למי שמתמצא בניתוחים של מלחמות בזמן הנוכחי ובזמן העתיק, יודע שמלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973 נסתיימה בניצחון מזהיר של ישראל, ניצחון שכמותו לא נראה עד אז בהיסטוריה. מבט מהיר מראה לנו נתוני פתיחה קשים ביותר למדינת ישראל ומרשימים ביותר למצריים וסוריה ואילו נתוני הסיום מצביעים על צבא מצרי מובס וכנוע וחיילות ישראל בכבישים המובילים לקהיר ולדמשק.
מבחינת ניתוח נתוני הפתיחה, למצרים עמדו לאורך התעלה כ-11 דיביזיות עם 2,200 טנקים, 2,900 נגמ"שים, 2,400 קני ארטילריה, 800 מערכות נ.ט ואין ספור טילי קרקע-אוויר ונשק נ.מ בכמויות, ובסה"כ-500,000 אנשי צבא. הסורים בצפון העמידו 6 דיביזיות, גדודי קומנדו רבים, 1,400 טנקים, 1,600 נגמשי"ם, 600 קני ארטילריה ונשק וטילי נ.מ למכביר, ובסה"כ כ-250,000 אנשי צבא.
נתוני פתיחת המלחמה למדינת ישראל מראים חצי גדוד רגלים המוצב בקו ברלב (
החצי השני של הגדוד היה בחופשת יום כיפור). בתעוזים היה פרוס גדוד שריון מדולל. בצפון המצב היה טוב יותר בגלל אלוף פיקוד ישראלי חכם (חופי) שדאג לגייס תוך שבוע חטיבת שריון. וזה מה שעמד לנוכח הכוח הסורי. בהמשך, התארגנותו המהירה של צה"ל תוך כדי מלחמה הביאה השלמת גיוס 5 אוגדות שריון, גויס כוח לוחם שמנה כ-250,000 חיילים, שהפעיל כ-2,400 טנקים, 4,000 נגמ"שים ו-240 קני ארטילריה. אגב, כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה חייבים להביא בחשבון את כל הכשלים של ההנהגה הצבאית הישראלית מבחינת מודיעין, הכנה למלחמה והכנת הצבא לקרבות - לרבות, "מלחמות הגנרלים" שלנו תוך כדי מלחמה.
בסיכום - במלחמה זו, שנמשכה כ-3 שבועות, היו מעורבים יותר ממיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים, כ-7,000 נגמ"שים וכ-4,000 קני ארטילריה מסוגים שונים. השתתפו בנוסף אלפי מטוסי קרב וכ-200 מסוקים. כמות האש שנשפכה במלחמה זו הגיעה למאות אלפי טון של ט.נ.ט. זוהי מלחמה בקנה המידה הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובמלחמה זו ניצחנו כאשר אנחנו מאבדים רק 2,222 חיילים - עובדה הנראית מופלאה לכשעצמה ע"י מומחי צבא בעולם הרחב.
בניתוח המלחמה ותוצאותיה מביאים בחשבון גם את כמויות האש שנורו על-ידי שני הצדדים, ציוד וכלי מלחמה שהושמדו, הרוגים, שבויים ופצועים. לישראל נהרגו כאמור 2,222 חיילים ולאויב למעלה מ-20,000 (פצועים לצה"ל: כ-7,200 ולאויב: כ-36,000). מצה"ל נפלו לידי האויב פחות מ-300 שבויים ואילו בידינו היו כמעט 9,000 שבויים סורים ומצרים. כ-925 טנקים, נגמ"שים וכלי ארטילריה נפגעו בצד הישראלי לעומת כ-3,750 כלים אצל האויב. 425 מטוסים ומסוקים הושמדו לאויב ואנחנו איבדנו רק כ-107. האויב איבד 18 כלי שיט, אבל לנו לא אבד אף כלי שיט. ולבסוף, לא פחות חשוב, בצד המצרי נכבש שטח גדול מעבר לתעלה וחצי הצבא המצרי כותר ובצפון הצבא הסורי ההרוס נס להגן על דמשק.
התמונה שהוצגה במאמר זה, והנתונים שהובאו, אומרים לכל תבוסתן וציניקן ישראלי להביט היטב על המספרים הנ"ל, ובעיקר להביט היטב לתוך האמת הפנימית שלו ולהודות שאם זה אכן היה המצב, הרי שנתוני גמר המלחמה מראים ניצחון ישראלי מוחץ, מראים לנו שסוריה מאז שמרה בקפדנות על גבול שקט, שמצרים וירדן עשו "הסכמי שלום", כי כמו סוריה, הם הבינו שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב. נכון שהחזרנו את סיני למצרים, אבל היינו מוכנים לעשות זאת בעבר תמורת הסכמים ארוכי טווח. הניצחון הזה שלנו היה אם כך, גם צבאי וגם מדיני, אבל מצד שני, לא חגגנו... קיימת העצבות הזו המלווה אותנו בהקשר למלחמה הזו שהינה מובנת ומקובלת לנוכח המחיר הגבוה בחללים שהחברה הישראלית שילמה, כי עד כמה שניצחון זה שהינו בעליל הגדול מכולם, הוא גם מאוד עצוב לעם בישראל משום שהסטטיסטיקה העולמית לא תמיד מעניינת אותו כשזה נוגע לאובדן אלפי מבניו.
