מן המפורסמות הוא במקומותינו שעובדי החברות הממשלתיות המונופוליסטיות (להלן המיוחסים) נהנים מתנאי עבודה, שכר ופנסיה הטובים היותר במשק הישראלי הציבורי. אבל לא רק מול המשק הציבורי הדברים נכונים, הם נכונים במידה רבה גם בהשוואה לשכירים במשק הפרטי, ובמילים פשוטות: כלל משק השכירים. השוואת התנאים של העובדים המיוחסים לתנאים של עובדים עצמאיים, תראה תמונה דומה גם שם, אם כי מעט פחות מובהקת. זו נקודת המוצא האוביקטיבית למצבם הכלכלי של המיוחסים, ואעפי"כ לא די להם ובשעה שעובדים אחרים מחפשים את פת הלחם הם מחפשים את החמאה והריבה...
בימים האחרונים עמדנו בפני התפרצות חוזרת בפעם המי יודע כמה, של שביתה פראית של המיוחסים בנמלים ובשירותי הרכבות, שגרמו לפי הערכות אחדות, רק בנמלים, נזק יומי ישיר של 75 מיליון ש"ח. המיוחסים נהנים לא רק מתנאי שכר ועלויות שכר משופרים ומהגנה פרופסיונלית על מעמדם כעובדים, הם נהנים גם מ"הגנה מקצועית" של ההסתדרות הכללית, מהזכות לצפצף על הוראות בית המשפט, וממעשים בלתי-חוקיים "מוגנים" - כמעט לא משנה אילו עבירות יעברו, במאבקיהם - הם מוגנים. בעיני הדבר בלתי סביר בעליל.
אינני מבקש לנתח כאן את הסיבות הכלכליות המלאות ואת ההיבטים הפוליטיים העומדים ביסוד התנהלות זו וביניהן, מצד אחד, עזרה והתמיכה בלתי-מסויגת של ההסתדרות, גם כאשר מדובר בעבירות על החוק, ומצד שני, החשש של הממשלה מהתמודדות "ראש בראש" עם פורעי-חוק ביחסי העבודה שכמעט תמיד מובילה להשבתת המשק או חלקים גדולים ממנו. לא תמיד נמצאת האשמה אך ורק במנהיגות העובדים, גם למעסיקים קופת שרצים משלהם. בסה"כ כולם מנהלים פנקסנות כפולה ואפילו משולשת ומשחקים פוקר כלכלי מכוער על גבו של הציבור, שפעמים מבין את חומרת המעשים ולעיתים אפילו אינו מודע להם. במערכת הערכים המעוותת הזו, הציבור הישראלי ער בדרך כלל אך ורק לסוגיית זכות השביתה, כחלק מהזכויות למאבק מקצועי של העובדים על תנאי עבודתם. מן סולידריות מוזרה עם "החלשים" שלגמרי אינם חלשים, תוך התעלמות מהנזק הציבורי ומן המסרים האנטי-מוסריים שיש בהתנהלות כוחנית בלתי- מרוסנת. ומשום שהציבור אינו תובע את עלבונו, הממשלה רדומה, ומעסיקים פרטיים מוצאים תמיד את הדרך לפצות עצמם ע"ח הציבור, הופכת הנורמה של "שביתות ללא מחיר" לנורמה הרסנית למשק ולמוסר העבודה.
הואיל ואנו הולכים לקראת שינויים מפליגים במשק, חלקם בהשפעת השינויים הטכנולוגיים והתחרות העסקית הגלובלית, וחלקם בשל התישנותם ודעיכתם של חלק מהענפים הכלכליים שהיו טובים לזמנם אבל זמנם עבר, חייבים להתחיל להסדיר גם את תנאי הסביבה שבהם יצטרך לעבוד המשק בעתיד.
נזק ישיר
עוד שתי רעות-חולות במשק, מלבד יחסי עבודה בלתי-סבירים ובלתי-רגולריים, ראוי להזכיר בדיון זה: א. פריון העבודה הירוד בישראל (כ-23% נמוך בממוצע מזה של ממוצע ה-
OECD); ב. היות המשק הישראלי מוטה ייצוא לצד אופיה הדורסני של התחרות במשק הגלובלי. פריון העבודה הירוד הוא מן החסמים העקריים שלנו לגידול הפעילות המשקית בנתונים הקיימים ולהגדלת הצמיחה. והצמיחה כידוע היא מקור תוספת העושר הלאומי, שבאמצעותה ניתן להעלות את רמת החיים ולתקן עיוותי-פערים קיימים. הפרעות תדירות לייצוא, כאשר הן באות מסיבות שאין עליהן שליטה ("כוח עליון") כגון אסון טבע או מלחמה, מתקבלים במידה כזו או אחרת של הבנה גם בחו"ל. ישראל למדה להתמודד לא רע עם הפרעות שהן תולדה של מלחמות קצרות ימים או מוגבלות בהיקפן, והשיגה אמון לקוחות סביר שאינו מחבל בכושר התחרות והייצוא; התפרעויות ביחסי עבודה אינן נכללות בתחומי הסובלנות הנ"ל. כלומר, מלבד הנזק הישיר של ההשבתה, נגרמים למשק גם נזקים עקיפים חמורים, לעיתים חמורים יותר מהנזקים הישירים. בשוק תחרותי מאוד, אמון ועיתוי חשובים לפעמים יותר ממחיר ואיכות. ואת אלה כאשר הם נפגעים קשה מאוד לשקם ותדיר כלל לא ניתן לשקם. בצעדים שנוקטים המיוחסים במאבקם במעסיקיהם, הם אינם פועלים נגד המעסיקים באופן ישיר אלא ממנפים את הנזק לציבור ולמשק כולו להשגת מטרות סקטוריאליות. מציאות זו הייתה בעבר אחד הגורמים המרכזיים שהביאו ממשלות בישראל לפעול להפרטה של חברות ציבוריות ושירותים ממשלתיים. אולם ישנם חברות ושירותים שחשיבותם הלאומית היא כזו שהפרטתם אינה באה בחשבון. ומול אלה בעיקר חייבים להפסיק הניצול לרעת הציבור של כוחם של העובדים לסחוט את הממשלה. בפרפרזה מעט מוגזמת, שביתות עובדים בשירותים החיוניים ובמיוחד שביות פראיות מהוות "טרור אזרחי באמצעות אלימות אירגונית".
וכאן גם הרגע להבין את ה"בומרנג" שמפעילים המיוחסים נגד כלל הציבור, ובראש וראשונה נגד חבריהם העובדים היותר חלשים. המקורות מהם "שואבת" הממשלה את הכספים לכיסוי הוצאות והפסדים שגורמת האנרכיה ביחסי העבודה למשק, הם בעיקר סעיפים בתקציב המדינה. העיתוי והאופן בו היא עושה זאת לרוב סמויים מעין הציבור והוא אינו מודע להם. בפועל, ככל שהסכומים גדולים יותר, נגרעים מהתקציבים "הגמישים" נתחים גדולים יותר לטובת כיסוי הפסדים, ופחות תקציבים נותרים זמינים ליעודם המקורי - טובת הציבור וצרכי-הציבור. האזרחים משלים עצמם אם הם סבורים "שסובלנותם" או "טיפשותם" אינם עולים להם במחיר אישי יקר. כל מה שהציבור מאפשר למיוחסים לצרוך מהקופה הציבורית - באופן ישיר, כשכר ותנאים מפליגים; באופן ישיר כנזק הנובע מחוסר יעילות ומהשבתות פראיות ובאופן עקיף כאובדן שווקים ופגיעה בכושר התחרות - הוא על חשבונו בלבד. החברות המונופוליסטיות הן חברות גדולות מאוד במונחי המשק הישראלי ולכן לשיבושים בהן משמעות כלכלית כבדה ויקרה.
מאבקים לגיטימיים
המאבקים המקצועיים כביכול של המיוחסים כבר מזמן אינם רק מאבקים מקצועיים, כשם שההסתדרות הכללית אינה פדרציה של איגודים מקצועיים אלא שלוחה פוליטית של השמאל הסוציאל-דמוקרטי בישראל. ברבים מהמאבקים המקצועיים והמקצועיים כביכול שבהם מעורבת ההסתדרות, לא מדובר במאבקים מקצועיים גרידא אלא במאבקים פוליטיים ישירם ועקיפים. המסע שמנהלת ההסתדרות נגד עבודות קבלן ולמען התאגדות במסגרתה של נציגויות נבחרות של העובדים, איננו מקרה ואיננו משקף אינטרס נטו של העובדים; הוא חלק מהשיטה הכללית. כזו הייתה ההסתדרות הכללית תמיד וכזו, עם עליות וירידות לפרקים, היא גם כיום.
לפיכך, אינני מבין מדוע הימין מאפשר סיטואציה כזו, מדוע הוא אינו מגבש ומדרבן למשל את הסתדרות העובדים הלאומית לנהל מאבק על ההגמוניה בתחום הייצוג הפרופסיונאלי של עובדים במשק. אבל גם ללא תשובה טובה על שאלה זו, יש מקום לעוד מספר שאלות נוקבות, כשהעיקרית שבהם היא באיזו זכות מאפשרת הממשלה להסתדרות הכללית ולארגוני המיוחסים, לנהל מאבקים מקצועיים (גם כאשר הם מקצועיים גרידא) על גבו של הציבור ועל חשבונו. שהרי הממשלה היא נציגת הציבור בין היתר גם לשם הגנה על האינטרסים הכלכליים שלו וכבר אמרנו קודם שמאבקים לגיטימיים ומאבקים "פראיים" זוכים לגישה דומה ולטיפול דומה מצד המדינה - משמע: מפרי החוק דינם שווה-ערך לזה של שומרי החוק. איזה מסר הוטנטוטי משדרת הממשלה לציבור בהתנהלות כזו?
אני מקבל שיש להעניק לעובדים חופש התאגדות וזכויות לנהל מאבק מקצועי - זו זכות יסודית ביחסי עבודה. אבל חייבים להחריג מכלל ההן את הלאו. והלאו הוא ניצול לרעה של מתן הזכויות ע"י העובדים, ע"י נציגותם המקומית הנבחרת באופן ישיר וע"י ארגון הגג היציג שלהם כעובדים. ומשום שאנו חוזים פעם אחר פעם בניצול לרעה של הזכויות, בעיקר לרעת הציבור ועל חשבונו, הגיע הזמן להסדיר מחדש את יחסי העבודה במשק ולמסדם בחקיקה ראויה.
הטיפול חייב להקיף את כלל המשק, אבל ראוי שיתחיל מן הארגונים המיוחסים שלהם ההשפעה הכוללת הרחבה ביותר ובהסדרת היחסים עימם תושג התועלת המירבית לציבור ולמשק. על אירגונים אלה נמנות החברות הממשלתיות הגדולות והמונופוליסטיות, במיוחד החברות התשתיתיות. בהסדרה צריכים להכלל תנאים בהם מותר ובהם אסור לארגונים אלה לשבות, ההסדרים שינהגו ביחסי-עבודה כאשר אסור לשבות, למי מותר להכריז על שביתה ומתי, מה דינו או דינם של מחוללי שביתות פראיות ומה תפקידיו של איגוד מקצועי יציג בשביתה לגיטימית ובשביתה לא לגיטימית. ולצד העובדים ונציגותם, יש להגדיר גם את חובותיו של המעסיק הציבורי במסגרתה ההסדרה החדשה; כך, למשל, אין הוא רשאי להתעלם מפניה מוסמכת של עובדים, לפתור אותה כלאחר יד בנימוקי סרק או לגרור רגליים בהתייחסות אליה.
מערך תחיקתי חדש או מתוקן שיסדיר את יחסי העבודה במשק, צריכים לכלול ביטוי לעקרונות הבאים:
א. איסור שביתות בשירותים ציבוריים חיוניים. במקום שביתות יהיה הסדר מוסכם של בוררות חובה, עם אפשרות ערעור בפני בית משפט.
ב. איגוד מקצועי יציג איננו מדינה בתוך מדינה ויעסוק אך ורק בייצוג פרופסיונאלי של העובדים המאוגדים במסגרתו ולא בהתוויית מדיניות חלופית למדיניות הממשלתית ובמאבק לכפות על הממשלה את תפיסתו. המקום למאבקים אידיאולוגיים הוא הכנסת.
ג. איגוד מקצועי שהכריז על שביתה רחבה במשק שכוללת יותר מארגון פרופסיונאלי אחד, אחראי להתנהלות כלל האירגונים המשתתפים לפי חוק וכללי השביתה שנקבעו. כל ארגון שיחרוג מכך, תוסר ממנו ההגנה של איגוד הגג. תודח הנהלתו ויהיה צפוי להרחקה מארגון הגג.
ד. לכל מו"מ על תנאי עבודה ושכר יקבע פרק זמן מוגדר להגעה להסדר (צינון אמיתי) שרק לאחריו ניתן יהיה להכריז על שביתה. שביתה כללית במשק תוכרז רק באישור בית משפט.
ה. שביתה פראית, שביתה שאינה מוכרזת כדין או שביתה שבה קיים אי-ציות לגוף המארגן או להוראות בית המשפט, תכלול סנקציות כלפי המפירים ובמידת הצורך גם כלפי המארגנים, אם לא נקטו בצעדים המתבקשים מהם על-פי חלקם ותפקידם במאבק.
ו. הממונה על יחסי העבודה במשק יהיה איש משרד העבודה ומולו יעבדו רפרנטים במשרד האוצר, הכלכלה והמשרד שלו כפופה החברה הממשלתית האחראית לחברה שבה מתנהל הסכסוך. סיכומי הצוות יחייבו את הממשלה, ועל הסיכומים יהיה ניתן לערער בפני ראש הממשלה או מי שיוסמך על ידו להיות פוסק סופי.
ז. רשות מקומית תפעל כאילו היא חברה ממשלתית (גדולה, בינונית או קטנה) לשירותים מוניציפליים, ויוגדרו בה עד שלושה נושאים שיחשבו לצורך דיוני השכר ותנאי העבודה ובאישור משרד הפנים כשירותים חיוניים.
זו כמובן רק תמונה חלקית של שינויים, שמהם יש לגזור התאמות נוספות במסגרת תיקוני החקיקה והתיקנון.
ההתנהלות בישראל בנוגע ליחסי העובדה משולה כבר זמן רב לפצע פתוח ומדמם. פצע שגורם הפסדים אדירים של משאבים ציבוריים, פוגע ביכולות המשק ובתדמיתו, פוגע באיכות החיים של מאות-אלפי אזרחים, מעסיק את הממשלה בכיבוי שריפות מיותרות במקום בייזום שיפורים וניהול המדינה, ומשמש למטרות זרות - אישיות ופוליטיות. את כל אלה יש לעקור מן השורש.
