דומה שלשאלה זו יש תשובות רבות, וההתייחסות של הרלב"ג לשאלה לפי פרשת קדושים היא כלהלן:
"לא תשעו עוול במשפט" [ויקרא י"ט ט"ו] - לפי פירוש הרלב"ג לתורה עוול במשפט היא אחת מהפעולות הבאות:
א. שפיטה שלא לפי כללי הצדק [כגון: זיכוי החייב]. משמע, מי שעשה עבירה, זיכויו ואי הענשתו מהווה עוול במשפט ועיוות הדין. בימינו יש במשפט הפלילי דרכים בהתאם לחוק לחסוך מנאשם שהורשע בדין ענישה ולהמירה בפעולות שיקומיות. ראה לדוגמא סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 82 לחוק העונשין תשל"ז 1977, הדן בטיפול בעברייני סמים:
"82. טיפול במשתמשים בסמים
הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא משתמש בסמים מסוכנים, כמשמעותם בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו - מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה, בתקופה ובהתאם לתוכנית שיורה בית המשפט; ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור בלא להרשיע את הנאשם אף אם תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שניתן לצוות על הפעלתו".
מיותר לציין כי במקום עונש מדובר כאן בהטבה בה זוכה הפושע, שכן הוא מקבל שירות רפואי מיוחד חינם על-ידי החברה במקום להיכלא או להיענש בכל דרך אחרת. זאת ועוד, יש לבית המשפט לעשות זאת ללא הרשעה, אף כשמדובר בעבריין מועד שכבר עבר עבירות בעברו - ועל זה אומר הרלב"ג דברים ברורים:
"ראוי שתדע כי עשיית העוול במשפט יהיה משני צדדין. אם שישפוט שלא כדין, שיזכה את החייב..."
ב. הארכת הדיון המשפטי, ובלשון הרלב"ג - בהמשך לציטוט הקודם -
"...או כשיהיה ראוי לשפוט ולגמור הדין - ולא יגמור הדין, לחמוס על דין הזכאי ולהאריכו, כי זהו גם כן עוול בעניין המשפט".
מיותר לציין עד כמה בית המשפט הישראלי בימינו יוצר דרך קבע עוולות מסוג זה, עד כדי כך שבמקרים רבים פסק הדין הטוב והחכם שניתן, כבר אינו רלוונטי.
[כך קרה בסדרת פסקי דין ביניהם ע"א 2299/99 שפייר אברהם ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, בית המשפט העליון, בהם עד לגמר הליכי המשפט, שארכו שנים רבות - חברת הבנייה כבר הייתה חדלת פירעון וזכתה להגנה של בית המשפט מול נושיה, או במקרה הבא, בו הוראת בית המשפט לתקן ליקוי בטיחותי שהיה ידוע כבר בעת בדיקת המבנה בשנת 1994, נכללה בפסק הדין משנת 2000 אך הביצוע של פסק הדין התעכב בגלל מנגנון כמעט בלתי אפשרי, שניתן על-ידי ביהמ"ש כדי לבצע התיקונים - דבר שגרם למעידה ולמוות של אישה, באותו אלמנט בטיחותי לאחר שנת 2000. עד כתיבת שורות אלו, סאגה זו טרם הסתיימה: מדובר בע"א 1208/96 אוחיון ואח' נ' חממי, בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופט: מ' טלגם, והתיקים הנמשכים בעניין הנדון - לרבות ערעור בבית המשפט העליון, עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין המחוזי, וניסיונות תיקונים בחסות ביהמ"ש המחוזי].
"לא תישא פני דל" [ויקרא, י"ט ט"ו] - אין בית המשפט אמור בפסק דינו לפתור את בעיות החברה, אלא לשפוט בהתאם לכללי הצדק ולא להיטיב עם האביון. החברה היא זו אשר צריכה לדאוג למחסורו של העני שלא דרך בית המשפט אלא בדרך של גמילות חסדים שהיא מצווה ברורה ונוהג מושרש. השופט לא אמור להעביר נכסים וכסף מהעשיר לעני.
"ולא תהדר פני גדול" [ויקרא, י"ט ט"ו] - בעלי הדין יהיו שווים זה לזה במשפט, בכבודם ובמעמדם לפני השופט. בלשון הרלב"ג שם -
"ולא תהדר פני גדול, רוצה לומר, בבואו לדין. ועניין ההידור שלא יכבדהו השופט, בבואו לפניו לדין, יותר מבעל דינו, כטעם "והדרת פני זקן". והטעם בזה שאם יראה בעל דינו שהגדול מכובד בעיני השופט, יראה שתהיה דעת השופט קרובה לו ויצטער מזה ויכאב לבו, עד שלא יוכל לסדר טענותיו כראוי לפני השופט".
והפסוק בויקרא מסתיים במילים - "בצדק תשפוט עמיתך".
נושאי משפט הצדק וסדרי הדין לא מרוכזים כאן, אלא פרושים על-פני מקומות רבים בכתבי הרלב"ג, כי הנושא כאן בפירוש הרלב"ג לתורה אינו משפט צדק, אלא פרשנות וביאור התורה.
