מבעלה בוצעו בעניינה שתי חקירות: האחת בדירתה והאחרת במקום מגורי בעלה, ולפיכך חויבה המתלוננת כדין בעמלה עבור שתי החקירות. אולם בירור הנציבות העלה כי לא נעשה כל ביקור במקום מגורי בעלה של המתלוננת, וכי מאחר שאין לו מקום מגורים קבוע הוא נחקר סמוך לדירתה של המתלוננת. נוכח האמור לעיל הסכים המשרד כי חיוב המתלוננת בעמלה עבור שתי חקירות בטעות יסודו והוא הורה לבנק לחייב את המתלוננת לשלם עבור חקירה אחת בלבד.

חייב חובת תשלום המע"מ מבלי לציין בחוזה

לנציב תלונות הציבור הוגשה תלונה על חיוב מע"מ שביצע משרד הבינוי והשיכון במסגרת מו"מ בשנערך בין המתלוננת לבין נציגי המשרד בחיפה לפינוי נכס שעבר בירושה.לטענת המתלוננת חיוב המע"מ לא הוזכר במהלך המשא-ומתן וגם לא בהסכם ולפיכך אין הצדקה לנכותו מדמי הפינוי.

להגנתו טען המשרד, כי קיים סעיף בהסכם הפינוי לפיו "המתפנים מצהירים כי הם יודעים שכל המסים ותשלומי החובה החלים על דמי הפינוי יחולו עליהם בלבד". מבידקת נציב תלונות הציבור, הוכח כי התלונה היתה מוצדקת. הנציב קבע כי היה על המשרד לכתוב במפורש את נושא חיוב המע"מ בחוזה שניסח ואין די בסעיף הכללי שהמשרד הסתמך עליו. בעקבות הצבעת הנציב שילם המשרד למתלוננת את הסכום האמור.

ניצול מעמדו של עובד
ציבור לצרכים אישיים

אזרחית ישראל המתגוררת בבואנוס איירס שבארגנטינה, הגישה לנציבות תלונות הציבור תלונה על משרד החוץ. לטענתה, היא פנתה לשגרירות ישראל בבואנוס איירס על-מנת לקבל מסמכים מישראל. ב-28.1.04 היא הוזמנה בטלפון להגיע לשגרירות ביום שישי, 30.1.04, בשעה 13:00, כדי לקבל לידיה את המסמכים.

אולם לטענתה השעה שהיא הוזמנה נראתה לה מוזרה מאחר והיה ידוע לה כי בימי שישי קבלת הקהל במדור הקונסולרי בשגרירות מסתיימת בשעה 11:00 בבוקר. למרות זאת, המתלוננת הגיעה לשגרירות ושם התברר לה כפי ששיערה קודם לכן, - לא היתה בשעה זו קבלת קהל והיא התבקשה להמתין בחדר ההמתנה.

המתלוננת טענה, כי בזמן שהותה בשגרירות, נכנס לחדר בו המתינה עובד השגרירות המוכר לה אישית, מלווה באיש ביטחון. היא התלוננה כי העובד דיבר עימה בחוסר נימוס, איחל לה ולמשפחתה "כל רע" ואף השליך על הרצפה את המסמכים שבאה לקחת. המתלוננת קבלה על התנהגותו של העובד וטענה כי ניצל את מעמדו כדי להעליבה ולהשפילה.

נציב תלונות הציבור קבע כי תלונתה מוצדקת. ב"קובץ כללי התנהגות של עובדי המדינה" מ- 28.6.87 קבע נציב שירות המדינה, כי "אסור לעובד המדינה לנצל את מעמדו [או] את תפקידו בשירות המדינה לקידום עניין אישי שלו או של אדם אחר ולכל מטרה שאינה קשורה במילוי תפקידיו".

נציב התלונות קבע, כי עובדי השגרירות והרמב"ח (ראש מדור ביטחון ) פעלו בניגוד לכללי ההתנהגות שעובדי ציבור נדרשים לעמוד בהם. הנציב ציין בדוח, כי העובד ניצל את מעמדו כמ"מ הקונסול על-מנת להיפגש עם המתלוננת לצורך קידום עניין אישי שלו, שלא בשעות קבלת הקהל. כמו-כן, קבע הנציב, כי התנהגותו של הקונסול היתה לקויה מאחר ומתוקף תפקידו הוא היה צריך להבהיר לעובד כי בקשתו אינה עולה בקנה אחד עם כללי ההתנהגות החלים על עובדי הציבור ולמנוע קיום פגישה זו. נוסף על-כך, מתשובת הקונסול לנציבות עולה, כי גם בדיעבד הוא לא ראה פסול בעצם בקשתו של העובד להשתמש במעמדו כעובד הקונסוליה לצורך טיפול בענייניו האישיים, אלא רק בקיום הפגישה שלא בשעות קבלת הקהל.

עוד נקבע בדוח, כי גם הקב"ט והרמב"ח, שעימם התייעץ העובד לגבי הפגישה, לא פעלו על-מנת למנוע את קיום הפגישה, והרמב"ח אף ליווה את העובד לפגישה.

הנציבות הגישה ממצאים אלו למנכ"ל משרד החוץ וביקשה לדעת מהם הצעדים שצריכים לנקוט במקרה זה. מנהל מבדק פנים במשרד החוץ הודיע לנציבות, כי המשנה למנכ"ל המשרד נקט אמצעים משמעתיים נגד הקונסול ונגד העובד.

אי-תשלום מלגת הבטחת הכנסה לתלמידי ישיבה

לנציבות תלונות הציבור הגיעו ארבע תלונות של מורות אשר יצאו לשנת שבתון, אשר בהמלכה הודיעו להן על הפסקת התשלומים מקרן ההשתלמות שלהן. מחלקת הבטחת הכנסה במשרד החינוך הודיע למורות כי בעליהן הלומדים בישיבה אינם זכאים למלגת הבטחת הכנסה בעת שהותן בשנת השבתון, משום שהתשלומים שהן מקבלות מקרן ההשתלמות נחשבים הכנסה השוללת את הזכות למלגה. המורות הלינו שעקב כך נפגעה הכנסתן והורע המצב הכלכלי של משפחותיהן.

משרד החינוך ציין ברירור התלונה כי אכן בדצמבר 2004 ועדת הבטחת הכנסה של המשרד בדקה את אמות המידה המזכות במלגה והחליטה לראות בתשלומים המתקבלים מקרן ההשתלמות הכנסה של המשפחה. תשובת משרד החינוך לא התקבלה, ונציב תלונות הציבור קבע כי תלונת המורות מוצדקת.

ברירור התלונה כותב הנציב כי כאשר הרשות שוקלת לבטל או לשנות החלטה מינהלית עליה להביא בחשבון, בין היתר, את המציאות הנורמטיבית שנוצרה בשל ההחלטה הקודמת, שכן השינוי עלול לפגוע באלו שהתסמכו על ההחלטות הקודמות ולגרום להרעה במצבו.
משום כך קבע נציב תלונות הציבור כי על משרד החינוך לשלם לבעליהן של המתלוננות את המלגה שהיו אמורים לקבל לולי התקבלה החלטת ועדת הבטחת הכנסה.

דחייה לא מוצדקת של מועד תחילת זכאות למלגה

משרד החינוך שוב מתערה בתלמידי ישיבה, והפעם בתלמיד אשר ביקש לקבל אתמלגת הבטחת הכנסה שלו בזמן. לשם כך הוא הגיש את הבקשה בחודש מארס 2004, וזאת עקב שביתה במשרד החינוך ומחסור בטפסים להגשת הבקשות.

אולם משרד החינוך החליט לשלם לתלמיד את המלגה רק מחודש מאי 2004, וזאת בטענה כי איחר בהגשת הבקשה וכי היה באפשרותו להירשם בטלפון, למרות שנגמרו טפסי ההרשמה.

ממשרד החינוך נטען כי למתלונן היתה אפשרות להירשם באמצעות הטלפון; אך מאחר שהוא לא עשה זאת, והגיש את הבקשה רק במרס 2004, החל המשרד לשלם לו את המלגה רק ממאי 2004.

נציב תלונות הציבור קבע כי תלונתו של תלמיד הישיבה מוצדקת וקבע כי לא היה ביכולתו של התלמיד להגיש בקשה בכתב עקב היעדר טופסי בקשה, ולא הובאה לידיעתו האפשרות להירשם באמצעות הטלפון, יש לנהוג בו כמו בתלמידי הישיבה שנרשמו בטלפון בינואר 2004.

פסילת בקשה לתמיכה
בשל ליקויים טכניים

בשנת 1990 הוקמה במשרד המשפטים ועדה שתפקידה להקצות למטרות ציבוריות כספים שקיבלה המדינה כעיזבון או במתנה לפי אמות מידה שתקבע. בתחילת כל שנה מקבלת הוועדה בקשות לתמיכה בעבור השנה שלאחריה ממוסדות רבים הפועלים במגוון תחומים לטובת הציבור. המוסד המבקש נדרש לצרף לבקשתו מסמכים המעידים, בין היתר, על פעילותו מבחינה כספית ומבחינה חוקית, ועליו להגיש את הבקשה ואת המסמכים עד המועד האחרון להגשת הבקשות לשנה שעבורה מבוקשת התמיכה.

אשה העומדת בראש עמותה למען טוהר המידות ומאבק בשחיתות הגישה לוועדה בתחילת 2004 בקשה לתמיכה עבור שנת 2005. הסתבר, כי המסמכים אותם מסרה האישה לא סיפקו את הוועדה והיא התבקשה למסור השלמות.

לטענת הוועדה, המתלוננת שלחה את מכתב ההשלמות רק לאחר 17 ימים כאשר הנוהל (כפי שפירשו אותו חברי הוועדה) מצריך מתן השלמות תוך 15 ימים - וסירבה לאשר לה הקצבה. בתגובה על טענות הוועדה שלחה האישה תלונה לנציבות לפיהם האישורים החסרים היו בידיה טרם חלפו 14 יום, והתעורר רק קושי טכני בהעברתם לוועדה.

נציב תלונות הציבור קבע שהתלונה מוצדקת. לדעת הנציב, פרק הזמן שאמור להינתן על-מנת למסור השלמות צריך להיות 30 יום וכך עולה גם מנהלי הוועדה. לדעת הנציב, כאשר פסלה הוועדה את התמיכה מסיבות טכניות בנסיבות כאלה היא נהגה"בנוקשות יתרה". במקרה זה קבע הנציב כי חל ליקוי בפעולת הוועדה, והצביע לפני הוועדה על הצורך לדון בבקשת העמותה לשנת 2005 כאילו הוגשו ההשלמות במועדן.

בנוסף, העיר הנציב לוועדה כי להבא עליה לציין מפורשות במכתבי הפסילה את המועד האחרון להגשת ההשלמות – והוועדה הודיעה לנציבות שתפעל לפי הצעת הנציב.

דיווח מוטעה על מותו של אדם
בשל כפילות במספר זהות

ביולי 2004 הוגשה לנציבות תלונות הציבור תלונה על משרד הפנים. בשנת 2001 התברר לאזרח, בעקבות אי-קבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, כי לאדם אחר שהינו בעל שם פרטי ומשפחה זהים לשלו, יש מספר תעודת זהות זהה לשלו, מלבד מספרת הביקורת.

רק כעבור מספר חודשים, עקב פטירתו של האדם האחר, נמסר בטעות לרשויות השונות כי המתלונן כלול ברשומותיהן, ובהן קופת החולים שהוא מבוטח בה, העיריה שהוא גר בתחומה, המוסד לביטוח לאומי וקרן "מבטחים", שהמתלונן נפטר. המידע המוטעה גרם לתקלות ולשיבושים בחיי היום יום של המתלונן, שהסבו לו עגמת נפש וטרדה מרובים ואילצו אותו לפנות לכל אחת מהרשויות כדי לתקן את הטעות, ואף להוציא במשרד הפנים "תעודת חיים" כדי להוכיח שהוא עודנו חי.

בעקבות התלונה הוסיף משרד הפנים הערה מגבילה במערכת הממוחשבת של מינהל האוכלוסין בכל הרשומות בקובץ המרשם שיש בהן מספרי זהות אינטגרליים כפולים. ההערה מופיעה אוטומטית ליד כל אחד מהמספרים האלה, ונאמר בה כי על העובד לוודא שמספר הזהות הרשום ברשומה זהה למספר הזהות של התושב שהוא מטפל בו.

מניעת רישיון נהיגה מתאים מנכה

המתלונן הגיש לנציבות תלונות הציבור תלונה על רשות הרישוי במשרד התחבורה. בדבריו, לאחר שנותח בשל מחלת סוכרת רגלו הימנית נקטעה. לפי הוראת סעיף 12ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, הודיע בית החולים שבו נותח המתלונן למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן - המרב"ד), ב-11.1.04, על הניתוח שנעשה למתלונן, ובעקבות זאת דרש המרב"ד מהמתלונן לעבור בדיקה רפואית במכון.

זמן מה לאחר שנבדק במרב"ד קיבל המתלונן הודעה מרשות הרישוי שעליו להתייצב למבחן נהיגה מעשי. הוא נבחן ועמד במבחן בהצלחה, אולם הרישיון שקיבל מרשות הרישוי לא היה מתאים שכן לא צוין בו שהוא מוגבל לרכב שהותאם למי שנוהג ברגל שמאל בלבד ולכן על-פי החוק המתלונן לא היה רשאי לנהוג ברכב. לטענת המתלונן רשות הרישוי דרשה ממנו להיבחן שוב במבחן נהיגה מעשי כתנאי לציון המגבלה ברישיון הנהיגה שלו.

רשות הרישוי הודיעה לנציבות כי הבוחן אישר שהבחין בנכותו של המתלונן והביאה בחשבון בעת המבחן, ולכן הוחלט שלא לחייב את המתלונן במבחן נוסף, והונפק לו רישיון חדש שצוינו בו כל המגבלות המתחייבות ממצבו הבריאותי.

הנציבות העירה לרשות הרישוי על שסירבה להיענות לבקשת המתלונן לקבל רישיון נהיגה מתאים בלי לבדוק את טענותיו. כמו כן העירה הנציבות לרשות שעליה להנחות את בוחני הנהיגה לרשום בדוח המבחן מיד לאחר קיומו כל נתון חריג בעניין הנבחן.

השגות על אי-קבלה לקורס הכשרה להוראת נהיגה

המתלונן הלין על כי ביקש להתקבל לקורס הכשרה להוראת נהיגה, ניגש לשם כך למבחני התאמה ומיון במכון להכוונה מקצועית, לאבחון ולמיון כוח אדם ושילם למכון סך 500 ש"ח בעד המבחנים. רשות הרישוי דחתה את בקשתו להתקבל לקורס בנימוק שלא עמד בהצלחה במבחני ההתאמה. לטענתו, הרשות קובעת מכסות למורים לנהיגה ועושה יד אחת עם המכון לדחיית מועמדים מתאימים כדי לא לחרוג מהמכסה ובכך פוגעת בחופש העיסוק.

המשרד הודיע לנציבות כי בעקבות בירור התלונה שקל שוב את הנושא והחליט לשלוח לכל הנבחנים הודעה בדבר האפשרות לקיים עם פסיכולוג מהמכון שיחת משוב על מבחני ההתאמה. על-פי ההודעה, בשיחה יקבל הנבחן הסבר על דרכי העבודה של המכון ועל הליך הערכת המועמדים. כמו כן יימסר במשוב מידע על התכונות הנדרשות ממורה לנהיגה, ומידע כללי על תוצאות הבחינה.

אשר למתלונן - הממונה מסר כי המשרד שלח אליו הודעה בדבר האפשרות לקיים עמו שיחת משוב על מבחני ההתאמה. בנוסף, עלה מבירור התלונה כי בניגוד לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, הקובע כי המדינה לא תתקשר בחוזה לביצוע עבודה או לרכישת שירותים אלא על-פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו, לא בחן המשרד משנת 1971 את תנאי ההתקשרות עם המכון ולא קיים מכרז לבחירת הגוף או הגופים שיקיימו את מבחני המיון.

בעקבות בירור התלונה הודיע המשרד כי לאחר שיבחן ויאפיין את תחום הוראת הנהיגה על כל היבטיו יערוך מכרז לבחירת גוף שיערוך מבחני מיון למועמדים לקורס להוראת הנהיגה.

סירוב לתת צו דחיית שירות לתלמיד ישיבה

תלמיד ישיבה התלונן לנציבות תלונות הציבור על צה"ל. המתלונן, מועמד לשירות ביטחון, זומן בצו התייצבות ראשון להתייצב בלשכת הגיוס תל השומר. הוא התייצב בלשכה והצהיר שהוא תלמיד ישיבה. חודשיים אחר כך מילא את הטפסים שנדרשו להוכחת היותו תלמיד ישיבה, והגיש בקשה לדחיית שירות.

לאחר כמה חודשים נשלח אליו צו גיוס אף שכל בני מחזורו שלומדים עמו בישיבה ביקשו וקיבלו דחיית שירות. משביקש לברר את הסיבה לגיוסו נאמר לו שנשלחו אליו כמה פעמים צווי התייצבות להסדרת מעמדו, ומאחר שלא התייצב בלשכת הגיוס כנדרש נשלח אליו צו גיוס.

המתלונן טען שלא קיבל שום צו התייצבות כזה, וקבל על כי פניותיו החוזרות ונשנות לצה"ל בבקשה לדחות את שירותו בשל היותו תלמיד ישיבה נדחו.

לטענת מינהל הגיוס, אף שצו הגיוס המקורי נשלח למתלונן עוד בדצמבר 2003, הוא פנה לראשונה בבקשה לדחות את גיוסו לצה"ל רק בתחילת מאי 2005, והמסמכים המעידים על לימודיו בישיבה הומצאו לצה"ל רק במחצית השנייה של אותו חודש; עם זאת, סגן ראש מינהל הגיוס שקל את בקשת המתלונן בכובד ראש, ונוכח צורכי כוח האדם בצה"ל נדחתה בקשתו.

הנימוק להחלטתו של מינהל הגיוס היה שהמועד שנקבע בחוק להגשת הבקשה לדחיית גיוס לתלמידי ישיבה - 31 במרס - הוא תנאי הכרחי לקיומו התקין של מערך הגיוס, באשר הוא נועד לאפשר לרשויות הצבא לעמוד ביעדי הגיוס. בתשובת מינהל הגיוס לנציבות לא נטען שהמתלונן אינו עומד בתנאים הקבועים באותו סעיף, אלא רק שהגיש את בקשתו באיחור.

המתלונן טען מצידו כי המסמכים המעידים שהוא תלמיד ישיבה נמסרו בלשכת הגיוס בעוד מועד שלוש פעמים, ובכל פעם הוא התבקש להשאירם שם אך לא קיבל אישור כלשהו על קבלתם. יצוין כי בבירור שעשתה הנציבות בעבר בעניין תלונה אחרת על מינהל הגיוס הנוגעת להתייצבות של מיועד לשירות ביטחון, עלה הנושא של אי-מתן אישורים על התייצבות בלשכת הגיוס למי שהתייצבו בה והגישו בקשה לדחיית שירות, והנציבות העירה לצה"ל על הצורך במתן אישורים כאלה.

מאחר שלמתלונן לא ניתנו אישורים על התייצבותו בלשכת הגיוס, אין כל דרך לאמת או להזים את טענתו שהגיש את המסמכים בעוד מועד.

"דחיית הבקשה מנימוקי נוהל, יש בה משום נוקשות יתרה"

נציב תלונות הציבור קבע כי התלונה מוצדקת. "גם אם, כטענת צה"ל, המתלונן הגיש את בקשתו באיחור, הרי נוכח הוראת סעיף 3(ג) לחוק דחיית שירות ובהיעדר תקנות בנות תוקף הקובעות את המועד להגשת בקשה לדחיית שירות, על צה"ל לדון בבקשה של מי שעומד לכאורה בתנאים שנקבעו בחוק, ודחיית בקשת המתלונן מנימוקים של נוהל, ולא בשל צורכי הביטחון של המדינה כאמור בסעיף 3(ג) הנזכר לעיל, יש בה משום נוקשות יתרה", נכתב בהחלטת הנציב, שהורה לצה"ל לבחון את טענת המתלונן לגופה.

בעקבות כך הודיע מינהל הגיוס לנציבות כי הוחלט לדחות את מועד גיוסו של תלמיד הישיבה, והדבר הובא לידיעתו. כדי שיוכל להמציא את המסמכים המתאימים. בסופו של דבר נדחה שירותו של התלמיד.

באשר לקבלת אישור על התייצבות בלשכת הגיוס, הודיע מינהל הגיוס לנציבות, כי נוכח מורכבותו של הליך הוצאת האישור במערכת הממוכנת, וההוצאות הכרוכות בכך, תיעשה בדיקה בעניין. עם זאת, כדי לתת מענה מיידי לבעיה הונחו לשכות הגיוס לנהוג בדומה לנהוג ברשויות ציבוריות אחרות ולהטביע חותמת "נתקבל" בצירוף תאריך קבלה על גבי המסמכים שיוגשו להן.

בספטמבר 2005 נכנסו לתוקף התקנות שהותקנו על-פי חוק דחיית שירות, ונקבע בהן כי מיועד לשירות ביטחון רשאי להגיש בקשה לצו דחיית שירות לא יאוחר מיום א' בניסן הקודם למועד שהוא אמור להתייצב בו לשירות ביטחון. עוד נקבע בתקנות כי השר רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לקבל בקשת מיועד לשירות ביטחון לדחות את שירותו, אף אם הוגשה לאחר המועד האמור לעיל.

מניעת זכויות מאסיר

אסיר ביטחוני הכלוא בבית הסוהר שטה, הגיש לנציבות תלונות הציבור בפברואר 2005 תלונה על שירות בתי הסוהר. בתלונה טען האסיר כי מנהל בית הסוהר, שמונה לתפקיד זמן קצר לפני הגשת התלונה, אינו מאפשר לאסירים המוסלמים לקיים תפילה קבוצתית בימי ו' במועדון הכלא, ובחג הקורבן לא אפשר למשפחות האסירים לבקר את קרוביהם הכלואים, כפי שהיה נהוג בעבר.

לפי פקודות נציבות בתי הסוהר (להלן - הפקודות) מורשים אסירים ביטחוניים לקיים בחצר האגף תפילה קבוצתית, לרבות נשיאת דרשה, בימי ו' בשבוע ובכמה ימי חג.

באשר לביקורים בבית הסוהר קובעות הפקודות כי ככלל אסיר ביטחוני זכאי לביקור אחת לחודשיים, וביקורים בתדירות גבוהה יותר הם הטבה הנתונה לשיקול דעתם של בעלי התפקידים המוסמכים בבית הסוהר.

קצינת פניות ציבור בשירות בתי הסוהר הודיעה לנציבות כי הזכות לתפילה קבוצתית אכן נמנעה מאסירי האגף שבו היה המתלונן כלוא, ככל הנראה משום שמפקד האגף לא ידע על זכותם זו של האסירים. לאחר שהובהרו לו הוראות הפקודות בא העניין על פתרונו.