10 שנים לגירוש הכואב מגוש-קטיף. משתף בתחושות של אז כנער והיום. דברים שנכתבו מהלב.
"חיים בסרט"
סרט כחול - כל כך שטחי ורדוד,
חושב רק על הנאות, ממש אבוד.
מחפש רק חיצוניות, ללא פנימיות,
כאן עכשיו ומיד, ללא התקדמות.
כך תיארתי לעצמי את בעלי הסרטים הכחולים
המשתלשלים מטה במראות הרכבים.
מחפש אותם בכל צומת ומצפה שיעצרו לי,
אוכיח להם שסרט כתום הוא אופטימי שמח, פנימי וענייני
חיי חיים אידיאליים מלאים
וכל השאר - ממש לא מבינים.
תבואו, תבואו, מתערבים?
היו לא תהיה! הזמנתי אותם למסיבת הכתומים.
היו היה...
תקופה הזויה של שרשראות, אוהלים וצבעים,
כחולים כתומים ושחורים...
ברור שכולם מבולבלים!
איך? למה? לא מאמינים!
וכמו גל כחול שמתנפץ על שובר גלים כתום...
לאחריו - שקט, דממה, איום.
השיירה עוברת והלבבות זועקים!
אחים אהובים, אותנו אתם מפנים?!
שנים עברו, לא מעכלים
ופתאום מגלים את אחינו הכחולים
הם ממש לא כאלו נוראים ורדודים.
ואולי שילוב נכון של ה'סרטים' יפסיק את מלחמות הדם,
יצור תמונה יפה של חול וים
חוף מדהים שמחכה לנו עדיין אי-- שם...
במקום להפריד, להסיט ולקרוע
כדאי לפתוח את הלב ומעט לשמוע
הכחול לבד הוא קר מדי, הכתום רותח,
אבל בסופו של דבר הוא לנו - אח.
פיקחו לרווחה את העיניים
תראו את שמולכם, הוא לא בשמים.
תזמינו אותו לשיחה לבבית, אל תחששו לשאול
ותגלו את עומקו של הים המדהים, הכחול.
זכרו, ה'כחולים' עדיין מחכים להזמנה שהבטחתם.
והבטחות, כן הבטחות צריך לקיים!
