מגדל ג'י

המשוררת עדנה מיטווך-מלר, בת למשפחות משכילים מסורתית מברלין. ממחדשי המדיה התלת-ממדית (שירה-מוזיקה-אמנות פלסטית - השוברטיאדה), תרגמה מן השירה הקלאסית והמודרנית, שירתה שולבה במערכת החינוך היסודי והתיכוני בארץ לרבות החינוך המיוחד והמשולב וזכתה בפרסי ספרות שונים. ייסדה לצד המשוררת גילה אוריאל את הוצאת הספרים 'בת-קול' לספרות יפה.

בין היתר יזמה ואצרה תערוכות שירה בנושאים שונים שזכו להוות במה מכובדת למשוררים חברי האגודה. על פעליה זכתה לקבל את אות 'יקירת אגודת הסופרים העברים בישראל' בשנת 2014.

עדנה מיטווך-מלר הינה אלמנתו של המוזיקאי והמשורר עמוס מלר. מפרסומיה: 'הים', 1974; 'מילה חמה' 1977; 'סונטה לכינור ופסנתר' 1993; 'פגישה עם הזמן' 1996; 'גן דובנוב 1997; 'ירח על גן דובנוב - קלטת שיר (שירה מקוריינת בשלוב קטעים מוסיקלים קלאסיים בשיתוף התזמורת הקאמרית הישראלית); 'בשם האהבה' 2000; 'תיקון לפני חצות' 2002; 'בת-קול' - עולמה של משוררת - אנתולוגיה לשירת נשים 1995; 'טל ילדות' - אנתולוגיה לשירת הילד 2002; 'ימי פעמונים' - אנתולוגיה לימים לאומיים ובינלאומיים 2002 - בשיתוף המשוררת גילה אוריאל; 'הבטחנו זה לזה' - אלבום שירה וציור 2006; 'רקוויאם למנצח' 2009. בעבר כיבדתי את המשוררת בערבי ספרות שערכתי בבימת הספרות: 'על חוד העט' שייסדתי והפעלתי 'בבית ש"י עגנון' בירושלים.

הכתיבה בקובץ זה, היא כתיבה מרוכזת אשר מלקטת אל תוכה את כל הניואנסים הריגושיים 'לחטיבה אחת', אשר מכילות בתוכן את כל האלמנטים של הריצה המרתונית והתחרותית אל הקדמה.

לשון כתיבתה של המשוררת עדנה מיטווך-מלר, נקייה וברורה ופנייתה ישירה ואמינה. גם במקומות הקשים ביצירותיה, ניתן להבחין בהתמתנות וברוך שהיא משרה בכתיבתה ואין זה אומר שהשיר מאבד מחוזקו או חריפותו.

לא תמיד הכוח והבוטות, הם האמצעים המנצחים בשירה. המשוררת שלפנינו מראה, כי ניתן להביע עמדה ולומר דברים גם בדרך אחרת ובד בבד לחשוף את הכאב ואת אי-הצדק ללא הזדקקות לאלות ולפטישים כדי שהקורא יבין את המסרים החשובים באמת.

בשירתה שכאן, יש אוסף רציני של שירי מחאה נגד הבנייה האורבנית
(ע' 16-17): ..."שְׁתֵּי קוֹמוֹת לוֹבִּי/קוֹמָה שְׁלִישִׁית סְפָּא/רְבִיעִית בְּרַכָה/חֲמִישִׁית אֲרוּחָה/רַק שִׁישִּׁית סוֹפְסוֹף/רְגִיעָה// אִי אֵלוּ הַפְתָעוֹת נִסְתָּרוֹת/חֲבוּיוֹת/בַּקּוֹמוֹת הַבָּאוֹת/תְּלוּיוֹת וּשְׁבוּיוֹת/בְּחַסְדֵי הַקַּבְּלָן/הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם/בְּחַסְדֵי אַדְרִיכָל/הַמָּקוֹם וְהַזְּמָן//וּמַכְרִיז בִּלְשׁוֹן הַסְּתָרִים: "כָּאן נוֹסָד הַמָּכוֹן/לְמִמּוּשׁ נְעוּרִים/כָאן יָקוּם הַמֶּרְכָּז/לְחַיִּים נִצְחִיִּים!"...

הנהנתנות והקִדמה, לא בהכרח גורמים המביאים את 'האושר'. גם לא לאותם פועלים סינים אשר עושים דרך כה ארוכה מארצם כדי לבנות גורדי שחקים במדינה זרה (27-29): ..."הַדֶּרֶךְ לְאֹשֶׁר קְצָרָה, מְזֻמָנָה,/לְחַיֵי הַנְּצַח, הַשַּׁלְוָה הַשַׁאֲנַנָּה//כָּאן בּוֹנִים עִם מָעוֹף/עִם מָעוֹת מְיֻחָדוֹת/עִם פּוֹעַלִים סִינִים קְטָנֵּי מִדּוֹת/גַּמָּדִים מֻפְלָאִים מִמֵּיטַב שִׁלְגִּיּוֹת/בִּידֵיהֶם אַלוֹת, לְרֹאשָׁם קְסָדוֹת/אָזְנֵיהֶם הַקְּטַנוֹת/כְּבָר אֲטוּמוֹת/אֵין הֵם חָשִׁים עוֹד בָּרְעָשִׁים, בַּצְפִירוֹת,/בַּצִּפִּיָּה הַמְּקֻדֶּשֶׁת לְאוֹתָן הַמָּעוֹת/שֶׁיִּגְאֲלוּ יוֹמָם מִיִּסּוּרִים וּתְלָאוֹת"...

התחושה לעיתים, שהמשוררת שמה עצמה לדוברת של הקולקטיב הזועם אשר 'שותק' וממתין שהעניינים יתבהרו. ולמרות שרוב השירים מדברים על 'היזמים'. 'הבניה'. 'והבונים' - ניתן להרגיש היטב את האי-ודאות, ואת הדיס-אינפורמציה של התושבים החיים מול האתר ההולך ונבנה מול עיניהם. היות שפיהָ וליבה של המשוררת שווים, הסאטירה בכתיבתה תופסת עמדה איתנה (40-41): ..."בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה אַרְמוֹן הַשֵׁן/מָה אִכְפַּת/וּלְמִי שֶׁאִישׁ לֹא יָשֶׁן"... כשבעצם התושבים משתוקקים לשקט ולרגיעה.

בקטע משיר סאטירי אחר, חדות לשונה מתחזקת ומחריפה אף יותר (25-26): ..."הָאָבִיב מְהַתֵּל בְּכוּר הַדִּמְיוֹן/הַקַּבְּלָן/מְהַתֵּל בְּקוּרֵי הַחֲלוֹם.//וְחַיִים נִמְשָׁכִים בִּינְתַיִם מִמּוּל/בְּמִדְרֶכֶת רְחוֹב הַשׁוֹפְטִים הַבָּהוּל/הַמִּקְלָט הַזְּמַנִי לִימוֹת הַמַּבּוּל"...

'העולם המתעלם' כדבריה של המשוררת, הוא עולם קר ומנוכר שאין לו זמן לבדוק מה קורה עם הפרט. העולם אץ לדרך חדשה שממדיה ענקיים ורחבים ומקיפים ואין בה רחמנות או התחשבות, זולת המטרה העומדת לנגד עיניה ואינה רואה (פרט לזינוק אל המטרה), את ההרס והחורבן שהיא מותירה על הדרך או את השינויים השליליים והנזקים שהיא יוצרת לאנשים ובתוכם החי והצומח (70-71): ..."מְנַסָּה לְנַחֵם אֶת הָאֹרֶן הֶחָרוּךְ:/עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים שֶׁל שִׁקּוּם וְשִׁעֲרוּךְ/צִפּוֹרִים עוֹד יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת זְמִירִים/וְנִזְכֶּה גַּם אֲנַחְנוּ לְחִדּוּשׁ נְעוּרִים//הוֹ, צִפּוֹרִי הַפַּרְדֵּס שֶׁחָרַב/שׁוּבו לְכָאן כִּי בַּפֶּתַח כְּבָר סְתָו/פָּטִישִׁים כְּבָר נָדַמּוּ/הַבִּנְיָן כְּבָר מוּקָם/וְלָכֶן עוֹד נָכוֹן מָקוֹם בַּמִּשְׁכָּן"...

כל התחושות המצטברות (באמירתה שלעיל), נותנות לפרץ הרגשות להתפרץ בתסכול ובחוסר אונים (ע' 46): אֵיךְ הָפְכָה מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לְסִמְפּוֹנִית פַטִּישִׁם,/הַדְּלָתּוֹת פְּתוּחוֹת, הַחֲדָרִים פְּרוּצִים/תָמּוּז מִשְׁתּוֹלֵל כְּרוּחַ פְּרָצִים//בָּאֲדָנִיּוֹת הָפְכוּ הַפְּרָחִים לְקוֹצִים.//גַּם אָבִיב אֵינוֹ פְּרִיחָה, רָק אָבָק וּגְשָׁמִים"...

היות ושום דבר לא נותר כשהיה, והמשוררת אינה מוצאת יותר 'מנוחה לנפשה', היא עומדת על 'פרשת דרכים' (ע' 69): ..."הַחַמָּה עוֹד מְעַט מִן הָעִיר מִסְתַּלְקֶת/נֵר שַׁבָּת יָאִיר בִּמְקוֹמָה אֶת הַחֶדֶר/אַתָּה הָרוֹעֶה, אֲנִי הִיא הָעֵדֶר//הַכֹּל מְתֻקְתָּק וְאֵיתָן כְּמוֹ נֶדֶר./אַךְ כָּל הָאוֹרוֹת מִמִּגְדַּל הַפְּלָאוֹת/נוֹטְעִים בְּנַפְשִׁי מְהוּמָה/וְאִי-סֵדֶר"...

מאוחר יותר, 'החיזוי והצפי', מתדפקות על המחשבות. והמחשבות מתפרקות ומובילות אל פרשנויות שונות (38-39): ..."הַדַּיָּרִים הַחֲדָשִׁים יָגוּרוּ בַּשְׁחָקִים, /כִּי אֵין מָקוֹם עַל הָאֲדָמָה./בֹּקֶר בֹּקֶר יֵרְדוּ לַמַּרְתְּפִים/לִגְאוֹל אֶת רִכְבָּם מִן הַטַּחַב/וְהַחֲשֵׁכָה"...

האנדרלמוסיה המשתוללת הן מבחוץ, והן בתוך הנפש פנימה, אך מגבירות את החששות מהעתיד לבוא. והדמיון, מתחיל להתפרע (ע' 44-45): ..."אֲנַחְנוּ נַמְצִיא/רְכָבִים שֶׁיָּעוּפוּ מֵעַל לַבָּתִּים,/בַּלֵילוֹת יִתְכַּוְּצוּ לְנַנָּסִים/קִצְרֵי מִקּוּם/וּשְׁהִיָּה//אֲנַחְנוּ נְצִיגֵי הַמִמְשָׁל/שֶׁל עוֹלָם מִתְעַלֵּם וְחָדָשׁ"...

אך בכל הבוקה ומבוכה שמסביב, ההחלטה נפלה. המשוררת מתעשתת ומחליטה להתעלם 'משׂק המרורים', ולהניח במקומו - 'טנא עליז וזוהר'. ורושמת לביתה לארה שיר חזון והגשמה לעתיד וורוד (ע' 47): ..."הָעִיר תַּעֲדֶה עֲדִי שֶׁל זָהָב/הָרְחוֹבוֹת יִתְמָרְקוּ מִזֻהֲמָה וְכָזָב/הַהוֹמְלֶסִים יִמְצֶאוּ מַחֲסֶה וּמִשְׂגָּב/מִפְּנֵי הָסַּמִּים וּמִפְּנֵי הָרָעָב/וְהַכְּלָבִים יָנוּחוּ בִּמְלוּנָה שֶׁל שֶׁנְהָב"...

בין השפל והגאות של המציאות האפורה, הינה מגיע שיר נוסף המוקדש אף הוא לביתה. כאן, התמונה מקבלת פנים של השלמה עם המציאות. וניתן למצוא זיק של תקוה לקראת הבאות (ע' 74): ..."כָּמָּה פַּטִּישִׁים יַחֲרִישׁוּ אָזְנֵינוּ וְלֹא אָטַמְנוּ/כָּמָה סוֹבְלָנוּת דְּרוּשָׁה לָעֵצִים עַד יְשֻקָּמוּ/כַּמָּה אֹמֶץ דָּרוּשׁ עַכְשָׁו לַצִּפּוֹרִים וְגַם לְטַפֵּנוּ/כַּמָּה אוֹר דָּרוּשׁ עַכְשָׁיו לַשָּׁמַיִם לְהַדְלִיק אֶת אַהֲבָתֵנוּ"...

כפי שפותחת המשוררת את ספרה עם נושא הכתיבה, והקסם שהוא טומן בחובו (ע' 12-13): ..."כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת/מוּרָם הָרְחוֹב לְשָׁעָה מִמְּקוֹמוֹ//כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת הַכֹּל אֶפְשָׁרִי,/הַפְלֵא וָפֶלֶא, מוֹפְתִים וְאוֹתוֹת,/בֵּין קֶסֶם הוֹפְכוֹת עַרְפִלִּיּוֹת - זַכּוֹת/וְאֶין עוֹד כְּאֵב/ וְאֵין מוּעָקוֹת"... כך גם ניתן לראות את הרקמה העדינה בשורותיה עוטפות את המהות הרוחנית ומביאות אותו אל השיא (ע' 91-92): ..."שִׁירָה הִיא כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר./בִּרְצוֹתוֹ מַאֲרִיךְ, בִּרְצוֹתוֹ מְקַצֵר./בִּרְצוֹתוֹ מַבְטִיחַ, בִּרְצוֹתוֹ מְעַרְעֵר.//שִׁירָה הִיא אָבִיב מַבְטִיחַ חַרְצִיּוֹת//הִיא לְשׁוֹן פִּעְנוּחַ לְאַלְפֵי תְּהִיּוֹת/ הִיא מְנוֹעַ הַנֶּפֶשׁ לִחְיוֹת, לִהְיוֹת"... ולכן 'התקווה', היא המעוז המבוצר ביותר שעליו ניתן להישען - אשר מעניק את 'החיות' להמשיך, הן מהפן 'הארצי' היומיומי. והן מהפן 'הרוחני' שהמשורר דולה ממנו את 'תעצומות הנפש' להן הוא נזקק.