וושינגטון. הקונגרס האמריקני יכול לאשר או לדחות את ההסכם, ובעיקר הוא יכול להחליט על המשך הסנקציות – מה שממילא יעקר את ההסכם מתוכנו. זאת החזית המיידית החשובה ביותר ובה יש להשקיע בשבועות הקרובים את מירב המאמצים. אין מקום לגינוני נימוס ולהצטעצעויות דיפלומטיות: ישראל ואיפאק צריכים לפעול בגלוי ובצורה נחושה כדי לשכנע את הקונגרס שלא לאשר את ההסכם.

לשם כך יש לפעול הן במישרין מול חברי הקונגרס, תוך הפעלת מוקדי השפעה באזורי הבחירה שלהם, והן בעקיפין דרך דעת הקהל של בוחריהם. נתניהו ובכירים אחרים צריכים לצאת לוושינגטון, להיפגש, לנאום, לדבר, לכתוב, להתראיין. כדאי למקד את המאמצים באלו מבין 535 החברים (100 בסנט ו-435 בבית הנבחרים) שדעתם עדיין אינה מגובשת לכאן או לכאן.

כדאי לשים לב לכך, שממשל אובמה לא מרוצה מכך שלרשותו של הקונגרס יעמדו חודשיים לבחינת ההסכם. הממשל היה רוצה שזה יהיה הליך הרבה יותר מהיר - כך שחברי הקונגרס לא יוכלו להתעמק בהסכם. ישראל צריכה להבליט עובדה זו, ובמקביל - לספק לחברי הקונגרס ניתוחים ברורים של ההסכם וסכנותיו.

ברלין, לונדון, פריז. ישראל תוכל להשפיע ביתר קלות על חברי הקונגרס בוושינגטון, אם הללו יידעו שגם בקרב בעלות בריתה הקרובות ביותר של ארצם יש התנגדות של ממש להסכם. לכן, צריך לפעול גם בבירות אלו מול המחוקקים, התקשורת ודעת הקהל. כאן הדגש צריך להיות על הסכנה שמציבה אירן גרעינית למדינות אלו, תוך הצגת מעלליו הרצחניים של משטר האייתולות (באירן ומחוצה לה) ב-36 שנותיו.

ירושלים. בנושא אירן אין קואליציה ואופוזיציה (למעט אולי הח"כים הערבים). על הכנסת להתאחד מאחורי הממשלה, בהחלטה נגד ההסכם שתתקבל ברוב גדול ככל האפשר. נתניהו מצידו צריך לגייס את כל מי שאפשר מספסלי האופוזיציה, כדי להוכיח קבל עם ועולם את אותה אחדות. ראוי להסתייע, למשל, בכישורים של ציפי לבני, יצחק הרצוג ואפילו שמעון פרס - בעיקר במאבק ההסברתי והמדיני בחו"ל.

במקביל, הקואליציה צריכה לתת לנתניהו ראש שקט וזמן פנוי, כך שיוכל לעסוק באירן בצורה הרחבה ביותר האפשרית, לפחות עד ההצבעה בקונגרס. ייכבדו החרדים וישימו בצד את התביעות התקציביות שלהם, ייכבד שרון גל ויחכה עם עונש המוות למחבלים, וכך בכל הנושאים שאינם מחייבים הכרעה דחופה של ראש הממשלה. וכן, ייכבד גם יהודה וינשטיין וימתין כמה שבועות עם החקירה בנושא מעונות ראש הממשלה; הגרעין האירני קצת יותר חשוב מהחשמלאי בקיסריה.

וושינגטון. ישראל צריכה לדרוש בשקט מארה"ב פתרונות מעשיים שיבטיחו את המשך יתרונה האיכותי והכמותי על פני יתר הצבאות במזרח התיכון. מדובר הן באמצעי הגנה והתקפה מול אירן, והן בכאלו שלא יאפשרו למדינות ערב – שכאמור ימהרו להתחמש נגד אירן – לאיים כתוצאה מכך על יתרונה של ישראל. ההסכמות הללו צריכות להיות מעוגנות בכתב, כי קצת קשה לסמוך על התחייבויות כלליות של אובמה.

ברלין, לונדון, פריז. איפה כתוב שכל הנשק שלנו צריך להגיע מארה"ב? גרמניה כבר מספקת לנו את הצוללות, כלי הנשק האסטרטגי החשוב ביותר שלנו. אם מעצמות אלו מוכנות שלאירן יהיה נשק גרעיני, יש להן חובה לדאוג במקביל לבטחונה של ישראל – הן משיקולים פוליטיים, הן משיקולים ביטחוניים והן משיקולים מוסריים (מותר בהחלט להכניס את המילה הזאת למשוואה, ומותר להזכיר למדינות אלו את חלקן בשואה).

ריאד, קהיר, אבו דאבי. סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ויתר מדינות המפרץ חוששות מהגרעין האירני לא פחות מישראל. לא ניתן יהיה למנוע מהן לפתוח במרוץ חימוש משלהן, אך צריך לשפר בשקט את הקשרים עימן – הן כדי לשתף פעולה בהגנה מול אירן, והן כדי להפחית את הסיכון שהנשק שיצברו יופנה נגדנו ביום מן הימים. לא בטוח ששיפור כזה מחייב להתקדם במו"מ עם הפלשתינים; לשליטי מדינות אלו לא ממש אכפת מהנעשה ברמאללה ובעזה, ודאי לא כאשר האיום האירני מתדפק על דלתותיהם.

ירושלים, תל אביב. זה מובן מאליו: ישראל צריכה להמשיך לנסות ולפגוע ככל הניתן בכל רכיב אפשרי של תוכנית הגרעין האירנית. הדבר כבר נעשה בשנים קודמות (לפי פרסומים זרים), הוא ודאי אינו קל, אך דומה שהוא אפשרי.

דימונה. אין מקום לשנות את מדיניות העמימות של ישראל בתחום הגרעין. להפך. אם ישראל תודה שברשותה נשק גרעיני, הדבר רק יביא ללחצים כבדים עליה להתפרק ממנו – כחלק מחבילה שתתיימר לפרז את המזרח התיכון מכלי נשק להשמדה המונית. דווקא כאשר אירן מתקרבת לפצצה גרעינית, טוב שהיא ויתר מדינות האזור יחששו מפני מה שאולי מצוי בידי ישראל.