1. מה השתנה גל הטרור הזה מקודמיו? שום שינוי. גם אלה שעדיין מאמינים במו"מ צריכים להסיק שמבחינת ערביי האזור, מו"מ מנהלים רק בחסות גל טרור, כשישראל נלחצת אל הקיר. לפי חשיבה זו, הישראלים נבהלים מהמצב ונכונים יותר להיענות לתביעות הצד השני, ובלבד שיחזור השקט. הפלשתינים מומחים בקריאות "הצילו" תוך שהם מתנערים מאחריות לכל שקרה וקורה במאה השנים האחרונות.
גם אחרי אוסלו, אולי ביתר שאת, הטרור משמש מכשיר לגיטימי בידי הפלשתינים לצבירת הישגים בזירה הבינלאומית. לא מן הנמנע שעוד מעט נשמע מסביבת אבו מאזן נכונות לחזור לשולחן הדיונים. אינני יודע אם לנתניהו יש מרחב תמרון, אבל נקווה שהתשובה תהיה לאו רבתי. זה לא הזמן לדיבורים אלא למחיצת נחש הטרור.
לא רק האופוזיציה אצלנו, ולא רק הפלשתינים - עושה רושם שגם האירופים והאמריקנים - יותר מהשגת רגיעה בסוריה, חשוב להם להפיל את ממשלת נתניהו, משום שכל עוד הממשלה הזאת קיימת, הנושא הפלשתיני מוקפא. כי זאת האמת: מעולם לא התנהל מו"מ אמיתי בין ישראל לגורם ערבי, בלי שהתוצאה הסופית (פחות או יותר) הייתה ברורה מראש.
נתניהו הוא הראשון שמנסה לנהל מו"מ בלי תנאים מוקדמים, כלומר ללא הודעה מראש על המחיר הסופי. הנושא הזה עמוק וחיוני לקיומנו. אינני משוכנע שהפלשתינים רוצים מו"מ אמיתי או מעוניינים במדינה בגבולות הקו הירוק המדומיין. אבל כלפי חוץ מחמוד עבאס מַתנֶה מו"מ בשאלת התכלית: ישראל חייבת לומר מראש, לאן מגיעים בסוף התהליך. האמריקנים מקבלים זאת וכמובן האירופים. נתניהו מסרב לקבל זאת. לכן, מהשמאל הישראלי ועד קצה העולם, הפלת נתניהו הפכה יעד אסטרטגי.
2. הטרור הערבי, המתחולל בעידוד מפורש של הרשות הפלשתינית (הסתה בתקשורת, במסגדים ובמערכת החינוך, הפצת שקרים, הצדקת האלימות, התייחסות לרוצחים כקדושים לאומיים ומימון משפחותיהם), נועד בין השאר לאלץ את ממשלת ישראל להתנהל במתכונת הקודמת: כניסה למו"מ תחת טרור והצגת המפה הסופית.
עד כה הניב מו"מ מהסוג הזה רק טרור והחליש את ישראל בזירה הבינלאומית. לכן נתניהו מסרב. התנאי הבסיסי הראשון היה הדדיות. בהמשך הגיעה הדרישה להכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. "מדינה יהודית" פירושה הכרה היסטורית של הערבים בזכות היהודים (לכל הפחות) על (חלק מ)ארצם.
התנאי הזה הכרחי לסיום מוחלט של הסכסוך וקץ התביעות. בלעדיו, ימשיך המאבק בתוך ישראל הקטנה ("מדינת אפרטהייד גזענית" ושלל ירקות). תנאי נוסף הוא נוכחות יהודית בבקעת הירדן, מה שמסכל איחוד כוחות פן ערבי למלחמה נגדנו. ותנאי אחרון - כמובן, ירושלים.
השמאל טוען זמן רב ש"כולם יודעים מה המחיר הסופי" ו"כיצד תיראה המפה הסופית" - את אלה שלחנו לשיחות מול אמני המו"מ בצד הערבי. אחרי הסכמי אוסלו, פירסם פרופ' משה שרון, מגדולי המזרחנים שלנו, כללי ברזל למו"מ במזרח התיכון.
החוק החשוב ביותר: "אם תפגין רצון לרכוש סחורה מסוימת, הסוחר יעלה מחירה מייד פי כמה, וככל שתראה רצון עז יותר, יאמיר המחיר. הסחורה המדוברת היא 'שלום'. ישראל יוצאת מגדרה להראות שרצונה העליון לקנותה. הערבים, בהתאם, עושים רושם שהם מחזיקים במפתחות המחסנים של הסחורה הנחשקת, בעוד למען האמת, מחסניהם ריקים. לזכותם ייאמר שאמרו זאת בפירוש אינספור פעמים, אלא שהיהודים איבדו את חוש השמיעה. לערבים אין עניין בטריטוריה.
"חוכמת הבזאר היא שאם אתה פיקח, תוכל למכור לא כלום ולקבל תמורה גבוהה. הערבים מוכרים מילים, חותמים על הסכמים, מפזרים הבטחות ללא כיסוי, ובינתיים מקבלים דמי קדימה נדיבים במזומנים. הפלשתינים זכו בשטחים, בכסף, בשלטון עצמי, בכוח צבאי ובמעמד בינלאומי תמורת לא כלום. לפי כללי השוק הם ממשיכים לתבוע עוד, שכן גילו שאף שפעילותם שקופה, הצד השני התעלם ממנה: כמו קונה תמים, יצרו לעצמם הישראלים חזיון תעתועים, שנעשה בעבורם התמונה הרצויה".
המדיניות הזאת הגיעה לשיאה במסמך הכניעה המדהים שהציע
אהוד אולמרט בשלהי שלטונו לאבו מאזן. אפילו לזה לא הסכים הראיס. הכל לפי כללי הבזאר. הדברים נעצרו מאז עליית ממשלת נתניהו השנייה. ועוד כלל מרכזי הקשור לדברינו פה וידוע לכל סוחר: "במקח וממכר, המציג ראשון את תנאיו - יפסיד... מי שקלפיו גלויים, חזקה עליו שיפסיד". זה חוק הזהב: "לעולם אל תציג תוכנית, לעולם אל תהיה הראשון להציע דבר או לספק מידע על עצמך ותוכניותיך".
3. העיתונאי
רביב דרוקר פירסם השבוע את "מדריך לשרלטן המדיני". עיקר טענתו: "אחלה. אני מסכים. אבל אין פלשתיני בעולם שמקבל זאת. לזה אתה קורא מתווה? בושה".
לטעמי, מדובר במדריך לשרלטן העיתונאי. בעבר הראיתי את אופי הניתוח השטחי של דרוקר את העימות בינינו לעולם הערבי. מבחינתו, הישראלים אשמים בכישלון המו"מ ואבו מאזן הוא סבא חביב שלא נמצא טוב ממנו. מרחב הפרשנות שלו אינו מביא בחשבון היסטוריה, דתות, מיתוסים ואפילו לא לקחי עבר.
הנה מקצת ממאמרו, בניין אב לכלל "פרשנותו": "מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים - מי יכול להתנגד לזה? רק בוא, תיכנס לחדר, שקרן מטונף ומסית שכמוך, סליחה, התכוונתי אבו מאזן, ונדבר על הכל. לעולם לא נציג בפניך מפה של ההסדר העתידי... וכבר הצהרנו שלא נפנה אף התנחלות... ונמשיך לבנות בהתנחלויות ובמזרח ירושלים... ולא יחזור אף פליט וירושלים לא תחולק וישראל לעולם תישאר בקעת הירדן. רק תפסיק את הסרבנות שלך ותיכנס לחדר..."
כל זמן שהשמאל הישראלי ישמש פרקליטם של הפלשתינים, אין מצב לשינוי היסטורי בתודעת ערביי האזור. לו באמת רדף השמאל שלום, היה משכנע את הפלשתינים ואת העולם, שמתווה אולמרט היה חלום באספמיה, והדרך היחידה להשיג שלום היא לדבר עם הימין הישראלי.
נכון לעכשיו, החברה הישראלית מפולגת בסוגיה שאין לה שום היתכנות מעשית בטווח הנראה לעין. מה שמכונן את תרבות השלום כיום אינו התקווה להשגת הסדר מדיני, אלא שנאת האחר, הדתי, המתנחל, הימני, וכמובן ביבי. ז'בוטינסקי דיבר במאמרו המפורסם על קיר ברזל ביטחוני שישכנע את הערבים שאיננו מתכוונים להיעלם מהאזור. אנחנו זקוקים גם לקיר ברזל מדיני.
