השיר 'לא נרדמת תל אביב' של דני רובס, יהפוך בקרוב לפנטזיה, והמסר הקליט 'עיר בלי הפסקה' שהגה חולדאי בימים טובים יותר, יהפוך אוטוטו לקלישאה רדודה בסגנון 'היי דרומה לאילת'? אז מה, את מי זה מפחיד שתל אביב תרד מגדולתה ותחזור בעוד 10 שנים בגלגול חדש, אולי טוב יותר, של מרכז תרבות משגשג ומעודכן? מי אמר שדווקא תל אביב צריכה להיות דווקא המטרופולין העסקי של מדינת ישראל?
אז לא, זה לא שיש "אלף כמוה בלירה", אבל לתל אביב יש בהחלט חלופות לא פחות טובות ואולי אף מוצלחות יותר, לשכן בהן את הקהילה העסקית של מרכז הארץ, ואת מעוזי הכלכלה האורבנית, שלעת עתה, עד פרוץ 'הקלה', שוכנים במתחמי העסקים הכעורים והאפורים של העיר שהייתה פעם לבנה.
חולון, בת-ים, ראשון-לציון - הינה לפניכם המטרופולין החדש של מדינת ישראל. ואיזה מזל שהתוכנית הנואלת המתרוצצת זה שנים רבות בין משרדי ההנדסה של העיריות השונות, לאחד בין שטחי השיפוט המוניציפליים של שלושת אלו עם תחום השיפוט של תל אביב-יפו, לא יצאה אל הפועל.
פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב נראה היום כמפלצת מיותרת, ויש מי שמייחלים שייכשל או לפחות יהפוך לפיל לבן שאין לו הופכין, משהו בסגנון התחנה המרכזית החדשה. בעוד עשור או שניים, כמובן, לא יהיה אדם אחד שיבין כיצד היה ניתן לנהל חיים אורבניים סבירים בלי שירותיה, וההתנהלות ללא רכבת קלה ורק באמצעות תחבורה ציבורית מבוססת אוטובוסים מעשנים תראה רחוקה מאוד.
ועם זאת, הטעם כביכול לפגם ביציאה לעשור מוכה אסון של בניית הרכבת, שצפויה להשבית כליל את השירותים בעיר הגדולה - הוא הזדמנות שאינה חוזרת עבור המתחרות האורבניות, שמחכות כבר שנות דור מעבר לעיקול של שדרות ירושלים להזדמנות כזו.
בהינתן שכל המתחמים העסקיים המרכזיים בתל אביב רבתי ייחסמו בזה אחר זה כמגדל קלפים מתמוטט או כשורת אבני דומינו, במהלך שמונה עד 10 השנים הקרובות - איזו סיבה צריכה להיות לעסקים התל אביביים להישאר נאמנים לעיר שהולכת להיכנס להפסקה אחת ארוכה? מדוע שגם עסקיהם ומקור פרנסתם של עשרות אלפים ייכנסו אף הם להפסקה? בשם איזו נאמנות?
מי אמר שעסקים צריך לעשות דווקא בתל אביב? מי קבע שמשרדי עורכי הדין ורואי החשבון והאדריכלים והמהנדסים וחברות שוק ההון ובתי השקעות ובנקים - צריכים דווקא את הנוף של שדרות רוטשילד או של דרך פתח-תקווה מבעד לחלונותיהם? איזו עליונות יש לקו הרקיע של תל אביב על-פני זה של שלושת ערי המטרופולין הראויות האחרות?
בעולם ידוע על תרחישים שיושמו, במסגרתם מרכזי מגורים, תרבות ועסקים הועתקו בשל אילוצים כלכליים, תרבותיים, והנדסיים-תשתיתיים, אז מדוע שישראל לא תשתלב במגמה המודרנית הזו של העתקת מרכזי שיווי משקל לאומיים?
אין ספק שהמערכות המוניציפליות בשלוש ערי הלווין הטוענות לכתר יידעו לעשות כל שצריך על-מנת להעניק למרכזי העסקים הישראלים את השירות הנדרש, ואף ייטיבו זו את מרכולתה של זו במסגרת התחרות שתנטש ביניהן על המשאב האסטרונומי הזה העומד להתפנות - מגרש המשחקים של העסקים הגדולים בישראל.
המתחמים בערי הלווין הללו, המתאימים לאירוח בסיסי העסקים ומטות החברות והמפעלים אשר ייאלצו לעזוב את תל אביב בעשור הקרוב, משתרעים על-פני שטחים בני עשרות אלפי דונמים באזורי הפיתוח שלהן. צריך רק ראשי ערים נחושים וחכמים, היודעים לזהות הזדמנות כשהיא נקרית על דרכם - כדי לשנות היסטורית את מפת פריסת מעוזי הכלכלה של מדינת ישראל.
דב צור, אלי בכר,
מוטי ששון - הינה הכפפה מוטלת לפניכם, הושלכה על-ידי הגורל ממש לפתחכם, מתחככת בקצות בהונותיכם - תרימו אותה?
