נפילתה של סוריה כפרי בשל בידי רוסיה היא רק עניין של זמן. אם תרצו - יש אפילו לכך עדות של ממש, על דרך ההלצה, כשבסך-הכל הדברים אמורים בהיפוך-אותיות של ה"ריש" וה"סמך", לפיהן סוריה היא זו שנבלעת ברוסיה.
כך או אחרת, ברור מאליו שחדלונו של אובמה משחק לידי פוטין. את הימנעותו של נשיא-ארה"ב מהתערבות כוחנית במדינה השסועה מנצל היטב השליט הרוסי. בינתיים הדברים אמורים, אומנם, רק בתקיפות אוויריות, המכוונות כביכול נגד דאעש, אלא שזה רק הספתח וגם הסוואה.
לא צריך להיות נביא כדי להבין שהתקיפות האוויריות מצליחות להשמיד דווקא את המורדים הסוריים וכי הן בסך-הכל שלב ראשוני בדרכה האימפריאליסטית של רוסיה להשתלט על סוריה כולה. בעורמתו הרבה מאחז פוטין עיניים, כאילו התקיפות האוויריות הן היחלצות לעזרת אסד, אלא שהשליט הסורי כבר איננו שולט, וסוריה ברובה בורחת ממנו. השפעתו הדלילה, מן הסתם האפסית, לא תחזיר לידיו את הרסן.
נוכחות מדאיגה
מן הכאוס הזה נבנים הרוסים. שהרי רוסיה של פוטין מבקשת להחזיר לעצמה את ההגמוניה שהייתה לה בעבר כאחת משתי המעצמות המובילות בעולם. את נטיות ההתפשטות שלה היא הוכיחה היטב כבר בגאורגיה, ועכשיו קורצת לה האדמה החרוכה מדם של סוריה, שאיש אינו שולט בה כרגע.
נוכחותה של רוסיה בסוריה אמורה, כמובן, להדאיג את ישראל. אז נכון שבשלב זה, שבו הרוסים מנקים את השטח, אין להם עניין ליצור מתח בגבול הצפוני. הבטחה ברוח זו ניתנה, כאמור, על-ידי פוטין לראש הממשלה,
בנימין נתניהו, במפגש בין השניים.
אלא שהמצב הנוכחי עלול מהר מאוד להשתנות לרעה. למשל, עם הצבתם של כוחות-קרקע רוסיים על אדמת-סוריה. הצבה שכזו עלולה להפר את השקט היחסי בגבולנו, עם זליגת נשק ותחמושת לידי גורמים עויינים, כמו החיזבאללה, המצפה לשעת-כושר נגדנו.
