|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה - פרק 9

ניסיון ראשון לחסל את בן-גוריון

העיירה הערבית יאזור כפקק ביציאה מת"א לי-ם וליישובי הדרום; ניסיון ערבי לחסל את מנהיג היישוב היהודי בן-גוריון בדרך לי-ם בפרוץ המלחמה - הלקח לא נלמד; הקמת יחידות מלווי השיירות של הפלמ"ח: ה'פורמנים' בי-ם וה'זהבים' בת"א; שיחת גולדה עם מזכיר ממשלת המנדט הבריטי על המלחמה בדרכים; ועוד
18/09/2015  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה   |   תגובות
נסיון חיסול. בן-גוריון [צילום: אתר הכנסת]


יאזור - כפר מועד לפורענות

בנגב הייתה לערבים אפשרות לבודד את הישובים היהודיים, ולקטוע את הקשר ביניהם ובין בסיס הכוח שבמישור-החוף, כך שלא רק קצינים בריטים, אלא גם מפקדים יהודים הציעו, בתחילת המלחמה, לפנות את יישובי הנגב הדרומי,1 אלא שההישגים הצבאיים של הערבים באזור זה היו מעטים מהצפוי, בגלל היחס ההוגן, פחות או יותר, של הבריטים באזור כלפי היהודים, ומתינותם של ערביי הנגב. במישור הו המצב היה שונה בתכלית: ב-9 בדצמבר 1947 זרקו אנשי אצ"ל מטעני חומר-נפץ לתוך בית-קפה ביאזור ופגעו ברבים מיושביו. ביום ההוא חסמו תושבי העיירה את הכביש, התנפלו על שיירה יהודית שנסעה למושבות-הדרום, הרגו נהג ופצעו רבים מאנשיה. רק אחרי חמש שעות התערבו הבריטים והשיירה המשיכה בדרכה.

ב-11 בדצמבר נורתה ביאזור שיירה שנסעה לדרום. נהג משאית, אורי גנני מכפר-ורבורג, נהרג, וארבעה נוסעים נפצעו, שניים מהם קשה. מיד אחרי התקרית הגיעו ליאזור אנשי אצ"ל במכונית וזרקו רימונים לתוך בית-קפה שהיה מלא באדם. בו בזמן ירו חוליות פלמ"ח, בפיקוד נחום אריאלי, מהפרדסים שבין יאזור למקווה-ישראל, על מכוניות של ערבים שנסעו ליפו, ובלילה חדר לרמלה כוח פלמ"ח, בפיקוד יוסף טבנקין, וחיבל באוטובוסים ערביים שעמדו בחניון. כך השיגו הערבים המיליטנטים את מטרתם: פגעו בתחבורה העברית וגררו את היהודים לפעולות יזומות, כלומר הרחיבו את המלחמה, עוררו סערת רוחות בכפרים הערביים, ורבים מתושביהם הצטרפו ללוחמים.

בניסיון להרגיע את הרוחות חסם הצבא הבריטי את הכביש בשני משוריינים, בין יאזור למקווה-ישראל. ביום ההוא לא נסעו אוטובוסים עבריים בכביש הזה. אחרי משא-ומתן הגיעו אנשי-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים להסדר עם השלטונות: נוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע-יאזור. התנועה לירושלים ולדרום חודשה, ועמה חודשו התקריות.2

ב-21 בדצמבר יצאו מתל אביב שתי שיירות, אחת לירושלים ואחת לדרום. מפקד הנוטרים שאבטחו את השיירות, בין מקווה-ישראל לבית-דגון, היה אליהו (אלי) שמיר, איש הפלמ"ח. שמיר העביר עשר מכוניות דרך יאזור; רק יריות מעטות נורו עליהן, והוא החליט להעביר באותה דרך עשר מכוניות נוספות, בליווי טנדר עם שמונה נוטרים חמושים. כשהגיעו המכוניות למרכז הכפר באה לקראתן שיירה ערבית גדולה שנסעה ליפו. משני עברי הדרך נורו יריות על המכוניות של היהודים. המכוניות הערביות נעצרו, נוסעיהן ירדו מהן והכביש נחסם. אלי שמיר זרק שני רימונים לתוך ההמון. נהג המכונית של כפר-מנחם, שנפצע בידו, נחלץ מן המלכודת, ונהג המכונית של קיבוץ גת נסע בעקבות אוטובוס ערבי, צמוד אליו, וניצל גם הוא. שני נהגים מקיבוץ דורות, גדעון גלובטר וחנן טאוסינג,3 שהובילו משאית עמוסה סולר, נהרגו. חמש משאיות נחלצו מיאזור, חמש אחרות נשארו שם. הנפגעים פונו. בצומת בית-דגון נפרדו הנוטרים ומפקדם מן השיירה, חיכו לשיירה שבאה מן הדרום וליוו אותה לתל אביב, שוב דרך יאזור. מפקד המשמר-הנע של גדרה, אביגדור ואגנר, דיווח:

"בשעה 15.30... כאשר הגעתי לבית-דג'ן עצר אותי אלי שמיר ובו במקום עשינו את הסידורים להמשיך את מסעה של השיירה לתל אביב. אחד מאנשיי הועבר לטנדר-הנוטרים של חולון, ונקבע שאלי נוסע בראש, במשוריין. כאשר הוא ירים את ידו ויזרוק רימון אני פותח באש מהלואיס.4 "ליד בית-הקברות של יאזור, בסביבת המסגד, ראינו עמדה ואנשים נכנסים לתוכה, אך הם לא פתחו באש. המשכנו לנסוע. עברנו ליד בית-קפה במרכז הכפר. בקומה השנייה עמדו שני בריטים בתלבושת אירופית, עם רובים. כאשר הגענו לרחוב הראשון מימין, שמשמאלו עומד בית בן שתי קומות ובאמצעיתו עמוד חשמל, נפתחה עלינו אש מעמדה בעומק הרחוב, במרחק כמאה וחמישים מטרים מהכביש. אלי נתן את הסימן המוסכם, ופתחנו באש. בקומה השנייה של הבית ראיתי יד מניפה רימון. הרבצתי צרור מהלואיס, היד נעלמה והרימון לא נזרק. כאשר נחלשה האש שמתי לב שמאחורי, במכונית, יש שלושה פצועים, מאנשיי, והמכונית עומדת. כששאלתי את הנהג: 'מה קרה?' השיב שגם הוא פצוע. נכנסתי במקומו, אף שלא ידעתי כל-כך טוב לנהוג, ונסעתי למקווה-ישראל. שם קיבלו הפצועים עזרה ראשונה. הוצאתי שבעים כדורי-רובה, ארבעים ושניים כדורי לואיס ושני רימונים. בתחנת-הנוטרים נרשם שיצאתי לתיקון המכונית בעיר."

בשעה 5 לפנות-ערב חדר משוריין של "סולל-בונה" ליאזור וחילץ שתיים מחמש המשאיות שנתקעו שם. משאית אחרת, שהייתה עמוסה בקר, חולצה אחר-כך בעזרת המשטרה הבריטית. שתי משאיות נשארו ביאזור והושמדו בידי הערבים.5

הדרך מתל אביב לנגב הצפוני עברה בתוך הכפרים הערביים ברברה6 שעל כביש החוף, והכפרים כוכבה,7 בריר8 וחוליקת,9 שעל הכביש המקביל לו ממזרח. בתחילת המלחמה לא היו התנגשויות חמורות בדרך הזאת, ורק ב-11 בינואר 1948 הותקפה, ליד כוכבה, שיירה שנסעה מכפר-ורבורג לניר-עם, ויהודי אחד נהרג.

בנגב התיכון היו רוב הפגיעות בתחבורה בגזרת חלוצה (חלצה) ובית-אשל. אחרי ההתנגשויות הראשונות אבטחו נוטרים ופלמ"חניקים את השיירות, ויחידות בריטיות סייעו להם לא פעם. בדוח שנשלח ממטה הפלמ"ח אל ישראל גלילי ב-31 בדצמבר, כתוב כי מפקד החטיבה הבריטית בנגב הסכים שג'יפ צבאי בריטי "יתרוצץ סביב השיירות."10 ראש הש"י המחוזי, דוד קרון, קיבל דיווחים על אנשי הכנופיות ועל כוונותיהם ממודיעים ערבים מהימנים.11

ה"פורמנים"

בשלב-הפתיחה של מלחמת-הדרכים היו לערבים הישגים, בעיקר בדרך לירושלים ובסביבותיה. מאה אלף יהודי ירושלים היו תלויים באספקה מן החוץ, והכביש שקשר את ירושלים עם מישור החוף היה יעד הפגיעות העיקרי של אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה. אורך הכביש הזה היה שישים ושלושה קילומטרים – שלושים ותשעה בשפלה ועשרים וארבעה בהר – והוא עבר בתוך או ליד ישובים ערביים.

אחרי ליל-הריקודים לאחר החלטת או"ם בכ"ט בנובמבר, ב-30 בנובמבר בבוקר, חזר יצחק גניגר לחדרו ומצא פתק: "עליך להתייצב מיד, עם מכנסי פרנג'י, בחדר מס' 16 בסוכנות היהודית." גניגר, מפקד כיתה ואיש הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, פגש בחדר 16 שלושה פלמ"חניקים נוספים – שתי בחורות ובחור. כל זוג קיבל אקדח ורימון שהוסתרו תחת בגדי הבחורות, ונסע במכונית לכביש שבין ירושלים לשער-הגיא, למנוע פיגועים. הארבעה פטרלו בכביש כל השבוע הראשון של המלחמה, ובשבוע הזה הייתה להם "תקרית" אחת, זו עם בן-גוריון:

ב-7 בדצמבר נסע בן-גוריון לירושלים, לפגישה עם הנציב העליון, במכוניתו הפרטית של חיים ויצמן שהייתה בלתי חדירה לכדורים. חבר הנהלת הסוכנות ואיש הקשר עם ברית-המועצות, משה סנה, נסע אתו, ואחריהם נסע טנדר ובו שישה מאבטחים חברי ה"הגנה" מתל אביב, בפיקוד עקיבא סער (סדובסקי). כל מאבטח נשא אקדח ושני רימונים. משוריין בריטי ליווה את המכונית עד קיבוץ גזר, ומגזר עד שער-הגיא נסעו שתי המכוניות ללא ליווי נוסף. בשער-הגיא היו אמורים להצטרף לשיירה נוטרים מירושלים. ממקורות בריטיים נודע לערבים שבן-גוריון נוסע לירושלים והם הציבו מארב בשער-הגיא.

סער סיפר: "נסענו לפני המכונית של בן-גוריון. הרדיאטור שלה התחמם ובאחד מגלגליה היה תקר. ראיתי תנועה על אחת הגבעות ושלחתי שני בחורים לבדוק אותה. נשארתי עם שלושה, לשמור על בן-גוריון ועל סנה. כשהחלפנו גלגל ביקש בן-גוריון לצאת מהמכונית. אמרתי לו: 'סליחה, אדוני, אני אחראי לביטחונך. אתה יושב בפנים, כפוף'. הגלגל הוחלף, הבחורים שטיפסו על הגבעה הבריחו את הערבים." במקום הנוטרים מירושלים הגיעו אל שתי המכוניות – יצחק גניגר, חברתו, ונהג המונית שהסיע אותם.

גניגר סיפר: "לא קיבלתי הוראה להיפגש איתם וללוותם לירושלים. לא ידעתי עליהם דבר. תוך-כדי נסיעה על הכביש ראיתי מכונית פרטית וטנדר נעצרים במעלה שער-הגיא, ושישה נוטרים תופסים עמדות סביב המכונית. שאלתי, 'מה קורה פה?' והסמל שלהם סירב בתחילה לענות לי."

הרי חילופי-הדברים בין גניגר לסער, לפי עדותו של גניגר:

גניגר: "אני אחראי להאבטחה לירושלים."

סער: "אנחנו מאבטחים את אזור הפעולה."

גניגר: "מה?!"

סער: "גלגל התפנצ'ר במכונית של בן-גוריון, ואנחנו תופסים עמדות, עד שיחליפו את הגלגל."

גניגר הציץ לתוך המכונית, ראה שאכן בן-גוריון יושב בה, וניצל את מעמדו כמפקד-הכביש כדי לנופף לשלום למנהיג. בן-גוריון חייך והחזיר לו נפנוף-יד. הגלגל הוחלף ושלוש המכוניות נסעו לירושלים.

שתי הבחורות ושני הבחורים מהרזבה הירושלמית היו, כנראה, מאבטחי-הדרכים הראשונים של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. בסוף אותו שבוע הוקמה בירושלים יחידת מלווי-השיירות ומשרדה היה בבניין הסוכנות היהודית בחדר מס' 16. השלט על הדלת לחדר זה הכריז על השם הבדוי "שמעון פורמן" (ביידיש: נוסע), ואנשי היחידה נקראו "פורמנים".12

כשתכנן האחראי לשיירות ולדרכים במטכ"ל, מישאל שחם, את אבטחת התחבורה לירושלים, סבר שהירושלמים יגנו על הקשר בין עירם ובין מישור החוף. ואכן מ-2 בדצמבר הוצמדה אבטחה של אנשי חי"ש ירושלמים ורזרבה ירושלמית של הפלמ"ח לשיירות שנסעו בין ירושלים לבין השפלה. מצוידים באקדחים וברימוני-יד נסעו המלווים במכוניות, אחד או שניים במכונית, וטנדר-נוטרים ליווה כל שיירה שיצאה מירושלים, עד גבול המחוז, שער-הגיא. אחרי שבוע כבר ידע שחם שה"הגנה" הירושלמית אינה מסוגלת לעמוד במשימה זו.13

יהושע גלוברמן היה מיועד, כאמור, לפקד על חזית ירושלים, אך מינויו לתפקיד זה ירד מהפרק לאחר ששהה בעיר שלושה ימים. לפני שיצא לדרכו האחרונה כינס גלוברמן – בשבת, 6 בדצמבר – את מפקדי הפלמ"ח של אזור ירושלים, והודיע להם כי אבטחת הדרך לירושלים תתבסס על ליווי שיירות, המאבטחים יהיו אנשי פלוגה ח' ואנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח14 והאחראי לאבטחת הדרך יהיה מנחם רוסק.15

שלושים סטודנטים תגברו את פלוגה ח', שיחידותיה חנו בקריית-ענבים, במעלה-החמישה ובמשלטים שלאורך כביש ירושלים, ושישים בחורים ובחורות מהפלמ"ח היו למלווי-שיירות צמודים. הפורמנים קיבלו תגבורת מכל הרזרבות של הפלמ"ח, בכל הארץ. אחד המתגברים, מפקד-המחלקה, משה וכמן (ערן) מעין-חרוד, מונה לסגן מפקד היחידה, והיה אחראי למשלוח השיירות ולקבלתן. משרדו היה בחדר מס' 16, חדרו של "שמעון פורמן".16

ב-9 בדצמבר הודיע יגאל ידין שהאחריות לאבטחת הכביש ירושלים -תל אביב נמסרה לבולגרים (פלמ"ח).17 אחרי ימים אחדים קיבלו חברי הרזרבה הירושלמית את הפקודה הזאת:

"מאת: מטה הפלמ"ח

"אל: אנשי מילואים פלמ"ח – ירושלים.

"פתיחה – האויב החל בהתקפה כללית על הישוב במגמה לשבור את כוחו הכלכלי ולחסלו פיסית.

"האויב מתנכל לכבישים ולישובים מרוחקים במגמת ניתוק ובידוד מוחלט. כוחות המשטרה והצבא הבריטיים משתפים אתו פעולה ומבצעים את ה'תוהו ובוהו' המובטח.

"א. המטרה: למנוע מן האויב את ביצוע זממו ולהעתיק המערכה לשטחי האויב ובסיסיו.

"התפקיד: להבטיח שיירות אספקה ונוסעים בדרכים ירושלים – לטרון, ירושלים – ים-המלח, ירושלים – כפר-עציון.

"ב. הכוחות: 1. האויב: מאות ערבים מזויינים במקלעים וברובים. גם בפיקוד זרים. לרשותו גם מקלעים בינוניים. בסיסי האויב: ליפתא, בית-אכסא, דיר-יאסין,18 קולוניה, קסטל, צובה, אבו-גוש, חרבת אל-עמור, בית-מחסיר, דיר-איוב,19 לטרון – השולטים על הכביש. 2. כוחותינו: פלוגה בקריית-ענבים לתפיסת משלטים ואבטחת הכביש מצפון ומדרום; שתי מחלקות, הכוללות עשרים בנות, לליווי הצמוד. לרשותם עשרה אקדחים, חמישה סטנים ורימוני יד. בסיסינו: ירושלים, מוצא, מוצא-עלית, קריית-ענבים, מעלה-החמישה ונווה-אילן. 3. השיטה: בחר בעצמך. 4. קשר: מכשירי-קשר לא יהיו. 5. ש.ר. (שרות רפואי): ארבעה תרמילי עזרה-ראשונה תקבל במגן-דוד-אדום. 6. מנהלה: אין."

"ניגשנו לעבודה ללא ניסיון בעבודת-מטה סדירה. לא היו לנו תקנים ולא ניסיון ארגוני כלשהו, אך עד-מהרה נסתמנו התפקידים", סיפר המפקד הראשון של ה'פורמנים', יעקב צביה. "האפסנאי דאג לאנשים. עיקר תפקידו היה הכנת הכריכים לדרך. לארוחות ממש לא היה פנאי. בגדים לא היו וציוד לא חולק. בחודשי החורף, ברוח ובקור... נסעו ה'פורמנים' במכוניות-המשא הפתוחות. מן התקציב הזעום קנינו כמה גופיות ותחתוני-חורף, כובעי-גרב וכפפות, אך הכמות הייתה כה קטנה, עד שהיה עלינו להעבירם מיד ליד, כמו את הנשק.

"תפקידו העיקרי של הנשק היה לדאוג לסליקים שהיו בתחנת 'אגד', במגרש-החניה של חברת 'הובלה' ובתוך כמה מכוניות. במרתף בית-הסוכנות היו מלווי שיירה אחת מעבירים את הנשק למלווי השיירה הבאה, והנשק היה נרשם ומאוחסן. באותו מרתף התאמנו המלווים בשעות הפנאי.

"משרד הפלוגה היה עמוס עבודה. הטלפון אינו פוסק לצלצל: 'מתי יוצאת שיירת האוטובוסים?' 'מאין תצא שיירת מכוניות-המשא?' 'האם כבר הגיעה שיירה פלונית?' שמעון פורמן היה אחד השמות הפופולריים ביותר בירושלים. הכול עבדו מזריחת השמש עד שעה מאוחרת בלילה. שעות אחדות לפני יציאת כל שיירה היו מתרוצצים ודואגים לכל הפרטים הקטנים: תרמיל עזרה-ראשונה, שקיות הנשק והתחמושת, הכנת האוכל. 'קציני-מטה' מונו למשא-ומתן עם 'גורמי החוץ' – נהגי 'אגד' ונהגי מכוניות-משא – ואל ייראה התפקיד הזה קל בעיניכם. מגע כזה נמשך יותר ממסירת הוראות-הליווי למלווים ולנהגים, וברוב המקרים היה 'קצין הקשר' למתווך ומפשר בין הנהגים לבין עצמם, מעין אוטוריטה עליונה.

"באמצע ינואר... קיבלה הפלוגה תגבורת מאנשי הרזרבה של עמק-הירדן, והתקבלו המשוריינים הראשונים וגם תוספת-מה בנשק. המלווים התרכזו במלון 'ביקל' שבבית-הכרם וקיבלו בגדים וציוד. נקבע סידור-עבודה בין כוחות הליווי, וכן התאפשרו, בפעם הראשונה, חופשות קצרות לאנשים."20

צבי זמיר,21 מפקד כל יחידות הפלמ"ח במחוז ירושלים, שמהם הוקם הגדוד השישי של הפלמ"ח במהלך מלחמת העצמאות, סיפר: "את המשימות קיבלתי ממפקד-המחוז, ישראל עמיר. הנשק היה מועט. קצת קיבלנו מן המחוז וקצת רכשנו, ביוזמתנו, מערבים. הפלמ"ח לא היה מאומן לאבטחת עורקי-תחבורה, וניגשנו לתפקידים כטירונים. מצאנו נהגי 'אגד' שנהגו תחת אש ב'מאורעות' 1936 – 1939 ולמדנו מהם את הבעיות ואת קטעי-הדרך המסוכנים. מן הניסיון למדנו שהקטע המסוכן ביותר בדרך הוא הקילומטר ה-21 בשער-הגיא, מול קבר שייח' אימם עלי.

"אבטחנו שיירות אזרחיות, שנהגיהן לא היו חייבים במשמעת צבאית. ל'פורמנים' לא הייתה שליטה על הנהגים. היו גם בעיות מוסריות: נהגים וסוחרים הובילו מיני סחורות שונות ומשונות, ועלינו היה להקריב את החיים למענן. נשאלו שאלות: הזאת הדרך הנכונה? מאבטחים נהרגו וסוחרים התעשרו."22

הרזרבה התל אביבית

מפקד המחלקה, אליעזר ליפניצקי (ליף), מוותיקי הפלמ"ח, שסיים את שירותו הפעיל בשנת 1945, הציע בזמנו ליגאל אלון להקים "יחידת-רזרבה של ותיקים משוחררים, שיגויסו בכל שעת-צורך ושימלאו כל תפקיד שיידרש מהם". ליף ארגן את פלוגת הרזרבה התל אביבית23 שחבריה השלימו מפעם לפעם את ידיעותיהם והצטרפו למסעות הפלמ"ח, כדי לשמור על כושר. הם השתתפו ב"סזון", ואחדים מהם צורפו לחוליות ה"הגנה" בפיקוד ישעיהו (שייקה) ירקוני, שביצעו "עבודות מלוכלכות", כגון חיסול התעשיין הגרמני-נאצי גוטהלף ואגנר (ואגנר נורה סמוך להצטלבות הכביש הראשי ופסי-הרכבת בשכונת-התקווה). אנשי הרזרבה השתתפו במבצעי "תנועת המרי" המאוחדת. ב"ליל הרכבות" (1 בנובמבר 1945) הם פוצצו את מסילת-הברזל ליד קלקיליה ומדרום לתל אביב ואת תחנת-הרכבת בתל אביב. ב-22 בפברואר 1946 השתתפו אנשי הרזרבה בתקיפת בסיס המשטרה בשרונה, בפיקוד דני מס, ושניים מהם – אהרון ידידיה ועמירם בלינקוב – נהרגו בפעולה זו. ב-27 במארס 1946 השתתפה הרזרבה התל אביבית במבצע "ליל וינגייט" (על כל המבצע פיקד נחום שריג, ואליעזר ליף פיקד על גזרת החוף, שהייתה באחריות פלוגת הרזרבה). בסוף שנת 1946 נסע ליף לאירופה, כשליח הפלמ"ח במוסד לעליה ב', ויוסף וישינסקי קיבל את הפיקוד על פלוגת הרזרבה התל אביבית. במחצית השנייה של 1947 החליף נחום אריאלי24 את וישינסקי.25

גם במושבות השרון הוקמה מחלקת רזרבה ממשוחררי הפלמ"ח. מפקדה היה אמנון חינסקי מכפר-מל"ל, והיא פעלה יחד עם פלוגה ה' של הפלמ"ח. אנשיה השתתפו בפעולות-גמול ב-1947. חמישה מחברי המחלקה, לרבות מפקדה, השתתפו בקורם-חבלה ארצי של הפלמ"ח שהסתיים ביום המלחמה הראשון, 30 בנובמבר 1947. לפני פרוץ המלחמה הוכפפה המחלקה לפלוגת הרזרבה של תל אביב.26

כשפרצה המלחמה נשלחו חברי פלוגת הרזרבה של תל אביב לעמדות בשכונת יד-אליהו,27 מול הכפר סלמה. אחרי שבוע, כשקיבל הפלמ"ח את האחריות על דרך תל אביב-ירושלים, קיבלה הרזרבה התל אביבית את האחריות על הקטע שבין תל אביב לשער-הגיא. שתי פלוגות הוקמו מאנשי הרזרבה התל אביבית, ומפקדיהן היו ישעיהו ברוט ונחום אריאלי (הכינוי של יחידת מלווי-השיירות היה "זהבי", ואנשיה נקראו "זהבים" אבל שם זה נקלט פחות מתאומו הירושלמי, "הפורמנים"). אנשי פלוגת ברוט נסעו בשיירות ואבטחו אותן, ואנשי פלוגת אריאלי איישו מאחזי-קבע במשלטים לאורך הדרך. המפקדה של שתי הפלוגות מוקמה בחדר מספר 10 בתחנה המרכזית בתל אביב. שלושת הבסיסים העיקריים של פלוגת אריאלי היו במקווה-ישראל בפיקוד אלי שמיר, בבית הקרן-הקיימת שבקרבת צומת בית-דגון (בעמדה זאת התחלפו היחידות והמפקדים מפעם לפעם), ובקיבוץ חולדה בפיקוד זלמן (זומה) כהן. בחולדה חנו שתי מחלקות, אחת בפיקוד אמנון חינסקי ואחת בפיקוד יהושע נוביק (נבו), והן אבטחו את הגזרה שבין רחובות ובין שער-הגיא (מכוניות יהודיות נסעו אז לירושלים דרך רחובות, כדי לא להיכנס לרמלה). שתי מחלקות אלה הפגינו כוח וגזרתן הייתה שקטה יחסית, בחודשים הראשונים של מלחמת הדרכים, על-אף העליונות שהייתה בה לערבים בכוח האדם, במספר הישובים ובעמדות האסטרטגיות.28

מורשת גלוברמן

כבר ב-7 בדצמבר 1947, כשנהרג יהושע גלוברמן בכביש ירושלים – תל אביב, היה אפשר לראות שמחיר מלחמת הדרכים הפאסיבית יהיה יקר. יום יום פגעו ערבים בשיירות, הרגו ופצעו אנשים רבים והשמידו רכוש רב. אחד ממניעיהם היה השוד. בכל כפר התארגנו כנופיות שודדים, ששירתו את מטרתם של מנהיגי המלחמה.

מות גלוברמן לא הדליק נורה אדומה. אדרבה, הפיקוד הבכיר של ה"הגנה" אימץ את השיטה שקבע גלוברמן בירושלים, שיטת השיירות שהייתה מורשתו של גלוברמן. ברוב המעמסה של מלחמת-הדרכים נשאו ה"פורמנים" וה"זהבים", צעירים שרובם כבר שרתו שנתיים בפלמ"ח ומיעוטם סטודנטים שלא הוכשרו לסוג לחימה זה ולפיקוד על שיירות. על רוב השיירות פיקדו מפקדי כיתות שלא היה להם ניסיון בפיקוד מבצעי על פעולות שמעורבים בהן אזרחים שאינם אמונים על קבלת מרות. למלווי השיירות לא היה סיכוי להצלחה.

ב-19 בדצמבר תפסו ארבעה-עשר לוחמי פלמ"ח עמדות על הגבעות השולטות על שער-הגיא, כדי להגן על השיירות. היו איתם שני מקלעי ברן, שבעה רובים וחמישה תת-מקלעים, "נשק כבד", לפי מושגי הימים ההם. אף-על-פי-כן תקפו ערבים שיירה שעלתה לירושלים. הם התחזו לרועים, והובילו פרה לאורך הכביש, וכשהתקרבה השיירה ירו על האוטובוסים בתת-מקלעים. מהיריות נהרג יונה רסין, מפקד ותיק, ומאנשי "השומר" לשעבר. קצין המבצעים של חטיבת עציוני, ציון אלדד, כתב בדוח שלו כי "היחידה שפעלה ברכס המזרחי של באב אל-ואד גילתה תנועה חשודה ולא פעלה. לא היה לה קשר עם השיירה. עמדותיה היו רחוקות. המסקנה: אין תועלת באבטחה!"29 למחרת חדרה יחידת פלמ"ח ממעלה-החמישה לכפר דיר-איוב, הסמוך לשער-הגיא, ופוצצה בו בתים אחדים.30 היה זה פיצוץ הגמול הראשון באזור, והמלחמה על הדרך לירושלים נכנסה להילוך גבוה.

בן-גוריון התעניין בתחבורה לירושלים גם בגלל חשיבותו האסטרטגית של הכביש וגם משום שהוא נסע בו לעיתים קרובות ונקלע לתקריות. ב-23 בדצמבר תיאר בן-גוריון ביומנו את נסיעתו מירושלים לתל אביב, בשיירה שהיו בה חמישה אוטובוסים ושבע מוניות ומכוניות פרטיות. וכך כתב: "ביער באב אל-ואד התקיפו אותנו מההר, וארבעה נפצעו. אוטובוס אחד יצא מכלל שימוש. היה במקום צבא (בריטי) והוא תקף את הערבים אשר ברחו כנראה." השיירה נעצרה, ובן-גוריון יצא מהמכונית ונופף בידו לשלום לאנשי הפלמ"ח בעמדות שעל הגבעות. בשער-הגיא פגשה השיירה שבן-גוריון נסע בה – שיירה שעלתה מתל אביב לירושלים, והנוסעים החליפו חוויות ומידע. בלטרון נעצרה השיירה שוב. הבריטים שחנו במשטרת לטרון הגישו לפצועים עזרה ראשונה והאוטובוס הפגוע נשאר בלטרון. שיירה בריטית, שהנציב העליון נסע בה, הגיעה מתל אביב, ובן-גוריון שוחח עם סר אלן, על הכביש. בן-גוריון הוביל את אחד הפצועים במכוניתו והביא אותו לתחנת מגן-דוד-אדום בתל אביב.31

ב-26 בדצמבר נורתה אש על שיירה סמוך לשער-הגיא וסריס. בשיירה זאת נסעו אנשי הסוכנות היהודית, גולדה מאיר, יצחק גרינבוים, משה קול (קולודוני) וגב' סקולמן ממנהיגות "הדסה", במונית משוריינת. במונית נוספת נסעו המאבטחים. בשיירה היו עוד מונית, מכונית משא ושלושה אוטובוסים, שבאחד מהם נסעו חמישים וחמישה פלמ"חניקים אנשי רזרבה, לקריית-ענבים, לתגבר את המחלקה שחנתה שם. מפקד השיירה היה יצחק גניגר. כשהגיעה השיירה לקסטל נורתה עליה אש חזקה מהמארב, ונהרגו מנהל "עליית הנוער" הנס בייט, חברו לעבודה, מנחם אורן, המאבטח, אהרון סילמן, וכן אברהם שער. חמישה אנשים נפצעו, ובהם גולדה מאיר שנפצעה בכף ידה. המונית שבה ישבו המאבטחים נפגעה ושניים מהם עברו למונית המשוריינת של מנהיגי הישוב. גניגר ישב על ברכיו של גרינבוים וה"סליקרית" ישבה על ברכי גולדה מאיר. לש"י נודע שכנופיה של חמישים ערבים ארבה לשיירה. מקצת מאנשי הכנופיה היו תושבי הכפרים קסטל ובית-סוריק. מפקד השיירה, יצחק גניגר, כתב בדוח שלו: "תפקידים רבים מדי מוטלים על מלווי השיירה, להשיב אש, לארגן נוסעים, לתת עזרה ראשונה ולתקן מכוניות." גניגר היה חניכו של הנס בייט.32

נקודות התורפה בחלק המערבי של כביש ירושלים – תל אביב היו רמלה, בית-דגון, יאזור ואבו-כביר. היהודים עקפו את הישובים האלה ונסעו דרך חולון ורחובות. בגזרה זאת היו שלושה מפעלים של יהודים, במרחק מאתיים מטרים ממערב לצומת חולון, מרוחקים מכל ישוב יהודי: מפעל לייצור ספירט, מפעל למוצרי-מתכת ("היוצק"), ובחצרו של האחרון מפעל לייצור זבל כימי. בתחילת המלחמה לא הבינו מפקדי ה"הגנה" באזור תל אביב את חשיבותו של צומת חולון לאבטחת התחבורה ולא הקצו כוחות לשמירה עליו. מזכיר אגודת השומרים, משה סלוצקי, סיפר שבתחילת דצמבר 1947 בא למשרדו יהודי עם פתק בחתימת אחד ממפקדי ה"הגנה": "נא לעזור למוכ"ז לפתור את בעייתו." היה זה בעל בית-החרושת לספירט. העבודה במפעל הופסקה והוא ביקש שה"הגנה" תשמור על המבנה ועל המכונות. למחרת בא אליו גם בעל "היוצק" בבקשה דומה. עד אז שמרו חברי אגודת השומרים רק על שטחים חקלאיים. סלוצקי שלח חמישה שומרים לשלושת המפעלים, שלושה לבית-החרושת לספירט ושניים ל"היוצק" ולמפעל לזבל כימי. מפקדי ה"הגנה" בתל אביב לא הקצו לשומרים אלה נשק יעיל, והם היו מצוידים רק ברובי ציד ובאקדחים. רק לאחר שהותקפו שלושת המפעלים כמה פעמים, ולאחר שחבית חומר-נפץ התפוצצה ליד מפעל "היוצק" וחלק ממנו נהרס, הגיע מפקד מחוז תל אביב, מיכאל בן-גל, למסקנה ש"כדי להבטיח את הגנתם של בתי-החרושת יש צורך בכוח של עשרה אנשים... ועליהם להיות מצוידים במקלע, בארבעה תת-מקלעים ובכמות ידועה של רימונים." בן-גל ביקש מגזבר ה"הגנה" לאשר לו "באופן דחוף ומיוחד את כל ההוצאות שתידרשנה בקשר עם ביצור המקום ואבטחתו," ונימק את בקשתו: "בשל ערכו הצבאי הרב של המקום יש צורך בביצורים וגידורים."33

"בית הקרן הקיימת" עמד בצד הכביש הראשי, במרחק מאתיים מטרים ממערב לצומת בית-דגון. בבית זה התאכסנו חברי קריית-ענבים ומעלה החמישה שגידלו מספוא בסביבתו. גם אחרי פרוץ המלחמה היו חברי שני הקיבוצים נוסעים כמעט יום יום ל"בית הקרן הקיימת,' ובחזרה, ובתחילת דצמבר התמקמו בו שמונה-עשר לוחמים מהרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח, מפלוגתו של נחום אריאלי. התחבורה העברית עדיין לא עקפה אז את יאזור, ו"בית הקרן הקיימת" היה נקודה אסטרטגית. בפברואר 1948 החליפו את הפלמ"חניקים עשרים וארבעה מלוחמי חטיבת "גבעתי". ה"הגנה" לא נטשה את המאחז הזה גם אחרי שהפסיקו הנהגים היהודים להשתמש בכביש הסמוך לו. והוא החזיק מעמד עד שכבשה ה"הגנה" את האזור במבצע "חמץ", בסוף אפריל 1948.34

"אין לנו ברירה"

ב-29 בדצמבר נפגשה גולדה מאיר עם סר הנרי גרניי, מזכיר ממשלת המנדט.

גולדה: "ביקשתי מן הנציב העליון וממך שמירה על ביטחון הדרכים. מר פוקס-סטרנגווייס35 הבטיח לי זאת כמה פעמים, אבל שום דבר לא השתנה. ראיתי את השמירה שלכם. רק בנס יצאתי בשלום מן הנסיעה ביום שישי".36

גרניי: "שמעתי שאמרת כי היה בדרך רק משמר-צבאי אחד, וזה לא נכון. היו משמרות רבים." גולדה: "גם ד"ר ג'וזף37 אמר לי ששמע מחוגי הממשלה שהיו משמרות רבים בדרך. לא ראיתי אותם. אולי אינני יודעת מה זה משמר. אולי המושג שלי על משמר שונה משלך. אם מכונית צבאית שעוברת בדרך, ושהחיילים שבה שוכבים, היא משמר, ראיתי משמרות אחדים. משמר שהופקד לשמור על הדרך, שמסייר בה ושומר עליה, ראיתי רק אחד."

גרניי: "כל החיילים שראית בדרך היו אנשי-משמר."

גולדה: "ייתכן, אבל עובדה, קרה מה שקרה."

גרניי: "מדוע אתם נוסעים בשיירות?"

גולדה: "אנחנו יודעים את החסרונות של שיטה זאת, הרגשתי אותם על בשרי. אבל תאר לך מה יקרה למכונית (יחידה) שתיסע ותיתקל במחסום-דרכים. בבת-אחת ימטירו עליה אש מכל הצדדים, וכשיבוא המשמר שלכם הוא ימצא רק גוויות ומכונית שרופה. אין לנו ברירה. אתם אוסרים עלינו להשתמש במשוריינים, ליווי אינכם נותנים לנו, משמר בדרכים אינכם נותנים לנו ואת נשקנו אתם מחרימים. ראיתי בעיני שהבחורים שלנו לוקחים איתם נשק ומחביאים אותו."

גרניי: "לא, אינכם צריכים לקחת אתכם נשק."

גולדה: "אפילו מן הטקסי שנסעתי בו ירו. אומנם אין תועלת ביריות על הסלעים, אבל אנחנו מוכרחים להתגונן."

גרניי: "כבר אמרתי לך שניתנה הוראה לא לחפש אצלכם נשק."

גולדה: "רק אתמול חיפשו נשק בשיירות. באחת לא מצאו ובאחת מצאו, והחרימו אותו. לוקחים את הנשק מאתנו ונותנים אותו לערבים. אנחנו מוצאים את נשקנו המוחרם אצל הערבים."38

בידיעה ששלח הש"י למפקדת ה"הגנה" ב-30 בדצמבר 1947 כתוב: "הדרך מירושלים עד לוד נמצאת בפיקוח תמידי של כנופיות ערביות. הן הקימו נקודות-ביקורת לאורך הכביש ובודקות את זהותו של כל עובר ושב. כל יהודי שנמצא בין הנוסעים דינו מוות. הבודקים נמצאים בחיפוי-אש מעמדות שבצד הכביש ובתעלות. אדם שנסע (בדרך הזאת) לפני שלושה ימים סיפר שנעצר לא פחות משלושים פעמים."39

האדם ההוא הגזים, כנראה, אך אין ספק שמשאת-הנפש של מפקדי-הגזרה הערבים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה, הייתה להשתלט על ציר תחבורה זה ולנתק את הקשר בין ירושלים לבין מישור-החוף. אנשי הסוכנות, לרבות דוד בן-גוריון, ואנשי הפיקוד-העליון, עלו לירושלים וחזרו ממנה בשיירות, בליווי משוריינים, ונתקלו במחסומי-דרכים. בחודשים הבאים ינסו הערבים להגשים את משאת-נפשם, ולמפקדים היהודים לא תהיה תשובה מתאימה לניסיונות אלה.

סיכון האליטה הלוחמת

"היינו מוגבלים מאוד באנשים ובנשק ולא יכולנו לאבטח ממש את הכביש," סיפר צבי זמיר. "מספר המאבטחים לא היה יותר מחמישים. הם תפסו משלטים ממזרח לכביש, מדי פעם פוצצו בית בדיר-איוב, אך לא היה להם כושר עמידה מול 'פאזעה' (אזעקה) ערבית. היה דרוש לנו כוח שיעמוד מול התגייסות הכפריים ולא היה לנו כוח כזה. לכן פעלו מארבי הערבים בהרי-יהודה כמעט באין מפריע."40 מישאל שחם טען שלא הוקצו די כוחות למלחמה על הדרך לירושלים ושלא היה ברור מי המפקד. הרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח, שאנשיה פעלו בגזרה זאת, הוטרדה בגלל הסתירות שבין גורמי הפיקוד.41 שחם היה המפקד הבכיר שמינה המטכ"ל על מלחמת-הדרכים, אבל בכל הגזרות שהפלמ"ח היה אחראי להן היה לו קשה למלא את תפקידו. בגזרת ירושלים תיאם את הפעולות עם יצחק רבין ועם מכבי מוצרי. רבין סיפר שהוא לא קיבל הוראות משחם, לכן פעל על-פי שיקול דעתו.42 יגאל ידין, לעומת זאת, אמר שקצין-המבצעים של הפלמ"ח התחמק מביצוע הוראות, מפני שסבר שעל הפלמ"ח להיות עצמאי בבחירת שיטות הביצוע.43 פקודיו של צבי זמיר והרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח היו כפופים לכמה סמכויות, אך את אופי הפעולות קבעו המפקד והתנאים בשטח.

מלחמת הדרכים התאימה לאופיה של החברה הערבית, למסורת הלחימה המוסלמית עוד מימי מוחמד, לנסיבות פרוץ המלחמה, ולמלחמת ההתשה שניהלו (ומנהלים) הערבים נגד היהודים מתחילת ההתיישבות הציונית. חוד-החנית של מלחמת ההתשה הזאת הוא הטרור, ופיגועים בתחבורה הם אחת משיטות הטרור. מלחמת הדרכים לא הפתיעה את מפקדי ה"הגנה", ואף-על-פי-כן לא נערכו לקראתה כראוי, מפני שההכנות למלחמה התחילו באיחור רב. הפלמ"ח, שכבר היה מאורגן בגדודים, עדיין לא היה מסוגל להפעילם למשימות מבצעיות התקפיות, וברוב המקרים לא היה מסוגל להפעיל גם פלוגות; היחידות המבצעיות של הפלמ"ח היו כיתות ומחלקות. עד פרוץ המלחמה היו הכיתה והמחלקה המסגרת המבצעית היחידה של הפלמ"ח, וגם מסגרת האימונים היחידה ברוב המקרים. לכן תפסו רק ארבעה-עשר לוחמים משלטים בשער-הגיא ב-19 בדצמבר. חטיבות ה"הגנה" האחרות היו מוכנות לפעילות מבצעית ביחידות גדולות, עוד פחות מהפלמ"ח. למפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות לא היו די ידע וניסיון צבאי וגם לא די אמצעי לחימה. מקצתם לא היו מתאימים לתפקידיהם. לפני הקרבות היה קשה לדעת מי מתאים ומי לא, ובחודשי המלחמה לא היה מנגנון בקרה ולא אומצו שיטות יעילות לקידום מפקדים ראויים, ולהדחת מפקדים בלתי ראויים.

מלחמת הדרכים סיכנה את היהודים באובדן חלק יקר מן האליטה הלוחמת שלהם, וריתקה אליה כוחות רבים עוד לפני הפלישה. מלחמת-הדרכים, שחשפה את חולשת-היהודים, גם העמידה אותם מול סיכונים בזירה המדינית הבינלאומית – שאחד מהם היה הספק שהטילו רבים באפשרות ביצוע החלטת או"ם – אך מנהיגות המלחמה היהודית עדיין לא העזה להסיק מסקנות, עד מבצע "נחשון".

____

[בשבוע הבא: גיבושה של האסטרטגיה של ארגון ההגנה בפרוץ המלחמה; מורשת הקרב כדרך להסתרת פגמים ולתעמולה אישית וכיתתית; היבטים מוסריים וערכי לחימה כמכבסת מילים; הפשיטה על כרתיה; הפשיטה על רמלה; מארב בצומת ביתוניה.]

הערות

1. למשל; יועצו של בן-גוריון פריץ עשת. ביומן בן-גוריון, 14 בדצמבר 1948. בשם "הנגב הדרומי" נקרא אז המרחב שמדרום לקו-האוויר עזה -באר-שבע. ישובים יהודיים היו אז רק בגזרה המכונה כיום הנגב התיכון. בנגב הדרומי ממש – הר-הנגב, הערבה ואילת – לא היו אז ישובים יהודיים.
2. ארכיון צה"ל, דווח על תקרית ב-11 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין ועם יעקב זהבי.
3. שניהם שירתו בבריגדה העברית במלחמת העולם השנייה.
4. מקלע בריטי עם מחסנית מסתובבת של ארבעים ושבעה כדורים בקוטר 303.
5. ארכיון צה"ל, דוח ליום 21 בדצמבר 1947, "פירוט מאורעות יאזור": הערות של אביגדור וגנר, רשומה אצל אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 322; ראיון עם משה שמיר (קיבוץ דורות) ב-21 במארס 1981.
6. היה ליד המקום שבו כיום מושב מבקיעים.
7. ממערב לכוכב-מיכאל כיום.
8. מצפון לברור-חיל כיום.
9. בין כוכב-מיכאל לחלץ כיום.
10. ארכיון צה"ל, אל הילל (ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי) מאת המועצה (מטה הפלמ"ח): דוח מהנגב, 31 בדצמבר 1947.
11. ראיון עם דוד קרון ב-1978.
12. דוח שיירות, 7 בדצמבר 1947: עדות של יצחק גניגר מ-14 במאי 1982 ועדות של עקיבא סער מ-18 באוקטובר 1982.
13. סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם; מה"ד היסטוריה, יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 100: ראיון עם יצחק דקל ב-21 בינואר 1982.
14. עד אז ישבו אנשי הרזרבה הירושלמים של הפלמ"ח בעמדות בנחלת-שמעון ועל הדרך להר-הצופים, לעמדות אלה שלח מטה-המחוז את אלה שפנו אליו, עם פרוץ המלחמה, וביקשו לשרת, אף שלא היו בפיקודו עד אז.
15. הראיון הנ"ל עם מנחם רוסק.
16. ראיונות עם משה ערן ב-1982.
17. ארכיון צה"ל, אל מק מאת ידין, 9 בדצמבר 1947.
18. אחרי תשעה חודשים, באפריל 1948 טען מפקד יחידת הסזון בירושלים שלחמה באצ"ל ובלח"י, תוך כדי מלחמת העצמאות, כי דיר יאסין הוא כפר שקט. ביסוס נוסף לטיעון של מחבר שורות אלה ש"טבח דיר יאסין הוא "עלילת דם" של הממסד הסוציאליסטי ב-1948 נגד אנשי אצ"ל ולח"י, מתוך כוונה להכשילם בבחירות שאמורות היו להיערך אחרי הקמת המדינה.
19. הכפר ליפתא היה ממערב לרוממה. כיום השכונה מי-נפתוח. בית-אכסא היה מול כביש ירושלים מוצא. דיר-יאסין היה ממערב לגבעת-שאול, כיום כפר-שאול. קולוניה היה מצפון-מזרח למוצא, ליד מבשרת-ירושלים כיום. קסטל היה ליד מעוז-ציון כיום. צובא היה ליד פלמ"ח צובה כיום. אבו-גוש – ליד קריית-ענבים, חרבת אל-עמור היה בין קריית-יערים לגבעת-יערים כיום, בית-מחסיר – עתה בית-מאיר. דיר-איוב היה מצפון-מערב לשער הגיא.
20. יעקב צביה, "עם ראשיהם של הפורמנים". ספר הפלמ"ח ב', עמ' 92-91.
בשנות השמונים של המאה העשרים העברתי קורס על חשיפת ליקויים והפקת לקחים בקורס הבין שירותי של אמ"ן, המוסד והשב"כ. מפקד הקורס היה יעקב צביה, והוא הסתייג מאוד מחשיפת ליקויים במלחמת העצמאות ותקף אותי בחריפות באזני חניכיו. סימפטום נוסף לתרבות הביטחון הירודה של מערכת הביטחון של ישראל ולתרומה השלילית של יוצאי הפלמ"ח לתרבות זאת.
21. לימים אלוף בצה"ל וראש ה"מוסד" במלחמת יום הכיפורים.
22. סדרת ראיונות עם צבי זמיר ב-1982-1979.
23. ראיון עם אליעזר ליף ב-31 בינואר 1982.
24. חברתו של נחום אריאלי, גם כן חברת פלמ"ח, הייתה אז שולה הג'ינג'ית (אדלר), לימים לבנת, אמה של השרה לשעבר לימור לבנת. משולמית לבנת קיבלתי פרטים רבים על נחום אריאלי ופעולותיו והם יופיעו גם בפרק זה וגם בפרקים הבאים.
25. שם, שם, אליעזר ליף ב-31 בינואר 1982.
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם אמנון חינסקי.
27. אני התגוררתי אז באותה שכונה והייתי עד כילד בן 8 לחלק מן הפעולות נגד הכפר סלמה. אבי שירת אז בארגון ה"הגנה" ואחי בפלמ"ח. למרות גילי הצעיר התעניינתי מאוד בפעולות אלה, שוחחתי עליהן עם אבי, עם אחי ואחרים ולעתים, אף הצטרפתי אליהן.
28. ראיונות עם שולמית לבנת, עם אמנון חינסקי ועם יהושע נבו.
29. ארכיון צה"ל, דוח מיום 19 בדצמבר; א"צ; דוח אבטחה ביער ב-19 בדצמבר 1947, לבן-יהודה מחשמונאי, הערות מודיעין לפעולות, 19 בדצמבר.
30. ראה פירוט בפרק הבא על פעולות גמול ראשונות.
31. דוח ליום 23 בדצמבר 1947: יומן בן-גוריון, 23 בדצמבר 1947.
32. ארכיון צה"ל, אל שמעון מאת גניגר, דוח שיירת נוסעים מתל אביב, 26 בדצמבר 1947; מה"ד היסטוריה. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים. עמ' 127: אריה יצחקי, לטרון א' עמ' 27; ראיון עם ל של יצחק גניגר; ארכיון צה"ל, מאנשי קריית-ענבים. מפי איש הקסטל, 28 בדצמבר 1947.
33. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 244-243: מ. סלוצקי, "בימים של תוהו ובוהו," בפרקים בתולדות השמירה והביטחון, בעריכת ירמיהו רבינא, עמ' 247-245.
34. יוסף אוליצקי, שם. עמ' 275-263.
35. אחר מסגני מזכיר ממשלת ארץ-ישראל, ניהל את המגעים עם הסוכנות היהודית.
36. גולדה מאיר נסעה כשיירה שהותקפה במעלה הקסטל.
37. דב יוסף. המושל העברי, האזרחי, של ירושלים בזמן המלחמה.
38. תעודות מדיניות 85, שיחת גולדה מאירסון-סר הנרי גרניי בירושלים, ב-29 בדצמבר 1947.
39. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (מזרחי), הנדון: הדרך מירושלים ללוד, 30 בדצמבר 1947.
40. ראיונות עם צבי זמיר.
41. ראיונות עם מישאל שחם.
42. ראיונות עם יצחק רבין ב-1978.
43. הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין.

תאריך:  18/09/2015   |   עודכן:  18/09/2015
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ניסיון ראשון לחסל את בן-גוריון
תגובות  [ 52 ] מוצגות   [ 52 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
שפרה מ
18/09/15 13:20
 
שפרה ופועה
20/09/15 18:18
2
חבר קיבוץ יגור
18/09/15 13:32
3
לוליק
18/09/15 16:24
4
מחליף את חשדנית
18/09/15 17:09
5
יהוידע
18/09/15 17:36
 
אורי מילשטיין
18/09/15 19:29
6
מגיב ותיק
18/09/15 22:31
 
אורי מילשטיין
19/09/15 06:56
 
מגיב צעיר
20/09/15 18:26
 
דוד נ
21/09/15 00:25
 
מגיב ותיק
21/09/15 01:58
 
ספרי מילשטיין ???
21/09/15 09:50
 
מגיב ותיק
21/09/15 16:24
7
סיפור מרתק
18/09/15 22:43
 
אמרה בעצמה לבתה
19/09/15 19:00
8
כנרת
20/09/15 14:54
 
שפרה המשולשת
20/09/15 18:31
 
מגיב ותיק
21/09/15 02:06
 
לקרוא
21/09/15 09:56
 
מגיב צעיר
21/09/15 10:42
 
חבר קיבוץ יגור
21/09/15 12:21
 
מגיב ותיק
21/09/15 16:34
 
מגיב צעיר
21/09/15 16:55
 
חבר קיבוץ יגור
21/09/15 18:14
 
חבר קיבוץ יגור
21/09/15 18:32
 
מגיב צעיר
21/09/15 22:47
 
דוד נ
21/09/15 23:35
 
מגיב צעיר
22/09/15 08:54
 
חבר קיבוץ יגור
22/09/15 15:21
 
מגיב צעיר
22/09/15 16:14
 
חבר קיבוץ יגור
22/09/15 18:08
 
ליאור 345
22/09/15 18:42
 
דוד נ
23/09/15 14:07
 
אורי מילשטיין
23/09/15 10:26
9
אנאליסט
22/09/15 15:01
 
חבר קיבוץ יגור
22/09/15 18:16
 
ומשמאל
23/09/15 10:33
 
אנאליסט
23/09/15 21:05
 
דוד נ
23/09/15 21:42
 
אנאליסט
23/09/15 23:15
 
קורא ונהנה
24/09/15 08:42
 
מחקר
24/09/15 06:00
 
אנאליסט
25/09/15 01:01
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה
המגמות העיקריות של היהודים והערבים בפרוץ המלחמה; המלחמה על הדרכים; אסטרטגיה של הבלגה המאפיינת את תפיסת הלחימה הישראלית עד היום; נסיעה בשיירות שהיו מטרה לפיגועים במקום השתלטות על שטחים; פרשת 'שיירת העשרה' לגוש עציון, בריחתו של מפקד הגוש דני מס משדה הקרב והפקרת השיירה - הלקח לא נלמד והמחיר שולם אחרי חודש וחצי בפרשת הל"ה; פגיעה ב'שיירת בן שמן'; פגיעות של הערבים בתחבורה עברית ושל יהודים בתחבורה ערבית בצפון הארץ
11/09/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
התארגנות יעילה יחסית של ארגון "ההגנה" במחוז חיפה; פלוגת הנמל של הפלמ"ח; רכש הנשק המדהים של אברהם דר בנמל חיפה; הפיגוע של אצ"ל בערבים בשערי בתי הזיקוק; טבח של יהודים בבתי הזיקוק; טבח של ערבים ע"י הפלמ"ח בכפר בלד אל-שייח'; נשברה מתקפת הערים של הערבים שאפיינה את השלב הראשון של המלחמה
04/09/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
"מלחמת גנרלים" במחוז ת"א של ארגון ההגנה וסכסוכים בין הימין לשמאל, שגרמו להכנות לקויות של המחוז לקראת פרוץ מלחמת העצמאות; השתמטות של התל אביבים מגיוס בפרוץ המלחמה; רצח שוטר יהודי ע"י אנשי ההגנה בניגוד לסיסמאות על טוהר הנשק כביכול; מצבם הקשה של ערביי יפו בפרוץ המלחמה; המנהיג הפלשתיני חסן סלאמה מארגן את מחוז המרכז הערבי למלחמה; סמל המשטרה הבריטי פלאור רוצח יהודים
21/08/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
תוצאות מחדל שריפת המרכז המסחרי החדש של ירושלים; יוקרת ארגון ההגנה נפגעה מאוד; יוקרת אצ"ל ולח"י גברה; הערכת בן-גוריון שירושלים היא מרכז הכובד של העימות היהודי-פלשתיני; הערכה שבציונות מחפים על כישלונות; אנשי אצ"ל ולח"י יזמו פעולות גמול; אנרכיה בירושלים
14/08/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
המחדל הראשון במלחמת העצמאות - שריפת המרכז המסחרי היהודי על-ידי תלמידי תיכון פלשתינים, שלושה ימים אחרי הכ"ט בנובמבר; המחדלים ההתיישבותיים והמחדלים הביטחוניים בירושלים לפני פרוץ המלחמה
07/08/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
רצח נוסעי אוטובוסים  /  ד"ר אורי מילשטיין
שני מעשי טבח  /  ד"ר אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
אורי מילשטיין
אורי מילשטיין
חיקוי כושל של צה"ל את צבאה של גרמניה הנאצית; רב-אלוף חיים לסקוב ואלוף ישראל טל - אבות השריון של צה"ל; מיתוסים על מהלכי השריון של צה"ל במלחמות; השפעה שלילית של צה"ל, האנטי-אינטלקטוא...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il