שתי כתבות מעולות פורסמו בשבוע האחרון על "הקורס להערכת מועמדים לשפיטה" – האחת של ענת רואה בכלכליסט, והשנייה של קלמן ליבסקינד במעריב. עיקרן: המכון הזה, שפועל ללא שום סמכות שנקבעה בחוק, קובע מי יתמנה לשופט ומי לא – וזה כאשר רק לשופטים המכהנים יש בו דריסת רגל. המועמדים יודעים שמוטב להם להביע דעות מקובלות ולנסות להתחבב על השופטים המנהלים את הקורס בן חמשת הימים. ועוד ממצא: לעוזרים משפטיים יש סיכוי גבוה במיוחד להתמנות לשופטים. מומלץ בהחלט לקרוא את הכתבות במלואן.

מה שאותי הקפיץ במיוחד בסיפור הזה היה, שאותם שופטים עצמם פוסלים – ובצדק – מינויים אחרים שנעשים בשירות הציבורי בחוסר שקיפות דומה. הם דורשים אבחון מקצועי, מכרזים שוויוניים, ועדות מינויים עם נציגים חיצוניים, חשיפת פרוטוקולים, אפשרות ערעור ועוד. אבל כאשר זה מגיע אליהם עצמם – הכל מתהפך: האבחון מקצועי רק בחלקו, לעוזריהם יש עדיפות ברורה, אין נציגים חיצוניים, הרישומים נותרים סודיים, ההמלצות שם סופיות.

אם השופטים רוצים להבין מדוע אמון הציבור בהם הולך ונשחק, שיתחילו מהבסיס – מהצורה בה הם נבחרים. ולא, אנחנו לא מדברים על הוועדה למינוי שופטים, אלא על אותו קורס עלום הנמצא בשליטתם הבלעדית. שיעשו חשבון נפש ויחליטו האם ראוי שהשופטים יהיו עובדי הציבור היחידים שעליהם לא חלים הכללים הבסיסיים ביותר של מינהל תקין ושוויוניות.

אם היינו הולכים לפי הפרסומים, האמירות וההאשמות בעקבות התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל, היינו מצפים שמשרד המשפטים יהיה הראשון שידרוש חקירה, ושאנחנו באתר News1 נחשוש מפניה. הרי לפי אותם פרסומים, אמירות והאשמות – הפרסומים כאן גרמו לקצין משטרה מוכשר, אמיץ וישר לשים קץ לחייו על לא עוול בכפו.

המציאות הפוכה: אנחנו דורשים למצות את החקירה, ויהודה וינשטיין ושי ניצן עושים הכל על-מנת למסמס אותה. והרי כאשר מתרחש אירוע טרגי שכזה, המערכת בה עבד המנוח צריכה להיות מעונינת לבדוק לעומק את הסיבות לכך: האם היה כשל מצידה? האם מישהו סחט אותו? האם גורם חיצוני נושא באחריות? זה בדיוק, אגב, מה שעושה צה"ל בכל מקרה של התאבדות (וגם של מוות שלא בפעילות מבצעית) – אבל לא משטרת ישראל ולא משרד המשפטים.

מה שמלמד (ולא בפעם הראשונה), שבעוד שבאתר זה לא חוששים מפני האמת – לווינשטיין וניצן יש כנראה סיבות די טובות להעדיף שהיא לא תצא לאור. יש לקוות, שהשר גלעד ארדן יתעלם מההתנגדות של שני האינטרסנטים הללו – ששיבשו את חקירת הפרשה ואף נתנו לברכה גיבוי פומבי בעיצומה – ויעמוד על מיצוי הבדיקה.

קבוצת הארץ יודעת היטב כיצד לנהל מאבקים על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. לעיתים היא עושה את זה בדרכים חוקיות (כמו העתירה לחשוף את מלאי התיקים בבתי המשפט השונים), לעיתים היא עושה את זה בדרכים פחות חוקיות (כמו עבירת הצנזורה הבוטה בפרשת קו 300 והשימוש במסמכים שגנבה ענת קם). עמוס שוקן מוכן לשלם לא מעט – גם מבחינת כסף, גם מבחינת זמן, גם מבחינת יוקרה – כדי לפרסם כמה שיותר.

אבל מה קורה כאשר שוקן נוגע בדבר אישית? במקרה כזה, נוכחנו לדעת השבוע, העקרונות הנעלים הופכים לעקרונות נעלמים. שוקן חושש שמא יואב יצחק יכפיש אותו בכתב ההגנה בתביעת הדיבה שהגיש שוקן, אז מה הוא עושה? – רץ לבית המשפט ומבקש מראש לאסור את פרסום כתב ההגנה. וזה אחרי שהתביעה פורסמה במלואה (כולל באתר זה).

לפי ההיגיון של שוקן, מותר לפרסם שהוא מאשים את יצחק בשקרים – ואסור לפרסם את האשמות הנגד של יצחק. לפי ההיגיון של שוקן, חופש הביטוי בכלל ושל העיתונות בפרט הוא חשוב מאוד – עד שאותו חופש עלול לפגוע בו עצמו. לפי ההיגיון של שוקן, יש מי ששמם הטוב שווה יותר – ויש מי ששמם הטוב אינו שווה דבר.

ערוץ 2 חשף השבוע, שנציבות כבאות והצלה מזהירה שקו הרכבת המהיר לירושלים אינו בטיחותי ולפיכך אינו עומד בדרישות הדין. תגובת רכבת ישראל: זה פרויקט ראשון מסוגו, הקמנו ועדה יחד עם הנציבות ובעוד כמה שבועות יהיו ממצאים.

עולם הפוך כזה מזמן לא ראיתי, אפילו אצלנו. אחרי שהשקיעו מיליארדים במנהרות ובגשרים, מקימים ועדה כדי לבדוק האם הם בטיחותיים. תקראו שוב המשפט הזה, כדי שתאמינו. אז מה יעשו? יחצבו מחדש את המנהרות? יבנו מחדש את הגשרים? יבטלו את כל הפרויקט? יסכנו את חייהם של הנוסעים? לא משנה מה תהיה התשובה – אנחנו נשלם, ובגדול. האחראים לפשלה האיומה הזאת, לעומת זאת, ימשיכו בתפקידיהם כאילו לא קרה כלום.

לפני למעלה משנתיים הוקצה בנתיבי איילון נתיב לתחבורה הציבורית. במשך שנתיים אפשרה המשטרה לנהגי מכוניות פרטיות לנסוע בו. עכשיו היא מתחילה סוף-סוף לאכוף את החוק, ואל מי באים בטענות? אל העבריינים? אל מי שיושב במכוניתו הממוזגת ותוקע בפקקים את הנוסעים באוטובוסים? מה פתאום; אל המשטרה.

רק אצלנו יש כזה עולם הפוך, שבו אוכפי החוק סופגים את הביקורת ולא העוברים עליו. רק אצלנו יש כזה עולם הפוך, בו הפופוליזם פועל לטובת בעלי האמצעים להם יש רכב פרטי, ולא לטובת מי שמעדיף – אולי מחוסר יכולת – את התחבורה הציבורית. רק אצלנו יש כזה עולם הפוך, בו חושבים שיש לתת עדיפות לעשרות מכוניות מזהמות על פני אוטובוס אחד.

כמי שמשתמש עשרות שנים רק בתחבורה ציבורית בגוש-דן אני מעיד בפה מלא, כי בסך-הכל – היא טובה ויעילה, ומשתפרת ללא הפסק. נכון, לפעמים צריך לחכות בשמש או בגשם. נכון, לפעמים האוטובוסים מאחרים ללא סיבה. נכון, לפעמים הם דחוסים וצריך לעמוד. אבל בשורה התחתונה – בגוש-דן בכלל ובתל אביב בפרט הם עדיפים על פני רכב פרטי כמעט מכל בחינה שהיא. אז במקום לקטר, עדיף שכולם יתנו כתף לתחבורה הציבורית – וכך כולם ירוויחו.

פרק נוסף מנפלאות התחבורה הציבורית בארצנו. נסיעה מירושלים למעלה אדומים, הנמשכת 40-30 דקות, עולה 6.90 שקלים – כמו נסיעה עירונית. נסיעה מבנימינה לזכרון יעקב, הנמשכת 15-10 דקות, עולה 9 שקלים – כמו נסיעה בין-עירונית. המרחק בקו אווירי מירושלים למעלה אדומים הוא 8.5 ק"מ, ומבנימינה לזכרון יעקב – פחות מ-7 ק"מ. וכפי שאפשר לראות מזמני הנסיעות, ברור שהאוטובוס למעלה אדומים נוסע הרבה יותר מאשר זה שנוסע לזכרון יעקב. אז למה הנסיעה הארוכה זולה יותר והקצרה יקרה יותר? למשרד התחבורה פתרונים. ובהמשך לקטע הקודם: אם רוצים לעודד את השימוש באוטובוסים, כדאי שהמחירים יהיו הגיוניים ולא ייצרו את הרושם שבמקרים מסוימים מנצלים אותנו.