הכל בשם ההומניות

פיגוע הטרור בבית משפחת דוואבשה הפלשתינית שהתרחש בשעות המוקדמות של יום שישי זעזע את החברה הישראלית. מדובר בפשע שנאה, בנקמת דם ברברית. מימין ומשמאל גינו את מה שכונה "הטרור היהודי". מאות נהרו לעצרת הענק של ארגון "שלום עכשיו", כשבראשם ראש האופוזיציה הרצוג, חברת הכנסת גלאון, ועוד חברי כנסת ממפלגות המחנ"צ ומר"צ. על הרשתות החברתיות הועלו פוסטים חריפים כנגד המעשה הנפשע. "דאעש יהודי" קראו לזה.

אפשר להכביר במילים על חומרת המעשה, ועל חוסר האנושיות של המרצחים, אך דבר אחד יותר מכל צורם לאוזן ודורש התייחסות - הגינוי מתבקש, אך ניצול השעה בניסיון להצטייר כנאורים אינו במקומו. הכוונה היא לאנשי השמאל בישראל הקופצים על ההזדמנות לחרף ולגדף ציבור שלם. הם ממהרים לגנות כשמדובר בעוולת בני עמם, אך ממלאים פיהם מים כשהם נרצחים. כמה אירוני שהם אלו שרצים לקיים עצרות ענק, שהם אלו שלפתע מתחרטים על דחיית חוק עונש מוות למחבלים. אפשר לומר שעל השמאל לעשות חשבון נפש על ההסתה שלו כנגד ציבור המתנחלים. הסתה שגרמה נזק בלתי הפיך עד לכדי טרור ורצח.

השאלה היסודית כאן היא אחת - היכן הייתה החברה הפלשתינית ברצח הברברי של בני משפחת פוגל, ברצח שלושת הנערים? האם גם היא קיימה עצרות מחאה והזדהות עם החברה הישראלית? מי היה שם לגנות את מיליוני פשעי השנאה והטרור של פלשתינים כנגד יהודים?

כשישראל כולה התאבלה על קרבנות של טרור רצחני נתעב, התגודדו בעזה כדי לשיר שירי נקמה והלל, שרפו את דגלינו בכוונתם לשבור את רוחנו עוד.

תושבי יהודה ושומרון כמו גם תושבי ירושלים ותל אביב סבלו בשנה האחרונה מפיגועי דריסה, דקירה, ותופת. כמובן שהיו גינויים מימין ומשמאל, אך מזה ועד עצרות ענק הייתה תהום פעורה. שאלת קיומנו וזכותנו על הארץ כמו תמיד קיימת, ומתעצמת אף בזירה הבינלאומית. תדמיתה של ישראל בעיני העולם דורשת מאיתנו עוד, עוד עשייה למען שוויון והוגנות, עוד שיתוף פעולה אזורי-חברתי. נדרש מאיתנו מה שלא נדרש מאף מדינה עצמאית כיום. אך עם זאת מוטלת עלינו ועל הציבורים בתוכנו החובה לפעול מתוך כנות ומוסריות אמתית. כמו שמחובתנו לגנות, מחובתנו גם לקדש את עמנו ולזעוק את זעקתם ובד בבד לדרוש משכנינו לזעוק איתנו יחד.