מלחמות מאת השנים והשושנים

הלב זועק והשאגה פורצת ממעמקי הנשמה, אבל כדורי האויב עדיין מפלחים את הדממה. מתוך כעס ובכי עצור, המצב לאשורו נראה די ברור. יום את קודמו רודף והלב בוער ושורף. הרב איתם בן 31, רעייתו, הרבנית נעמה הנקין, הרב נחמיה לביא בן 41, ר' אהרן בנט בן 21, הרב קרישבסקי בן 59, ר' חביב חיים בן 78, ואלון גובברג הי"ד בן ה-51, ה' יקום דם עבדיו. נערים, אנשים בני ארבעים וחמישים, ואפילו אישה מעל לשבעים בין פצועים. למשפחות השכול תנחומינו ולפצועים איחולינו. "גל טרור" זה נקרא, ובני הדודים מעודדים ומכחישים שהם מעודדים. לאור היום "אנחנו מתנגדים לאלימות" וזוממים את הפיגוע למחר במשך הלילות. האויב נמצא בתוכנו!.

מדבריה, משיחותיה, מראיונותיה ומצעקותיה, דומה כי חנין זועבי חלמה חלום מוזר ביותר. בחלומה היא ז'אן ד'ארק הצרפתית (6 ינואר 1412 -30 מאי 1431) שעטתה בגד שריון כמנהג האבירים ונשאה את נס ההפיכה על-מנת לשחרר את צרפת מכבלי העריצות של השלטון הבריטי דאז. זועבי כנראה חולמת על מלחמת מאה השנים והשושנים, ועל כך שהיא תכנס להיכל הגבורה של המשחררים. רק שהכל שונה. הזירה שונה, הנפשות הפועלות שונות והמציאות המדומה שלה מעוותת מאוד.

לפניכם מעט רקע:

מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך מתמשך בין ממלכת אנגליה וצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. תקופה זו לא הייתה עידן של לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם סדרת מערכות (אינתיפאדות) המופרדות על-ידי תקופות רגיעה, שלעתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש. המלחמה התרחשה על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית. (ע"ע ו"פ)

מלחמות השושנים, באנגלית - Wars of the Roses - מלחמות הוורדים, הוא כינויו של מאבק השושלות בממלכת אנגליה בין השנים 1455–1485 שהתנהל בין בית לנקסטר (Lancaster House) שסמלו היה השושנה האדומה, לבין בית יורק (The House of York), שסמלו היה השושנה הלבנה. כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנים של סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה. (ע"ע ו"פ)

נראה כי שתי מלחמות שרק שנתיים הפרידו ביניהן לא הכהו, כהוא זה את יצר המלחמה. וכי למה? כי היה כאן עניין של "פּרינציפּ" שרק במלחמה יוכל לבוא על פתרונו. חמש מאות שנה לאחר מכן... גם צרפת וגם אנגליה נשטפות בגלי שנאה מבית היוצר שבו למדה חנין זועבי וחבריה היושבים בכנסת היום. הקלישאות הנבובות על חוסר הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, "אם אתם לא אוהבים את המואזינים אז תלכו מפה", הביטוי היותר שגור "גזענות", משנה סדוקה בדיבור של צעקה לבטא "מועקה", פניני לשון שכל השומע תצילנה שתי אזניו. ועוד מוסיפים כהנה וכהנה, ולא פוסחים על רפאל איתן "רפול" ז"ל, רחבעם זאבי "גנדי", או הרב כהנא הי"ד, כשברור להם מה קרה ומי נשא את האקדח ביד. המלחמה הזאת שלנו, שבטעות מכונה "אינתיפאדה" הראשונה, השנייה ועכשיו השלישית, כמו מלחמות "המאה והשושנים" אינן מבודדות ואין להם מספר סידורי. להפך, הן חלק ממלחמה אחת ארוכה. האיפיונים זהים כמעט להפליא.

זועבי וחבריה חיים באיזו אשליה אכזרית שגם מוציאה אותם מדעתם. צעקותיהם הבוקעות בתוך משכן הכנסת ובכל מקום בו הם "מתחככים" עם החוק או העם היהודי, מראים על תת תרבות ברמה הנמוכה משפת המדרכה. מתעמתים עם החוק, שוטרים, מג"ב, שומרים, ראשי ועדות בכנסת ואחד מהם אפילו שואל "מי זה נתניהו?" משל היה ילד רחוב השואל "למה, מי אתה?" כשמחווה בידו תנועת סיבובית מול הפנים.

כותרות העיתונים מרבים לצטט מדי יום, אפילו מידי שעה, כל נפיחה וגחמה היוצאת מפי מנהיג מוסלמי זה או אחר. הרוב ה"דומם" ממש דומם. "מלחמה לשחרור אל-אקצה"? הרי הוא כבר מזמן אינו משמש כמקום תפילה, אלא מקום לליבוי יצרים ושנאה. על זאת יעידו האבנים בערימות, שברי הרהיטים והגרוטאות.

מאה שנות ה"סכסוך"? מלחמת "מאת השנים", כביכול, יכולה להפסיק בין רגע. פרפורי הגסיסה של האסלם ואחיזתו בארצנו נראים על כל צעד ושעל. אבל, הם מעדיפים את "תמות נפשי עם פלשתינים"!, לשלוח בני תשחורת בני 13 ו15 לפגע ולרצוח ילדים יהודים בני גילם? לשלם 1,300 דולר לכל המשתתף בהפגנה...? זאת אידיאולוגיה?, בעצם, יש מאצלנו שגם מקבלים שלמונים כדי להגיע לאותה תוצאה. "אוסלו" סידר לערבים היטמעות בשוק העבודה והתעשיה - את התוצאה ראינו ואין זאת הפעם הראשונה.

"הסכסוך" מלובה מכל מיני צדדים. חלקם "מובנים" וחלקם מעוררים את אותן החשדות שהעלנו עת חברי הכנסת הערביים נבחרו לכנסת. היציגו את הצד הלאומי? האם ידאגו לבני עמם במרחב הדמוקרטי? היועילו לבני עמם? האם ה"רשות" תפתח את ה"מזרח התיכון החדש"? התבדינו כולנו! אה, סליחה. לא כולנו! חלק מהעם, בעוד שמשכיליו הנאורים, שחקניו, זמריו, אמניו וסופריו הצטרף למקהלת הלאום, כביכול, של האויב. ה"חוג המשכיל" הזה אינו בוחל באף הזדמנות להשמיץ את הממשלה והעומד בראשה, הן בארץ והן מחוצה לה. דמוקרטיה אמרנו? - כמה מגעיל וכמה בוגדני שמשכורות ותקציבים האמורים לתת חופש פעולה, הפכו לחרב פיפיות ששתי פיותיה רק להרע ולא להטיב.

האבסורדים הנשמעים מעל דוכן הכנסת ונאמרים מכח חופש הדיבור. הבעיה שאותם האומרים אינם מתחשבים בעובדה שהם נבחרי ציבור. קבוצת פוחזים מכופתרים, חליפה וחולצה וחלק גם מעונבים לפי האופנה. אבל ברור לכל מי ששואל שאלה, שתרבות הדיבור מהם והלאה. הלא ידענו שיש דרך ויש צורה ויש פרוטוקול. אבל מה שמעניין את הנבחר הוא רק כוחו של קול. להושיבו בכסא מיוחד בכנסת, כשלא רחוק נשחטים יהודים בתוך או מחוץ לבית כנסת. רוממות ה"אללה" בגרונם וממש כפשוטו, קרדום וסכין לרצוח בידם. וכך יהיו אבירי השאול. אלו המקשים קושיות ומרבים לשאול. מורידים את כולם ביגון לשאול.

הרי ידוע לכל קורא נכבד, כי המשכורות והעלויות מסתכמות במחיר מכובד. סכום האגדי מעל ומעבר לכל סברא והגיון. עלות החותרים תחת אושיות המדינה מגיעים לעולת שנתית של 45 מיליון שקלים. וכי מדינתנו כל כך עשירה במשאבים, שתקציב כזה הולך לעודד אויבים? - פשוטו כמשמעו בלי להרהר ובלי להיות רואה חשבון מדופלם, הרי שאת העלויות האלה משלמים האזרחים מפרי עמלם. ליודעי אגדות הרי לא צריך להזכיר, משל באדם שגם אכל דג מסריח, גם חטף מלקות וגם גורש מן העיר.

טוב יעשה הממונה, ויסיר ממנו את המצב המגונה. ולא יתחפר לו בעמדת הגנה. טוב יעשה ושעה אחת קודם גם יפה. אם מול האויב יערוך מתקפה. ולמול כזאת התקפה חזיתית, הסבירות הגבוהה היא שינוסו כולם כאחוזי תזזית, מול עיניהם המשתאות והתמהות של מחרחרי המלחמה. אדם יצא לפועלו ועובד לעבודת האדמה. הרחובות יהמו מבני אדם העושים במלאכה, ומקום לא יהיה לזוז גם על המדרכה. איש תחת גפנו ותחת תאנתו ישכון לבטח, ואיש לא יחרד ולא יהיה במתח. כולם יעלו להר-הבית .ולא ישכון בו אויב ולא שמיר ושית.

אם היא חולמת להיות ז'אן ד'ארק. הנה אומר לכם דבר פשוט, חד וחלק. ואם הגענו עד הלום. גם לי יש חזון וחלום. המצלצלת הצועקת ככרוכיא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון על גזענות ואפליה, תלמד להבין שהיא לא במקום הנכון ותגלה לארץ מאפליה. שם, צעקותיה ותעלוליה יפלו על אזן ערלה. תגרר לה בסחבותיה ברחובות העיר הגדולה, ותשווע לרחמים, עזרה וחמלה. הלשון המדברת גדולות תאלם. והיא בוש תבוש לה ותכלם. סייעניה ותומכיה יעברו מדלת לדלת לקבץ נדבות. וישרכו רגליהם ברעב בארץ תלאובות.

לעומת האבירה המצביאה מלפני חמש מאות שנה, דבר זה כשר, ראוי ובר ביצוע עוד השנה. אחדות העם על כל שכבותיו יכול להגשים, כמו שראינו, את כל חלומותיו. ועתה יראה איש חכם ונבון אשר יעשה את הדבר המתבקש והנכון. וכל המשטינים והמקטרגים, ימשיכו להפריח סיסמאות ולחבר הגיגים. אלו ילכו אל ארץ ציה ושממון ואנחנו את השממה נפריח בעצי פרי הדר ורימון. למרות שהאויב כבר מזמן עמד על חולשותינו, מלחמת מאת השנים והשושנים לא במחוזותינו. שכנינו למדו לדעת כבר לפני הרבה מאוד זמן כי לחיילי צה"ל באשר הם, יש לב רחמן. אמות המידה שלנו ושל חיילינו נמדדות בשמים. "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם". (משלי כה:כא) וזה קרה לא פעם ולא פעמיים.

וכאן ועכשיו נאמר שזה כדאי, יתקיים בנו: "והריקותי לכם ברכה עד שיבלו שפתותיכם מלומר די!".