מועדון המיליארדרים

חלפו עברו הימים שהמושג "עשירון עליון" שיקף את המציאות החברתית והכלכלית במדינה. כך גם ה"מאיון העליון" ו"האלפיון העליון" שנשארו מאחור ויצאו מהאופנה העכשווית.

כרטיס הכניסה למועדון האקסלוסיבי של אילי ההון האמיתיים בישראל הוא רק למיליונרים כבדים שצברו נכסים בשווי של כמה מיליארד שקלים. יש בהם כאלה שסופרים את המיליארדים בדולרים.
חלקם ידועים בציבור ושמותיהם מפארים את כותרות העיתונים. חלקם אילי הון ישראלים מסתוריים ואוליגרכים נמלטים שאינם ידועים בציבור.

עיני אינה צרה באף אחד מחברי המועדון הכולל 40-50 חברים ותיקים וחדשים, בין אם עשה את כספו בדרך הישר - ויש לפי כל הסימנים מעטים כאלה, ובין אם חצה קווים והתרחק מהחוק בארץ או בחו"ל.

מה שעומד על הפרק הוא איזה מחיר אנחנו משלמים מכיסינו, שלרוב הוא דל ונקוב, כדי לממן את המשך ההתעשרות והעיבוי הנכסי של חברי מועדון המיליארדרים, שמספר חבריו גדל בהתמדה על חשבוננו.

כדי לפקוח את עינינו, לסבר את אוזנינו, לפעור את פינו ולהצית את דמיוננו, כדאי לציין מראש כמה נתונים מאלפים שפרסמה באחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצבם המרנין של אילי הון במדינה.

מתברר שהיקף הנכסים הכספיים של אזרחי המדינה מסתכם ב- 1.57 טריליון שקלים (גידול של 4.17 מיליארד שקלים תוך שלושה חודשים). למעלה מ- 80 אחוז של הנכסים הללו מוחזקים בידי המעמד הכספי העליון, הכמות הגדולה ביותר מוחזקת בידי חברי מועדון המיליארדים.

במילים אחרות: עשרות חברי המועדון ועוד כמה מאות עתירי ממון כבדים ואלפי עשירים מחזיקים בנכסים פיננסיים ששוויים עולה פי-ארבעה על שוויי נכסיהם של מיליוני אזרחי המדינה האחרים, המסווגים בהם מאות אלפים מהמעמד הבינוני הענק, מספר דומה של כאלה שאינם גומרים אפילו את השבוע ורבבות רבות של עניים, נצרכי הבטחת הכנסה ורעבים ללחם.

זה מוכיח פעם נוספת, הלכה למעשה, את התיאוריה על הפער העצום שנוצר במרוצת השנים בין אצולת הממון לבין המוני בית ישראל. למעשה, רובצת בין שני הצדדים תהום שאי אפשר לגשר עליה אפילו לא בגשר ביילי.

צבירת הנכסים הכספיים האסטרונומים ע"י חברי מועדון המיליארדרים והמועדונים הנספחים, נזקפת בראש וראשונה ל"זכותם" של שרים וחברי כנסת מהמפלגות הגדולות בעבר ובהווה, שטיפחו אותם, לרוב סגדו להם, ותרמו כל אחד בדרכו שלו ובזמנו להתעשרותם על חשבוננו. אחריהם הלכו שורה של ראשי ערים המתבטלים בפני ההון והשלטון, השתלבו זה בזה כמו תאומים סיאמיים שלא ניתן להפריד ביניהם.

אולי לא במקרה התעשרו כמה אישים פוליטיים, כבדרך אגב, במהלך שירותם הציבורי ולאחריו.
בהמשך אביא כמה דוגמאות של מיליארדים מקומיים וזרים, שחגגו במרוצת השנים וצברו הון רב לא במחשכים ולא מתחת לשולחן ולא מתחת לכל עץ רענן, אלא בראש חוצות ובטקסים ממלכתיים.

הרעה החולה החלה להתפשט כבר בשנות ה- 60' כאשר שר האוצר המנוח, פנחס ספיר ז"ל, שהיה לי הכבוד לכתוב את הביוגרפיה שלו, דאג לחוקק חוק מיוחד עבור המיליארדר שאול אייזנברג שפטר אותו מתשלומי מס, איפשר לו להרוויח בארץ מאות מיליוני דולרים נוספים, וגם לרכוש במקביל חלק מאוצרות הטבע של המדינה.

בשנות ה- 70' חלבו את המדינה בחסותם של שרים בכירים מימין ומשמאל שהטיבו עימם מיליארדרים אחרים מסוגם של מנכ"ל המדינה, אברהם שפירא המנוח, שאת מעלליו חשפתי בספרי "הגביר". לכבוד שטיחיו של שפירא נחקק חוק מיוחד, שבלם יבוא של שטיחים והעניק להם העדפה וסכומי כסף אגדיים. גם משפחת ברונפמן מקנדה ואחרים ליקקו כאן דבש רב. בתחום זה היה פעיל במיוחד שמעון פרס.
בשנות ה- 80' כיכב איל ההון הישראלי אמריקני, אריה גנגר, בן חסותו ותומכו הפיננסי של אריאל שרון, שכיהן אז כשר התעשיה והמסחר. גנגר רכש, בין השאר, את תשלובת חיפה כימיקלים בחצי חינם. שרון הצליח להפוך לכבודו את חיפה לאזור פיתוח א', על כל המשתמע מכך.

שרון מחובר אל מיליארדר יהודי- אוסטרי, מרטין שלאף, בעליו של הקזינו ביריחו. זה זכה בשנות ה- 90' לשטיח אדום, בתיווכו של פרקליטו - עו"ד דב ויסגלס, המשמש, למרבה האירוניה, עד היום, בעת ובעונה אחת כפרקליטו הפרטי ומנהל בפועל של לשכת ראש מהמשלה, בשליש משרה, שהוא שילוב מנצח, לכל הדעות. עושים צחוק מכולנו, ואפילו היועץ המשפטי לממשלה מחריש.

שמו של שלאף הוזכר כחשוד, כצינור להזרמת כספים, להצלת חוותו של שרון ששועבדה בעקבות הסתבכות שרון בעמותה בלתי חוקית שפעלה למען בחירתו כראש הממשלה ונחשפה ע"י מבקר המדינה היוצא, אליעזר גולדברג.

סמי שמעון, איל יהודי בריטי, הצליח לרכוש בשעתו, בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כגזבר הסוכנות היהודית, את חברת יכין חק"ל, בעלת מפעל שימורים ומאות דונם של שטחים חקלאיים. באחרונה הוחלט על הפשרתם לבנייה ושוויים קפץ בעשרות מיליוני דולרים.

גם איל ההון היהודי-אוסטרלי המנוח ג'ק ליבמן לא יצא מקופח. הוא רכש את מניות הממשלה בחברת הדלק הגדולה ביותר - פז, תמורת מחיר מציאה. ליברמן, כמו מרבית אילי ההון המקומיים וחלק מהמשקיעים הזרים, שרכשו חברות ממשלתיות וציבוריות, לא הביא כסף מהבית כדי למלא קצת את הקופה הציבורית המדולדלת השייכת לאזרחי המדינה, אלא קיבל הלוואה נדיבה מבנק לאומי השייך עדיין לכולנו.

את ההלוואה מימן ליברמן מכספי הדודנים שמצא בקופת החברה ומרווחיה הנאים. מנכ"ל הבנק דאז, צדיק בינו, היה מרוצה מהעסקה. אחרי פרישתו מהבנק עבר בינו תקופת חימום, במקום לעבור תקופת צינון. הוא הפך להיות בעל חבילת מניות בפז. מאוחר יותר הצליח השתלט על פז. אחרי ההשתלטות על חברת פז בינו הצטרף בעצמו למועדון המליארדים".

ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, האיר את פניו למיליארדר היהודי גרמני יוסלה בוכמן, תורם ותיק למוסדות ציבור, בתי חולים ופרויקטים תל-אביבים. תחת חסותו של חולדאי קיבל בוכמן הטבות תמורת פינוי מתחם הדולפינריום. כתחליף לשטח המפונה החליטה עיריית תל אביב להעניק לו שטח חליפי ליד מנשיה, שטח יקר ערך פי כמה, ועוד צ'ופר בצורת הנחה משמעותית על תשלומי מס שבח בשווי של מיליונים. כך עובדת השיטה גם בערים נוספות במדינה.

כפסע היה בין החלטת משרד האוצר תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, לבין קבלת החלטה שהייתה מאפשרת למיליארדרית שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, מלקבל הטבות מס משמעותיות תוך הענקת פטור על הכנסותיה המופלגות בחו"ל, בטיעון שהמדובר בתאגידים שהחוק הישראלי מעניק להם "מקלט".

האיש הפוליטי המקורב ביותר לאילי ההון, ומי שדאג להם יותר מכל איש פוליטי אחר, הוא ממלא-מקום ראש הממשלה ושר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט, חברם האישי של חלק נכבד מחברי מועדון המיליארדרים.

במשך כל הקריירה הפוליטית שלו דאג אולמרט לעשירים, ולעיתים גם לעצמו, בדרך זו או אחרת. כך עשה כאשר עסק בהיותו עורך דין וחבר כנסת, בעת ובעונה אחת, במכירת חברת הכשרת הישוב המיתולוגית למשפחת נמרודי תמורת דמי תיווך של מאות אלפי דולרים. חלק משכר הטירחה גבה מאוחר יותר כאשר היה כבר שר הבריאות.
כאשר כיהן אולמרט כראש עיריית ירושלים, דאג לכמה מחברי המועדון, בהם אלפרד אקירוב שהקים בעיר את מתחם ממילא. פרקליטים של אילי הון ברמתו של עורך הדין יגאל ארנון (שהיה גם פרקליטו האישי) זכו לדלת פתוחה כל הזמן.

בתפקידו הזמני כשר התקשורת גילה אולמרט רוחב לב ונדיבות רבה על חשבוננו כלפי אילי ההון אליעזר פישמן ושמואל דנקנר, בעלי השליטה בערוצי הכבלים, שביקשו הטבות שונות (בינתיים החליף איל הון אחר, יצחק תשובה, את דנקנר, בשותפות בבעלות על הכבלים).

בתפקידו כשר התמ"ת לא איכזב אולמרט את דנקנר מבעלי תעשיית המלח, יולי עופר מבעלי בז"ן שהקופה הציבורית אמורה להזרים לכיסם מאות מיליוני דולרים.

ומוזי ורטהיים, בעל השליטה בחברת קוקה קולה, ויתר ברגע האחרון על הטבה מפליגה מסוג אחר שנועדה לממן העתקת מפעלו לדרום הארץ.

אל חשש: בקצב הנוכחי, תוך כמה שנים יחלשו חברי מועדון המיליארדרים על 90 אחוז מנכסי הציבור. מי יודע: אולי ביום בהיר אחד הם יהפכו חברי מועדון המיליארדרים לבעלי שליטה מוחלטת על כל נכסי הציבור, ואנחנו נהיה חוטבי עצים עלובים ושואבי מים בלי ששון.