אריה אליאס שלי

באחרונה רבו באמצעי תקשורת שונים ידיעות על מאמצים של גורמים שונים ובראשם קטר להשיג הפסקת אש (הודנה - בערבית) זמנית, לטווח זמן בינוני או ארוך, בין ישראל לבין תנועת חמאס שיבטיח את השקט מרצועת עזה ויאפשר את שיקומה לאחר מבצע צוק איתן.

גדלתי בבית רוויזיוניסטי. הייתי שנים בבית"ר, ואני זוכרת שכבר בנעוריי אבי גילה את אוזני, שכל דבר שאקרא בעיתון של השמאל, אדע שהאמת בדיוק הפוכה. אם יגנו, סימן שזה הולך להיות משהו טוב, אם יתלהבו ממשהו, סימן שזה רע מאוד. למדתי והפנמתי.

השנה, באופן די חריג לשנים שאינן מעוברות, קוראים את פרשת בהר לבדה, את פרשת בחוקותי נקרא בשבת הבאה בע"ה. זה קורה מפני שחג הפסח חל בשבת והסתיים בארץ ביום שישי, שלמחרתו קראנו את פרשת שמיני. בחו"ל הסתיים חג הפסח רק בשבת כי שם חוגגים יומיים, ואת פרשת שמיני קראו שם בשבת הבאה, שבה קראנו כאן את הפרשות תזריע ומצורע. לכן השבת הם קוראים את פרשת אמור, בשבת הבאה יקראו את פרשות בהר ובחוקותי וכך נגיע לאחדות. ולכן כל ההקדמה הזאת, כי בעם ישראל אין שום דבר יותר חשוב מהאחדות. וככל שנחפש אחדות בתחומים אחרים, לעולם לא נמצא. לכל היותר נוכל למצוא שותפות אינטרסים, לא אחדות. אגב, לזה מתכוונים אלה המטיפים ל"ממשלת אחדות" לכך שאפשר למצוא או להמציא אינטרסים המשותפים לשני המחנות שביניהם פעורה תהום רעיונית.