א. רוחות חמישה מחבלים, לפחות, שובתים כעת רעב בקייטנות, שמשלם המיסים הישראלי מממן להם ברוב טירוף ממשלותינו. כנראה, למדו מתקדים עלאן.
ועל כך נאמר, "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ" (הושע ח', ז').
ב. פסטיגל הרעיון למנות את
גל הירש למפכ"ל המשטרה מעלה שוב את השאלה - מי מבקר את המינויים הממשלתיים אצלנו?
לא אלאה את הקורא בעשרות מינויים כושלים של בכירים, שנפלו בדרך אל הכהונה (שלא לדבר על רמתו הנמוכה של השירות הציבורי - כולל בכיריו - אצלנו). הדבר נובע, גם, מכך, שהביקורת היחידה על המינוי הבכיר היא של ועדת טירקל, הבודקת כביכול את יושרת המועמד, ושל היועץ המשפטי לממשלה (גוף, שכבר שנים רבות חולקים על הגיון החלטותיו, ומתנגדים לסמכויות הנרחבות, שלקח לעצמו בהתיימרו להיות מנכ"ל המדינה).
הפתרון הטוב ביותר, לדעתי, הוא אישור הכנסת למינויים בכירים - כנעשה בסנאט האמריקני.
לסנאטורים יש תקציב להעסיק עוזרים, שחוקרים לפני-ולפנים את רקעו של כל מועמד לתפקיד בכיר בממשל, שמופיע בישיבה פומבית, בפני הוועדות השונות בסנאט. הסנאטורים חוקרים אותו שתי-וערב על עברו, על יושרתו, על החלטותיו ועל מניעיו. כשהוועדה מחליטה לאשרו, עובר הכדור למליאת הסנאט, שמצביעה על אשרור המינוי. כך, יש לכל מי שבטנם מלאה על המועמד זמן ומרחב לקבול על מינויו, ונחסכים ביזיונות.
כידוע, בארצות-הברית גם שרים (מזכירים) וגם גנרלים - ממונים ולא נבחרים - צריכים לעבור אשרור של הסנאט.
(ותודה לכתב
קול ישראל, שאיני זוכר את שמו, שלקחתי ממנו את הכותרת המבריקה לשערורייה הנוכחית).
ג. סגולה לאריכות-ימים הזקוקים להוכחה אמפירית לכך, שמי שעוסק בעניינים שבין צבא לבין חברה מגיע לגיל מופלג - ראוי שישימו לב למותה של רות ליג'ר סיווארד (Sivard), כלכלנית ביטחון אמריקנית, שהלכה לעולמה בגיל 99 בסוף אוגוסט, בביתה בוושינגטון הבירה.
סיווארד החלה את דרכה כעובדת בממשל האמריקני, ואחר כך הפכה לחוקרת עצמאית. התפרסמה במחקריה על עלות הביטחון ועל מחירו החברתי, והפכה לבת-סמכא בתחום הזה. ראשית מחקריה בתחילת שנות השישים הייתה על הקצאת מקורות לביטחון בארצות-הברית ובעולם ועל מחירה החברתי.
מלווין לאירד, שר ההגנה בממשל הנשיא ריצ'ארד מ' ניקסון, קבל על מחקריה. סיווארד עזבה את הממשל, והחלה לפרסם את מחקריה ברבים במכוני מחקר ואחר כך כחוקרת עצמאית. המחקר, שהקנה לה מוניטין רב עולמי היה - "הוצאות הביטחון בעולם והוצאות חברתיות" (World Military and Social Expenditures).
כדי להגדיל את תפוצתו, מכרה סיווארד את ספרה, בשנות השמונים, בחמישה דולרים.
סיווארד טענה, שמרוץ החימוש בין ארצות-הברית לבין ברית-המועצות יצא משליטה במלחמה הקרה, והוצאות הביטחון תפחו, במקביל להתפשטות חולאים אחרים ברחבי העולם, כמו רעב, בוּרות, עוני ואבטלה.
בשנת 1985 דיווחה, כי הוצאות הביטחון בעולם היו יותר מ-800 מיליארד דולר, למרות שפע של חימוש ושל חימוש גרעיני בעולם. עוד מצאה, כי בעולם יש חייל על כל 43 אנשים ורופא אחד על כל 1,030.
לעומת זאת, הוציאו כל מדינות העולם השלישי על חינוך ועל בריאות פחות מהוצאות ברית-המועצות על חימוש.
עוד טענה סיווארד, כי ארצות-הברית מוציאה על חינוך בקושי שלושה-רבעים מהוצאותיה על ביטחון; גרמניה מוציאה על חינוך כארבעים אחוזים יותר מאשר על ביטחון; ויפן מוציאה על חינוך פי חמישה מהוצאותיה על ביטחון.
ד. לא שבתו מאז שאני זוכר את עצמי - כתלמיד, כהורה וכסב - ריחף איום שביתה על פתיחת שנת הלימודים בתאריך המקודש משבעת ימי בראשית ואולי עוד קודם לכן, אחד בספטמבר.
כך גם השנה. מסורת היא מסורת, ושנת הלימודים לא תצלע לדרכה מבלי הספק האם ילמדו התלמידים באחד בספטמבר.
זה אינו רק בחינוך, אלא בכל נושא. תמיד נדחות אצלנו ההכרעות עד לדקה התשעים, ונעשות בזמן פציעות.
ה. לי רק שאלה מעולם לא הצלחתי להבין את ההצדקה לתפקיד הנשיא, שעולה לנו כעת כשבעים מיליוני שקל בשנה - סכום אדיר, שהיה עושה נפלאות ברווחה, בחינוך ובכל תחום.
והנה בדברים לתלמידים בבית-הספר בקיבוץ צרעה, בפתיחת שנת הלימודים, אמר הנשיא, שהם צריכים לפתח יכולתם לשאול שאלות. אז לי יש רק שאלה - מי ולמה צריך לבזבז סכומי עתק למימון בעל תפקיד מיותר לחלוטין במדינה?
