צניחה חופשית

האם הצנחות של מפקדים עתירי זכויות, למרות שלא זכו בזכויותיהם בארגון שאליו הוצנחו, הן פסולות מעיקרן, או שמא הן עשויות לסייע לארגון ולביטחון ישראל? האם יש דפוס שממנו ניתן ללמוד ולנבא הצלחה? האם יש ארגונים שבהם מותרת הצנחה וארגונים אחרים פסולי הצנחות?

הצנחתו של תא"ל (מיל') גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה ב-2015 מעוררת מהומה רבתי בשורות הארגון. מאז אלוף (במיל') הרצל שפיר שהוצנח מצה"ל לתפקיד המפכ"ל ה-7 ב-1 בינואר 1980 והודח בתום שנה לכהונתו, לא מונה קצין צה"ל ישירות לתפקיד המפכ"ל.

לראשות השב"כ הוצנח בזמנו, לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, אלוף (במיל') עמי איילון, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד חיל הים.

לראשות המוסד הוצנח בזמנו אלוף (במיל') מאיר דגן. קדמו לו האלופים (במיל') דני יתום, יצחק חופי, צבי זמיר, מאיר עמית.

רב טפסר שחר איילון, נציב הכבאות וההצלה‏, קודם לתפקיד לאחר שירות משמעותי כניצב במשטרת ישראל, לאחר שהפסיד בהתמודדות מול יוחנן דנינו על התפקיד המפכ"ל.
קודמו של שחר איילון בתפקיד, רב טפסר (בדימוס) שמעון רומח, פרש מהשב"כ ב-1992 לאחר שמילא שורה של תפקידים ופנה ליזמות ותיווך עסקי בין ישראל ומדינות ערב. ב-2001 החל לנהל חברת כוח אדם, עד שב-2002 מינה אותו שר הפנים דאז אלי ישי לנציב כבאות והצלה.

ההיסטוריה של מפקדי השב"ס רצופת הצנחות. מרבית המוצנחים הם קצינים בכירים במשטרה, ובהם רבי הגונדר הבאים: אהרן פרנקו, בני קניאק, יעקב גנות, עמוס עזאני ואריה ביבי. רב גונדר אורית אדטו היא הקצינה היחידה שהוצנחה בשנת 2000 לתפקיד, לאחר ששירתה כקצינת ח"ן ראשית בדרגת תא"ל. קדם לה אלוף דוד מימון ז"ל ש לאחר סיום שירותו הצבאי ב-1986, מונה ישירות לתפקיד שבו החזיק שנה, עד התפטרותו נוכח הקושי בניהול מערכת בתי הסוהר.

נתונים אלה מראים כי צה"ל הוא הארגון הביטחוני היחיד במדינת ישראל שמצניח אך אינו מקבל הצנחות מחוצה לו (על הצנחות פנים-צה"ליות - קטנה היריעה מלהכיל).

השב"כ הוא הארגון השני שאינו סובל חדירה, למעט הצנחה אחת ויחידה שבאה לאחר המחדל האבטחתי והמשבר הלאומי שבא בעקבות רצח רבין ז"ל.

במקום השלישי עומדת המשטרה, שביחס להיקף תחלופת מפקדיה לאורך השנים, "ספגה" פחות הצנחות מש"ספג" המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שתופס את המקום הרביעי.

סוגר את רשימת ארגוני הביטחון הוא שירות בתי הסוהר שאליו מוצנחים לאורך השנים בעיקר יוצאי משטרה ורק שני יוצאי צבא.

מבין המוצנחים, כמו מבין אלה שטיפסו במעלה הדרך עד לפסגת הפיקוד על הארגון שבו צמחו, היו מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. יש גם לזכור כי ההצלחה נקבעת לא אחת על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים בעלי עניין.

יש להניח כי צמיחתם של מפקדים וראשי ארגונים טוב שתהיה מתוך הארגון המקצועי שבו צמחו, כל עוד עמדו בכבוד ובהצלחה, ביושרה ובמקצועיות מצבי מבחן שניקרו בדרכם, והוכיחו כי הם ראויים הם להיות ראש ללוחמים למען ביטחון ישראל.

היות שמדובר במינוי אחראים על חיי אדם ועל עתידה של מדינת ישראל, חשוב לא לתת לשיקולים פוליטיים, קשרים אישיים ומאבקים ארגוניים לגבור על שיקולים מקצועיים. אומנם בתוך עמנו אנו חיים, ויודעים היטב כי מצב "חזוני" זה אינו תמיד המצב המצוי. אך אסור לזנוח את החזון והאידיאל, אסור להפסיד את האנשים הטובים שראוי לבחון בדחילו ורחימו את התאמתם לתפקיד הרם והתובעני, בטרם נעלה אותם כקורבן על מזבח הפוליטיקה, הקנאה וצרות העין.

במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים שעליו חתמו ב-26 במארס 1979 נשיא מצרים אנוואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות-הברית ג'ימי קרטר, הוחלט על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות צבא בחצי-האי סיני. כמו-כן הוחלט על הקמתו של כוח משקיפים רב-לאומי (כמ"ר), שמשימתו העיקרית היא שמירת השלום ופיקוח על קיום הנספח הצבאי להסכם השלום בין ישראל למצרים.

עם התערערות המצב הביטחוני והתגברות הפיגועים ברחבי מצרים בכלל ובסיני בפרט, המיוחסים רובם ככולם לארגוני האיסלאם הקיצוני כדוגמת דאעש בסיני, דווח ב-19.8.15 כי ארה"ב שוקלת לשנות את משימת הכוח הרב-לאומי שבו היא מהווה מאז הקמתו חלק משמעותי ביותר בהרכב כוחותיו.

דווקא עתה, כשהמצב במצרים מאתגר ובחצי-האי סיני מתערער, כשהמצרים מזרימים לסיני, באישור ישראל, כוחות צבא משמעותיים (בהיקף העולה על דיוויזיה) שלפחות עד עתה אינם מצליחים לבלום את התגברות הטרור והתקפות דאעש על מוסדות שלטון וכוחות הצבא המצריים, שוקלת ארה"ב את האפשרות לפנות את הכוח הרב-לאומי מסיני נוכח הסכנה.

אונדו"ף (UNDOF) כוח הפיקוח על ההפרדה מטעם האו"ם, הוא כוח שמירת שלום רב-לאומי שהוקם בחזית רמת הגולן, לאחר מלחמת יום-כיפור על-מנת לחצוץ בין סוריה לישראל.
בעקבות הקרבות בין נאמני אסד והמורדים המתרחשים בשנים האחרונות בגולן הסורי ובקרבת הגבול עם ישראל, החליטו כוחות אונדו"ף לדלל תחילה את תדירות הסיורים. עם התגברות מעשי האיבה ולאחר חטיפתם של פקחים מהכוח על-ידי ארגון מורדים, הוחלט על נסיגתם של חיילי הכוח ופקחיו מאדמת סוריה, בין אם למולדתם ובין אם לשטח מדינת ישראל, שאליה הועתקו המפקדה והמחנות.

אף על-פי שהכוח אינו יעיל ואינו רלוונטי, התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 2229 שבעקבות דאגה עמוקה מן המתח ברמת הגולן, מוארך המנדט של הכוח עד לסוף 2015 .

יוניפיל (UNIFIL) - "כוח האו"ם הזמני בלבנון", הוא כוח צבאי לשמירת שלום מטעם האו"ם שמוצב בדרום לבנון (בין נהר הליטני לגבול עם ישראל). יוניפיל הגיע ב-1978 לדרום לבנון בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון לאחר "מבצע ליטני", ומאז כאמור עברה מדינת ישראל "רק" עוד שתי מלחמות, מספר מבצעים בלתי מבוטל ואירועים ביטחונים לא פשוטים. בדומה לאונדו"ף, גם המנדט של כוח זה מוארך כל חצי שנה, עם או בלי מלחמה, גלוייה או נסתרת, עם חיזבאללה על הקווים.

בסעיף 5 לאמנת "נאטו", הארגון בינלאומי לשיתוף פעולה ביטחוני, שהקימו ב-1949 ארה"ב, קנדה ומדינות מערב אירופה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ובפתחה של המלחמה הקרה, נכתב כך: "המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה כנגד אחת או כנגד יותר מהן, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. בהתאם לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן, בהתאם לזכותה להגנה עצמית המוכרת על-פי סעיף 51 לאמנת האומות המאוחדות, תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הנחוץ, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על-מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית".

החל משנת 2014 מתחוללים קרבות באוקראינה שבהם מעורבים כוחות רוסים התומכים בכוחות בדלנים מקומיים. במארס 2014 סופח חצי-האי קרים לרוסיה במהלך חד-צדדי רוסי שגרר הטלת סנקציות מצד מספר מדינות מערביות ותו לא.

למרות תמרונים צבאיים משותפים לאוקראינה ולנאטו והחלטות הרומזות על מתן סיוע בעת הצורך להגנת שלמותה ובטחונה של אוקראינה, כעת, לאחר למעלה משנה וחצי של קרבות, ממשיכה ברית נאטו לשבת על הגדר שעה שמקיזים דם באוקראינה.

נסיוננו ונסיונם של אחרים מלמד ברורות כי כוחות שמירת-השלום, שהם פרי הסכמי שלום, ישמרו קודם כל על שלומם שלהם עצמם. כוחות שמירת השלום לא מנעו באופן אפקטיבי ויעיל, וככל הנראה לא ימנעו גם בעתיד, מארגוני הטרור ואויביה של מדינת ישראל מלנסות לפגע באזרחיה ושומריה.

רק מנהיגים נבחרים המסוגלים ללכד את העם, הקוראים נכון את המציאות, חדורי אמונה, אמיצים ונחושים דיים להתמודד עם אתגרים מבית ומחוץ, הם שיעמדו כצוק איתן במזרח התיכון המשתנה תדיר, שבו מילים הן כמעט תמיד ריקות מתוכן.

אחד ההבדלים העיקריים בין מהגרים לפליטים נעוץ ביכולת לתכנן את העזיבה ואת הקליטה וההשתלבות במקום החדש. העם היהודי יודע להבחין בין מהגרים שבחרו את העיתוי, התוואי, היעד ואת השיטה של הגירתם, לעומת פליטים הנסים על נפשם, ופניהם אל הלא נודע, בתקווה למצוא מקום מקלט כלשהו שיבטיח את חייהם, בטחונם האישי והכלכלי. שלא כמו חלק מהפליטים מסוריה ועירק התובעים להגיע רק לגרמניה ואינם מתפשרים על הונגריה או פולין, הרי שפליטים יהודיים שנסו על נפשם בדרך לא דרך, בין אם מארצות ערב או אירופה, לא הציבו תנאים ולא דרשו בכל תוקף להגיע רק למדינה מסוימת. כל שביקשו היה לברוח מציפורניהם של המרצחים, הפורעים והשונאים. הם הסתפקו בדלת הראשונה שפתחו בפניהם גם אם זו לא הייתה בקתת נופש ב"יער השחור", הודו למארחיהם, כיבדו אותם וניסו במשך הזמן לשפר את תנאי חייהם.

זרם המהגרים והפליטים מהמדינות המתפוררות במזרח התיכון מרוקן למעשה את עתודותיהן האנושיות שלהן על מאפייניהן המסורתיים. בהעדר כוחות ממתנים, את הסדר החדש באזורנו עלולים להוביל קיצונים שיגררו את האוכלוסיות המוחלשות שלא עלה בידיהן לברוח - למחוזות פונדמנטליסטיים שיערערו עוד יותר את היציבות במזרח התיכון ויסכנו את ישראל ואת שאר מדינות העולם החופשי.

מנהיגיהן של מדינות באירופה, ובעיקר גרמניה, שעברה מעביד את מצפונה שעות נוספות, יוצאים בהכרזות הנשמעות לא אחת מבולבלות, ומכניסים אל מדינותיהם פליטים ללא בידוק ואבחנה. לא זאת בלבד, אלא שיש ביניהן מדינות המספקות אמצעים ותנאים סוציאליים המעודדים עוד ועוד פליטים להגיע לתחומן, מבלי להשקיע מחשבה על ההשלכות העתידיות של צעדיהן לא רק על עתידן, אלא על עתידו של האיחוד האירופי. הכמות העצומה של הפליטים תשנה את המאזן הדמוגרפי והתרבותי בלא מעט מהמדינות הקולטות, והם עלולים אף להוות מאסה קריטית במקומות מסוימים שבהם יבחרו להשתקע.

המהלכים האחרונים והמהומה הרבה סביב עניין הפליטים כאילו השכיחו את יכולתן של המעצמות לסייע בפתרון הבעיה במקום לעודד את צמיחתה. משום מה איננו שומעים על נהירת פליטים לארצות-הברית שתרומתה "ליציבות" המזרח התיכון נופלת רק במעט מהבנתה את הנעשה בו. היכן הרכבת האווירית האמריקנית, בין אם להפצצות דאעש ובין אם לסיוע לפליטים והבאתם לביתו של "האדם החופשי"? היכן בריטניה בכל התהליך? מהו מקומה של רוסיה שתרומתה לנעשה בסוריה ולמצב האוכלוסייה בה עוד תיחקר בבוא העת באקדמיות מערביות יוקרתיות, אך לא לפני שיאשימו את ישראל בפשעים כלפי שכנותיה התמימות.

גם מקומה של הליגה הערבית התאדה מן השיח ומן המעש. היכן האומה הערבית המפוארת והמאוחדת (רק נגד ישראל) בעשייה ובהפגנת תמיכה וסולידריות, בקליטה ובטיפול באחיהם הסובלים (ולשם שינוי לא מידיה של מדינת ישראל, למרות שלא יפתיע אם יבוא הגאון התורן שימצא את הקשר בין ציונים, ישראלים או סתם יהודים לכל הנעשה מסביבנו)?

כיצד קורה ששכנתנו ממזרח, ממלכת ירדן, כורעת תחת נטל הפליטים והנטל הביטחוני הנלווה, שעה שמדינות ערב העשירות יושבות בשקט יחסי, כמו תלמידים בסוף הכיתה המקווים שהמורה תפסח עליהם בשאלותיה, בעודן מזרימות כסף בערוצים שונים לתפעול ה"משחטה", בתקווה שכך יוכלו להתמיד לשבת כצופים מן הצד?

מדוע זה התלמיד הביישן, ישראל ישראלי, לא קם ומעל כל במה אפשרית יוצא להתקפה תודעתית רבתי על "חבריו" לספסל שכספם מממן את הכאוס ואת המשחטה האזורית שבה מאבדים את חייהם מאות אלפי בני אדם? מדוע זה אינו מראה מיהו פליט אמיתי בעת הזו, מי באמת זקוק למרמרה כדי לא לטבוע בלב ים, מי באמת זקוק לאונרא ויתר ארגוני התמיכה רחבי הלב ובעלי התקציבים המופרכים ביחס לכמות הנזקקים?

בשעת טירוף מערכות זו שבה אנו נמצאים, כשהשמש זורחת והשוחט שוחט ביתר שאת, עלינו לבצר את מקומנו בארצנו הקטנה, להיות מוכנים להילחם באויבינו ולהדוף את "הסוסים הטרויאניים" המנסים לחדור מבחוץ בסיוע "התמימים והנאורים" מבפנים.