חלוקה צודקת לעושר הלאומי

אדוני היושב-ראש, שרים, חברי חברות וחברי הכנסת, ימים ספורים לאחר טקס השבעתי לכנסת, בעודנו מקיימים את סדר הפסח, ביקש אבי להזכיר לי מהם הערכים שלאורם הוא ואימי גידלו את שלוש אחיותי, את שני אחי ואותי. דע לך בני, אמר אבי, יש ח"כים לשעבר, אבל אין פרופסורים לשעבר. החינוך וההשכלה שלנו עמדו תמיד בראש מעייניהם של הורי. עם זאת, עיניהם נקוו דמעות כשצפו בי בטקס ההשבעה. ולא בכדי. כאן עמדו גדולי האומה ונשאו את דבריהם, ולכאן נשואות עיניו של הציבור בדרישה שנקדם את ענייניו בשקידה ובנאמנות.

אני בן להורים יוצאי עירק, ציפורה ושלמה יונה. הורי הם נצר לקהילה יהודית שקבעה את משכנה עם חורבן בית ראשון על גדות נהר הפרת, בנהרדעא, הידועה בשמה הנוכחי עאנה. והנה, כך מתאר אותה יוסף בן-מתתיהו: "בבבל יש עיר אחת, נהרדעא, המרובה מאוד באוכלוסין, ומלבד שאר כל מעלות המקום הזה, אדמתה פורייה מאוד והיא בטוחה מפחד אויב, כי סביבה ילך נהר פרת, והעיר בצורה מסביב. לעת הקבוע, שלחו הכספים מנהרדעא לירושלים".

כן, מנהרדעא, מערש התרבות היהודית, עלו הורי לישראל. אין לדעת מה צופן בחובו העתיד, אבל אני זוכר היטב מהיכן אני. נולדתי במעברת קריית-אתא. "היה לנו מאוד קשה, אבל ברוך-השם הסתדרנו", נוהג אבי לומר - איש תם, ישר דרך, ירא שמיים, שעשה את מיטב שנותיו בעבודת כפיים מפרכת ב"סולל בונה". גם אמי, ש"הייתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה", כילתה ימי בחרותה במפעלי מזון שונים. "מעולם לא נזקקנו לסעד כשגידלנו אתכם", היא נוהגת לחזור ולהזכיר בגאווה.

גדלתי בבית מלא חום ואהבה. הורי חינכו אותי כך שלא אירתע מכל מאמץ, ושאדע להתגבר על כל מכשול על-מנת להתפתח, על-מנת לנסוק. "אם עולה בידנו לראות רחוק אל תוך האופק", אמר אבי המדע המודרני, "זאת רק משום שאנו עומדים על כתפיהם של ענקים". הורי היו הענקים שנידבו לי את כתפיהם במסירות ובאהבה אין-קץ.

עם סיום לימודי בית-הספר היסודי, הופניתי לבית-ספר מקצועי, במסלול פחחות, נאמר? לא בדיוק. מסגרוּת מכנית. כדאי שלילד יהיה מקצוע ביד, אמר מי שאמר. שידע לשייף, לחרוט, לרתך.

נכשלתי כישלון חרוץ ברכישת המיומנויות האלה. רק לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי שבתי להשלים את תעודת הבגרות. הדבר פתח בפניי שער לעולם עשיר, מופלא וקסום. עשיתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה בחוגים לפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האומנות - תחומי יידע שאינם מקנים מקצוע מוגדר ושאינם מובילים לתכליות סופיות. אני לא יכול למנות את מספר הפעמים שנשאלתי: מה יצא לך מזה ומה תעשה עם זה? לא ידעתי אז להשיב שאני מקיים את צוואתו של אחד מהוגי החינוך הבולטים של ימינו. "אין תפקידה של הלמידה", הוא קבע, "להוביל את האדם ליעד כלשהו, אלא להבטיח שהוא יעשה את מסע חייו כשהוא מצויד בהבנה עמוקה ורחבה של הקיום האנושי".

מיד עם סיום לימודי התואר הראשון נדדתי רחוק. התחלתי את לימודיי במסלול ישיר לדוקטור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עסקה בניסיון להגדיר מהי רווחה אנושית, חומרית ורוחנית. היה קשה מבחינות רבות. את מרבית שנותיי באקדמיה עשיתי במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטה שאימצה אותי בחום לחיקה.

אדוני היושב-ראש, אני בן לדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים בדרך הקשה. מלאו לי שני עשורים בלבד כשעשיתי את דרכי כאיש צוות טנק אל עבר גדות תעלת סואץ כדי ליטול חלק בקרבות הקשים. בעוד פלוגת הטנקים שעליה נמניתי עושה את דרכה אל עבר התעלה בין רפידים לאיסמעיליה, חלפה על פנינו לכיוון העורף משאית צבאית. לרגע היא האטה את מסעה ולעינינו התגלה מחזה מחריד, הנה מוטלות גופות כמילות הפואמה המצמררת. על רצפתה של המשאית היו מונחות גוויותיהם של חיילים בדרכם לקברם זמני. החללים כוסו בשמיכות צבאיות ורק רגליהם שהיו נתונות בנעליים גבוהות בצבצו מתחתן. מחזה זה חקוק מאז בזכרוני. זה היה מחירה של זחיחות וזה היה מחירה של יוהרה.

בדומה לרבים אחרים, המלחמה הארורה הזו הותירה בי צלקות. שמיעתי קצת לקויה ואני קצת קלסטרופוב - פוחד ממקומות סגורים. המלחמה הזאת גם מסמנת נקודת מפנה בעיצוב זהותי הערכית והפוליטית. מה כוללת השקפה זו? מה כוללת זהות זו? יש שממהרים להכניס את זולתם לתבניות, נחפזים למתוח קו חד בין ידיד לאויב ובודים בהבל פה אויבים מבית. לעיתים נעשה הדבר בתום לב, לעיתים מתוך בורות, אך לפעמים נעשה הדבר גם מתוך זדון, מתוך רצון לרכוש תמיכה ציבורית מן ההפקר. מעשים נקלים מסוג זה שהגיעו לשפל חדש במערכת הבחירות האחרונות עדיין מהדהדים בדיון הציבורי ויידרש זמן לאיחוי הפצעים ולהגלדתם.

אז מהי השקפת עולמי? אחד ההוגים החשובים של המאה ה-20 אמר: "אין האדם אלא מכלול מעשיו בעולם". במהלך שנותיי הארוכות באקדמיה ביקשתי להנחיל לאלפי תלמידיי את ההכרה שהמציאות החברתית על ברכותיה ועל קללותיה היא פועל יוצא של פעולות אנוש. עודדתי אותם גם להאמין שביכולתם לשנותה, להפוך אותה לטובה יותר, לאנושית יותר. ביקשתי לעורר בהם את הרצון לתקן את העולם ולא רק להשתלב בתוכו. פעלתי גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה בקרן אייסף, במרכז אדווה, בקשת הדמוקרטית המזרחית, ארגונים ותנועות שחרתו על דגלם קידום צדק חברתי, תיקון עוולות העבר והכרה תרבותית.

במהלך כהונתו השנייה של יצחק רבין ז"ל התאפשר לי גם להיות שותף בצוות שפעל במשרדו ושניסח המלצות בתחום החינוך. יישומן של המלצות אלו הביא לשדרוג ניכר של התשתיות הפיזיות של בתי-הספר ולשיפור דרסטי בתנאי העסקתם של המורים. אתגרים דומים, חברות וחברי הבית, ניצבים בפנינו גם היום.

אני מכיר ביתרונותיה של כלכלת שוק, אך מאמין שלצדה יש להבטיח את קיומה של מדינת רווחה פרוגרסיבית. התפישה שרווחת במחוזותינו ושאומרת כי די בהגדלת העוגה, שדי בצמיחה כלכלית כדי לקדם את הרווחה החומרית של כלל הציבור, הולכת ופושטת את הרגל. העוגה אומנם גדלה, אך נתחים הולכים וגדלים ממנה מוצאים דרכם לשולחנו של מיעוט הולך וקטן.

ואומנם אנחנו מתעוררים לתוכה של מציאות קלוקלת שבה ירושה של האדם היא שקובעת את גורלו במקום היכולות שלו ומאמציו. במציאות שבה אנו חיים גם השתייכותו הגזעית, האתנית או התרבותית של האדם הופכת לעיתים לגורם שמסכן את עתידו. אני שייך לאלה המבקשים להפוך את היוצרות, לאלה המחויבים לפעול למען חלוקה מחודשת וצודקת של העושר הלאומי. אני מאמין שתפקידה של המדינה הוא לספק את תנאי הרקע החומריים המעניקים לכלל אזרחיה את האפשרות לממש את עצמם ולהשתלב באופן מטבי בכל תחומי החיים החברה. אני מאמין בצורך הדחוף לכלול בחוקה המתגבשת שלנו, בנוסף לזכויות יסוד אזרחיות ופוליטיות, גם זכויות יסוד חברתיות בתחום הדיור, הבריאות, החינוך, העבודה והרווחה. הנה לנו, ליושבי הבית הזה כולו, עוד משימה חשובה ומשותפת.

אני אוחז בערכים הומאניים, אך בהחלט לא נמנה על אנשי שמאל שקוראים, מצד אחד, לפשרה מדינית, ומצד שני, נעדרים חמלה חברתית. אני גם לא נמנה על אלה המותחים קו חד בין מערב למזרח ומתנכרים למזרח ולתרבותו. היה זה אליהו אלישר, איש רוח, איש ציבור, בן נצר למשפחת רבנים ירושלמית מפוארת שביקש פעם להזכיר לנו כי אנו חלק בלתי נפרד מהמזרח-התיכון ומתרבותו. דחייתו של מרכיב זה בזהותנו, התריע אלישר, יש בה משום הפניית עורף להיסטוריה שלנו וקעקוע השייכות שלנו למקום.

אני גם לא נמנה על אלה שעורכים אבחנות מופרכות ואוויליות בין עולם המונע על-ידי השכל לבין זה המונע על-ידי הרגש, ואין חלקי עם אלה שרואים בדת אופיום להמונים, שמתנשאים על הציבור החרדי, לועגים לציבור המסורתי, ובזים למנהגיו. לעולם לא אשכח כי גם אני ומשפחתי הענפה הפרוסה ולאורכה של הארץ נמנים על ציבור נפלא זה.

אך אם השאיפה לשלום עם שכנינו והנכונות לשלם מחיר כואב עבורו הופכות אותי לאיש שמאל אז אני אומנם איש שמאל. לשם כך אני נתלה באילנות גבוהים, באיש שמאל אחר. אני מאמץ את עמדתו של המרן, הרב עובדיה יוסף ז"ל, שקבע בפסיקתו ההיסטורית והאמיצה, ואני מצטט, ששלום אמת זה פיקוח נפש ושדוחה שטחים ודוחה גם יום כיפורים.

בנאומו ביום ההשבעה של חברי הכנסת הביא ראש הממשלה נתניהו מדברי ההגדה של פסח ואמר: "בדמייך חיי" - בשורה נוראה, בשורה נוראה, שחזון נביאים שגוזר עלינו להקיז את דמנו עד קץ הימים. המורשת היהודית מאפשרת לנו לדלות מתוכה חזון אחר, שונה בתכלית, חזונו של הנביא ישעיהו המצייר בעיני רוחו עידן שבו: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

"התקווה", "התקווה" אינה רק להיות עם חם חופשי בארצנו, אלא גם לחיות בשלום עם שכנינו. משעה שאנו מוותרים על תקווה זו חטאנו חטא נורא לרעיון הציוני.

ועל כך יש להוסיף שמימושו של רעיון זה מחייב מאמץ כן וממושך כדי לעודד את נהירתם של אזרחי ישראל הערבים לכל תחומי החיים של החברה הישראלית ולהשתלבותם המלאה בהם.

אדוני היושב-ראש, בדומה לרבים גם עלי עברו שנים שחונות תקווה. המחאה החברתית של 2011, ובעיקר ימיה הראשונים, שבהם היא זכתה לאהדה חוצת גבולות, השיבה לי את התקווה. פעלתי בלהט ובאמונה עמוקה כדי לקדם את מטרותיה של המחאה - העם דורש צדק חברתי. לרגע נדמה היה שניתן ליצור מכנה ערכי משותף לכלל חלקיה של החברה הישראלית: יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, יוצאי אתיופיה וחבר העמים, דתיים ושאינם דתיים, מרכז ופריפריה, צעירים וקשישים, אמידים וחלכאים. לרגע בצבץ הפוטנציאל, הופיעה האפשרות; הדבר אומנם לא הסתייע עד כה, אך לא נמוגה התקווה לכינונה של חברה צודקת, נאורה, חומלת וסולידרית.

הדרך ארוכה. הדרך ארוכה, מפותלת ורבת מכאובים, אך היא אפשרית. אני מאמין בכך משום שהחלופה היא הרס וחורבן של כל דבר טוב שנבנה כאן במשך שנים רבות ובדי עמל. על גליה של תקווה זו נכנסתי לזירה הפוליטית, על גליה של תקווה זו הגעתי לכנסת. ואני מתחייב שתקווה זו תעמוד תמיד למול עיני בפעילותי היום-יומית במשכן הנכבד הזה. מחויבות זו ניתנת לציבור כולו, בין אם לזה שתמך בסיעה שעליה אני נמנה - המחנה הציוני - ובין אם לזה שלא נתן לה את תמיכתו.

כדברי רבן גמליאל במסכת אבות ב': וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמיים. תודה.