כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, לא מיהרה רומניה לבחור צד אלא המתינה לראות להיכן נוטות כפות המאזניים. בשנת 1916, כאשר נדמה היה שבעלות הברית ינצחו, חתמה עימן רומניה על הסכם לפיו תתמוך בהן ובתמורה תקבל את טרנסילבניה, בוקובינה ושטחים אחרים. זהו "הסכם בוקרשט הראשון". ולמה "הראשון"? כי לאחר שנה נדמה היה לרומנים, שדווקא גרמניה ובעלות בריתה ינצחו. הלכו וחתמו איתן על "הסכם בוקרשט השני", שהבטיח להם את טרנסילבניה, בוקובינה ושטחים אחרים. בנובמבר 1918, יום-יומיים לפני כניעתה של גרמניה, מיהרה רומניה להודיע שהיא מבטלת את ההסכם השני ומתייצבת לצידן של בריטניה וצרפת.

כאשר התכנסה ועידת השלום בוורסאי, הופתעו בעלות הברית לגלות משלחת רומנית המבקשת את מקומה בין המנצחות. "מה הבעיה?", תהו הרומנים. "הרי ביטלנו את הסכם בוקרשט השני וממילא החזרנו על-כנו את הסכם בוקרשט הראשון". "זה לא עובד ככה", השיבו המעצמות. ואז באה תשובת המחץ: "ברומניה זה כן עובד ככה".

הסיפור הזה (ותודה לפרופ' סטיוארט כהן עליו) ממחיש עד כמה פערים מנטאליים יכולים להיות משמעותיים ביחסים הבינלאומיים. 90 שנה מאוחר יותר, אנו מקבלים הדגמה חיה לכך בדמות הסכם הגרעין עם אירן. המערב, ובראשו ארה"ב, פשוט לא מבין איך עובדים המזרח התיכון בכלל ומשטר האייתולות בפרט.


במלחמת דת אין פשרות



"ההסכם הזה לא בנוי על אמון אלא על פיקוח", אמר (14.7.15) ברק אובמה. אבל משטר הפיקוח מחורר עד כדי כך שהוא כמעט לא קיים. די בכך שהמפקחים צריכים להודיע לאירנים שבועיים מראש על הביקורות, כדי להמחיש את חוסר התכליתיות שבו. שלא לדבר על כך שהאירנים צברו ניסיון של שנים רבות בהונאת העולם בתחום הגרעין, ושלא יחסרו סיבות ביורוקרטיות לעכב את הביקורות עד שהמעשים האסורים יוסתרו: הפקיד האחראי יהיה חולה, הטפסים לא ימולאו כהלכה, המפתח ילך לאיבוד, זה יהיה יום הזיכרון של חומייני, זה יהיה יום ההולדת של חמינאי.

המסקנה המתבקשת היא, שההסכם הזה כן בנוי על אמון. ומדוע? משום שבארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת מילה היא מילה והתחייבות היא התחייבות וזמן הוא זמן. אז אובמה, דייוויד קמרון, אנגלה מרקל ופרנסואה הולנד חושבים שגם באירן מילה היא מילה והתחייבות היא התחייבות וזמן הוא זמן. הם לא מסוגלים, מבחינה מנטאלית, לתפוס שיש מדינות בהן מילה היא השערה והתחייבות היא אפשרות וזמן הוא בערך.

עוד דבר שהמערב לא תופס הוא הקנאות הדתית של המשטר באירן. בארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת הדת היא עניינו של הפרט ולכל היותר יש לה מעמד טכסי בחיי הציבור. באירן החומייניסטית הדת היא יסוד המשטר, היא הסיבה לקיומו, היא המפתח לשרידותו. כאשר המפגינים בטהרן קראו - רק בשבוע שעבר - "מוות לאמריקה", הם ביטאו שאיפה אמיתית. זוהי מלחמת דת, ובמלחמות דת אין פשרות; יש לכל היותר הפוגות טקטיות. אירן אינה מתכוונת להשלים עם קיומה של ישראל, היא לא מוכנה לסבול משטרים סוניים והיא רואה את המערב הנוצרי ככופר שדינו להיעלם. כאשר ראשי המדינה אומרים את הדברים הללו, הם מתכוונים לכל מילה.


אינפוזיה מצילת-חיים למשטר


המשטר האיסלאמי באירן הוא בן 36. משמעות הדבר היא, שכשני-שלישים מ-80 מיליון תושבי המדינה לא מכירים שום משטר אחר ולא קיבלו שום חינוך אחר. הנה עוד אנלוגיה היסטורית. פרופ' עומר ברטוב (בספרו "צבאו של היטלר") דן בשאלה מדוע נלחמו חייליה של גרמניה גם כאשר המלחמה הייתה אבודה בעליל. אחד מהסבריו הוא, שמי שהיו בתום המלחמה חיילים כבני 20, חיו מאז גיל שמונה תחת המשטר הנאצי וספגו את כל האידיאולוגיה שלו. קל וחומר כאשר אנחנו מדברים על עשרות מיליונים שהאידיאולוגיה הקיצונית של המשטר היא כל מה שהם מכירים.

לכן, מי שחושב שאירן תשתנה בזכות הסרת הסנקציות - לא רק שאין לו שום הבנה של המנטאליות השוררת במדינה, אלא שהוא תמים על גבול הטיפשות. אם כבר היה איזשהו סיכוי לשינוי, הוא היה נעוץ במצוקה הכלכלית הקשה שגרמו הסנקציות. משטרים אידיאולוגיים נוקשים קרסו (אם לא במלחמה) בגלל רעב ומחסור. ראו המהפכה הצרפתית, ראו המהפכה הבולשביקית, ראו נפילת ברית המועצות. מה שנעשה כעת באירן הוא בדיוק ההפך: המשטר יקבל אינפוזיה מצילת-חיים של עשרות מיליארדי דולרים.

אלו הם הפערים המנטאליים העומדים בבסיס ההסכם ההרסני עם אירן. מנהיגי המערב היו יכולים לסגור פערים אלו אם היו מבקשים מאנשי מקצוע שיחשבו עבורם כמו שחושבים האירנים. אם היו נעזרים בניסיון ובידע הישראלים במקום למדר אותה מן התהליך. אם היו לוקחים ברצינות את דבריהם של האירנים עצמם. במקום זאת, הם בחרו להיות חירשים, עיוורים ושוטים.