קראתם את מאמרו (שישי, 27.05.05) של יאיר לפיד על השחיתות בישראל, במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות?
אם לא, רוצו לקרוא, באמת מאמר מרשים, נכון, כואב, מדאיג, מאלף.
אבל הטרנד החדש של "גילוי השחיתות", וההתעסקות במוגלה הזו שאינה נעלמת מנוף המנהיגות והציבוריות על כל רבדיה במדינה הזו, אינו מוסיף לנו כבוד מי יודע מה.
יאיר לפיד יונק את המידע שלו לכתבותיו, גם מאביו השט בשיט הציבורי הכל כך מוכר לכולנו, אפילו שמעולם לא נבחרנו להיות שרים או רחמנא ליצלן – חכי"ם.
אבל המילים כדורבנות הללו, המצטרפים לגל עכור ומלא דימויים והסברים, זעקות ומחאות – לא רק שאינו חדש (ואפילו עבדכם הנאמן עוסק בו יובלות) – אלא שזה מתחיל לשרת את אלה שצריכים להפסיק לשרת באיזושהי מישרה ציבורית גבוהה או רדודה ככל שתהייה.
זעקות ה"זאב זאב" כבר עוברות לנו מעל הראש, ליד האוזן, לפני עינינו... ו... מה?!
מה רצה יאיר לפיד המקבל תשלום רב ספרות לחשבון הבנק שלו (לי יש על כל מאמריי – רק את האפסים במספריו אלה...) – לומר לנו?!
שהוא יודע לכתוב? שהוא יודע על מקרים שאולי לא כולנו חשבנו קודם? שגם הוא כואב את כאבם של הישראלים היצוקים צבריות מולדת? שגם נפשו קצה במיאוס הציבורי מכל אלה שאבדה להם הבושה לגנוב אותנו? את הוננו? את כבודנו? את נפשנו? את קרבינו?
אז גם אם כל התשובות נכונות במבחן "האמריקני" הזה של המדינה – אז מה?!
עוד אחד שרוצה טפיחה על שכמו? האם שכמו רם וגבוה משלנו?
כאן אפשר לדרוש גם מעט יותר, ממי שיותר מאיתנו.
יאיר לפיד אינו עוד אחד שכותב ומצטרף לטרנד המתקיף את המושחתים שפעם נמאסו, וכעת מחוזרים ע"י אלה שמאסו בהם...
יאיר לפיד הוא דמות ציבורית, אם נרצה ונסכים לכך או לא, ולכן הוא אפילו מקבל כסף גדול – גם אם לא המציא את רעיון המאמר האחרון הזה.
יאיר לפיד הוא גם חלומן הרטוב של הרבה נשים – שאפילו אם יעבור להיות חבר מרכז הליכוד... יילכו אחריו באש וב(מיטת) מים.
יאיר לפיד הוא גם האורח שלנו אצלנו בבית – כי נתנו לו עוד כלי תקשורתי רב עוצמה, שהנחייתו שם אינה מאפשרת לטרוק עליו את הדלת בהיכנסו אלינו, ולא חשוב באיזה מצב אנו במבצרנו.
יאיר לפיד כמו כל סלבריטאי שיכול לנגן עלינו עם איזה כלי שירצה – אינו יכול לכתוב עוד מאמר, ולצאת ידי חובה. אם בפסח עסקנו אך לא מזמן, אז - לא דיינו.
כי יאיר לפיד ימשיך להזמין אליו את כל אלה שהוא מתעב, או אומר עליהם דברים קשים... כמובן שבחיוכים ונשיקות אל מול המצלמות.
כי המפיק והעורך של יאיר לפיד חייב להביא רייטינג, כסף, ולעמוד בתחרות מול מדיות אחרות – והשאלה היא: מה תפקידה של התקשורת במצבים כאלה?
אז יש דיעה קטגורית, כמו שלי, הטוענת ששיתוף פעולה עם אלה הנחשדים בשחיתות ציבורית – אינה יכולה לעבור לסדר היום.
מנגד יש את מחיאות הכפיים שמקבל סבא ראש הממשלה למראהו עם עגל רך בידיו, ואולי דמעה לחה על לחיו.
מכאן לא יקשה לגלוש לתפקידה ואחריותה של התקשורת הצהובה מחוסר בושה להתגפף כדוגמה עם חבר המרכז, סגן ראש העיריה, ומושך בחוטים עד משרד ראש הממשלה... עוזי כהן. מצד אחד היא משתמשת בו לתוכניותיה הכלכליות, כאשר מנגד בפאן "הציבורי", מעיזה "להאשים" כביכול כלומניק - בניהול עיר כמו רעננה ואולי מדינה שלמה.
נורא אהבתי את מאמרו של יאיר לפיד.
נורא אינני מקנא בו שנשים אוהבות את הג'ל בשערותיו, ומחזיקות שריריו התפוחים בשרוולי חולצותיו השחורות.
נורא לדעתי להיות בן של איש ציבור בימים אלה.
אבל הנורא מכל בעיניי הוא שנכתב עוד מאמר סמי מאמרים רבים אחרים בנושא כה עקרוני בימים אלה במדינה המתרסקת שלנו – אבל במקום להיות מנוף אמיתי לגיוס התקשורת למלחמה בתופעה המדוברת, היא רק משמשת לעוד מכבסת מילים... חסרת תקווה.
