תפוזר הנהלת ההתאחדות לכדורגל

אין לי יומרה כלשהי בפרשנות כדורגל, ולא בתחום המקצועי הזה אעסוק. הבעיה שאציג היא לכאורה הבל ורעות-רוח, עיסוק נוקדני בקטנות, אך אני סבור אחרת. בתחילת המשחק הרשמי בין ישראל ואירלנד ראיתי את ההבדל שבין שחקנינו לבין השחקנים האיריים, וליבי נצבט למראה החרפה הלאומית.

שחקני אירלנד הגאים עמדו כולם בעמידה מתוחה, ראשיהם מורמים בגאווה, בהישמע הימנונם הלאומי. ניכר בהם שמישהו דאג לכך ולימדם כיצד לעמוד, אולי אף ערך חזרה אחת או שתיים כדי שהמראה ירומם את רוחו של כל אירי. מראה הנבחרת האירית הגאה, שכל שחקניה מסופרים ומגולחים למשעי, הגביר את הערכתי העמוקה לעם האירי, בעל הגאווה הלאומית הבולטת, שחביבותו הרבה בולטת לעיני כל המבקר בארץ יפה וירוקה זו.

לעומתם עמדו שחקנינו כמתביישים בהימנונם ובדגלם, כחבורה של שפלי-רוח הממתינים בחוסר סבלנות לכך שתסתיים כבר נגינת ההימנון העלוב שלנו. בלט לשלילה יוסי בניו, שזה המשחק הבינלאומי השני שבו ראיתיו מרכין ראשו כאילו עמד במסדר אבל, וחבריו עומדים רפי-גו, בוטשים ברגליהם, מתנודדים אנה ואנה ללא סדר. אינני מצפה שוואליד באדיר ועבאס סואן ישירו "להיות עם חופשי בארצנו", אך עמידה גאה ומסודרת אפשר ומותר לדרוש מכל שחקנינו.

וכאן המקום לכותרת המאמר. לשם מה נסעו לאירלנד יו"ר ההתאחדות איצ'ה מנחם וחבורת העסקנים שסביבו. מה הם חפשו שם, על חשבון הציבור?. הרי הוראות טקטיות אינן בתחום עיסוקם, והמאמן יכול להסתדר היטב בלעדיהם.

אם לאחר המשחק נגד צרפת לא ראה איש מראשי ההתאחדות צורך לומר ליוסי בניון, שעמידתו בעת נגינת הימנון הלאומי מביישת את הנבחרת; ואם לנוכח הבלאגן השורר בשורת הנבחרת לא סבר יו"ר ההתאחדות כי עליו להצדיק את משכורתו הנאה, ולוודא שהנבחרת הלאומית תעמוד עמידה גאה ונאה ולא תמיט עלינו חרפה בינלאומית - חבל על הכסף המוקדש למשכורותיהם. מצידי יכלו ללכת הביתה זה-מכבר, אפילו זכתה נבחרתנו בגביע העולמי. תוצאת המשחק היא, במקרה זה, פרט משני בחשיבותו.