מחלקה ראשונה <span style='font-weight:normal;'>[26.4.02]</span>: סחטנות הונגרית; <br>הזיגזג של בן-יאיר; חריצות התביעה

סוד גלוי הוא, כי מדינת ישראל פעלה ופועלת להעלאת יהודים מהתפוצות, בדרכים שונות. מה שהחל עוד לפני קום המדינה, נמשך גם עתה. הקושי העיקרי היה ונותר: לפתוח את השערים לעליית יהודים ממדינות שאסרו יציאת יהודים - במיוחד לישראל. על-כן מעניין כיום ליתן פומבי, מה שהיה אסור קודם לכן, על מה שהתנהל מאחורי הקלעים, על הסחטנות שהפעילו מדינות מסוימות כלפי ישראל, ועל השיחות והדיווחים שהגיעו לישראל בנושא זה.

המידע הזה הותר עתה לפרסום עם התרתן של תעודות ישנות מארכיב המדינה. הפעם נתמקד להלן בסחטנות של רומניה והונגריה, שהתירו ב-1958 עליית יהודים, רק לאחר שהבטיחה ממשלת ישראל שלמונים לכמה פקידים בכירים, ולאחר שממשלת הונגריה קיבלה מישראל הצעירה - אז בת 10 שנים לקיומה - תגמול בהיקף של מיליוני דולרים.

קצה קצהו של הסיפור הזה החל במרס 1958. על האירוע דיווח ציר ישראל בבוקארשט, אל משרד החוץ בירושלים. באותו מברק מוצפן מיום 8.3.58 נמסר כי בעקבות מאסרים שנערכו, נודע לממשלת רומניה על כך שכמה מבין אנשי הצירות מחלקים כסף בין יהודי רומניה כדי להניעם לצאת מרומניה עם ניירות מזוייפים; על כך שידוע להם על חלוקת חומר תעמולתי בצורה בלתי-חוקית, לאותה מטרה; ועל כך שידוע להם על חלוקת כסף לשם ארגון רשת תעמולה לעליית יהודים. בעקבות זאת הוקפאו ההיתרים לעליית יהודים.

ימים ספורים לאחר מכן (16.3.58) שוגר מכתב ("סודי ביותר, דחוף") אל ראש הממשלה, ושם מספר יעקב שמעוני, מנהל המחלקה למזרח אירופה במשרד החוץ, על מהלכיה של הונגריה, ועל הדרישות שהעלתה. הנה המכתב המדבר בעדו (ציטוט):

1) ממשלת הונגריה דרשה כידוע מאתנו "פיצויים" בסך 3,500,000 דולר בעד ה"נזקים" שנגרמו לה בעקב פעולותינו השונות [קודם לכן הואשמה צירות ישראל בהברחת מטבע חוץ ותכשיטים השייכים לעולים לישראל, י.י.]. אחרי שיוסדר עניין הפיצויים, הודיעה, תחודש העלייה לפי אותם העקרונות והסידורים שהיו בתוקפם עד מאי 1957.

2) במשך החודשים מאז, הודענו להונגריה וחזרנו והודענו שאין אנו מוכנים להיכנס לשום דיון על "פיצויים", באשר אין אנו מכירים בכל אשמה שהיא. אולם למען חידוש העלייה ותיקון היחסים, אנו מוכנים להציע סחורות מישראל באשראי או הגברת יחסי מסחר בצורות אחרות שבהן תוכל הונגריה למצוא תועלת. מלבד המגע הרשמי עם ההונגרים, היה גם מגע מאחורי הקלעים; אולם התשובה ההונגרית באה בצינורות הרשמיים דווקא.

3) לעומת עמידה עיקשת על "פיצויים" וסירוב לדון בכל הצעת אשראי, עד כה, הודיעו ההונגרים עתה כי הם מוכנים לדון באשראי של סחורות ישראליות שוות-דולרים (אשלג, ברום ועוד) בסך 7 מיליון דולר למשך 10 שנים, בלי ריבית; האשראי יוחזר בסחורות הונגריות כעבור 10 שנים.

4) נתנו להונגריה להבין כתגובה ראשונה שהסכום גבוה מדי, התקופה ארוכה מדי, והויתור על כל ריבית שהיא - קשה. עם זאת, יש כאן בפעם הראשונה ויתור מצידם על עיקרון ה"פיצויים". נצטרך איפוא לבוא אליהם עכשיו בהצעה נגדית. כיוון מחשבתנו הוא להציע, במקום אשראי גדול אחד לתקופה כה ארוכה, מחזור לשנתיים-שנתיים וחצי, שיוחזרו עם תום השנתיים בסחורות הונגריות ויחודשו מיד. אין להניח שההונגרים מיד יקבלו הצעה נגדית כזאת. יש לקוות שנוכל לגמור איתם על הצעת פשרה כלשהיא שתהא באמצע בין הצעתם ובין הצעות הנגד.

5) ההונגרים מדגישים במשך כל הזמן שהעלייה תחודש מיד עם מציאת פתרון מוסכם לבעיות הנ"ל - "במתכונת ולפי ההסדרים שהיו נהוגים עד מאי 1957". הצעתנו בדבר אשראי חוזר תיתן לנו אפשרות לעמוד על אופן הביצוע של הבטחתם ולהצמיד המשך האשראי להמשך העלייה בפועל".

עד כאן המסמך.

מיותר כמעט לציין: ישראל נעתרה בסופו של דבר לדרישת ממשלת הונגריה. הסחורות ניתנו, האשראי הועמד והעלייה חודשה.

היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן-יאיר, תמך באחרונה בסרבנים, המסרבים לשרת בשטחים. עמדתו זיעזעה רבים וטובים, שתמהו מה גרם לו לנקוט בעמדות שנקט, ועוד בתקופה של מלחמה נגד הטרור המזוויע. אחרי הכל, ניתן לצפות ממי שכיהן בתפקיד משפטי בכיר למעט אחריות לאומית ומשפטית, שייזהר מעט בדבריו. שהרי גם אחרי שסיים את תפקידו הרשמי, הוא מחזיק באחריות מוסדית כלפי המערכת שהיה חלק ממנה - שלעיצובה תרם במידה זו או אחרת.

הצהרותיו של בן-יאיר גרמו נזק. "יורשו", אליקים רובינשטיין, גינה פומבית את בן-יאיר. הוא עצמו החל לשלם מחיר - כמה וכמה גורמים כבר ביקשו ממנו להתפטר מתפקידו כבורר בענייניהם. אחרים החלו לנבור בדברים שאמר וכתב בעבר. אחד מהם העביר אלי השבוע עותק מהרצאתו בפני ועדת העורכים מיום 9.5.94 - "סרבנות לפקודה וקריאה לסרבנות", עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כדי להראות כי בן-יאיר אמר שנים קודם לכן דברים הפוכים.

אותה עת נדרש בן-יאיר לנשוא סרבנות, בעקבות דבריו של הרב שלמה גורן (ז"ל), שקרא לחיילי צה"ל שלא לציית לפקודה לפינוי ישובים. בן-יאיר נמנע אומנם מהעמדתו לדין. ואולם, את דעתו השוללת תופעה אפשרית של סרבנות בכלל וסרבנים בפרט, ביטא באופן חד וברור. בהרצאתו גולל בן-יאיר כמה וכמה פנים לסירוב. כך, לדוגמה, בהתייחסו לשאלה מתי פקודה לחייל אינה מחייבת אותו לציית, כתב (ציטוט):

מה שביקשו אותם טוענים לומר הוא, שהפקודה אינה מחייבת. הנימוק לכך הוא, שלסברתם, ומנימוקים שאין צורך להיכנס אליהם בשלב זה, היא איננה חוקית. ברם, לפי הוראות חוק השיפוט הצבאי, חייל חייב לציית לכל פקודה שנתן לו מפקדו. ואי ציות מהווה עבירה לפי אותו חוק. כך גם לגבי פקודה בלתי חוקית. ואין זה משנה מה העילה לאי-החוקיות. אומנם, לא כל פקודה בלתי חוקית מחייבת את החייל לציית. יש לחייל פטור מאחריות בשל אי-חוקיות לפקודה. אולם זאת אך ורק "אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית".

ובהמשך (ציטוט):

גם מבלי לנמק בשלב זה מדוע פקודה לפינוי ישובים תהיה חוקית, אין קושי לומר, שלכל הפחות היא שנויה במחלוקת בין משפטנים, ובתור שכזו, אין שום אפשרות לומר, שאי-חוקיותה היא בבחינת "גלוי וברור", כך שאין חובה לציית לה.

ובהמשך, תחת הכותרת "הטעיית הציבור", כתב:

"לפיכך, מי שטוען, שחייל רשאי לסרב לפקודה כזו, מטעה באופן חסר אחריות את הציבור בכלל ואת החיילים בפרט, משום שחייל שיסרב למלא את הפקודה - לא תהיה לו שום הגנה מפני אחריות פלילית כשיועמד לדין בשל סירובו. הרמטכ"ל אף הבהיר מספר פעמים, שחיילים שיסרבו לפקודה כזו יועמדו לדין, ועמדתו מעוגנת בחוק".

עכשיו ניתן לשאול, איזו עמדה היא הנכונה: זו של בן-יאיר, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה - ששלל סרבנות; או זו של הבורר בן-יאיר, המצדד עתה בסרבנות. כך או כל, הזיגזג של בן-יאיר שקוף וברור.

פעמים רבות נטען נגד המשטרה והפרקליטות, כי חקירות נגד אישי ציבור מתנהלות לא אחת באופן מגמתי ותוך עיוות דין. עוד נטען - גם במדור זה - כי המשטרה והפרקליטות מחמירות, מחד, עם אישים מסוימים, ונמנעות מאידך מביצוע מלאכתם כאשר מדובר אחרים. חקירתו של ראש הממשלה אריאל שרון השבוע, סיפקה תחמושת נוספת בידי מי שאינו מאמין כל כך בניקיון הדעת של גורמי התביעה. הנה כמה אירועים (מתוך רבים), המעידים לכאורה על מגמה זו:

- חקירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - הן בפרשת בראון-חברון והן בפרשת עמדי, נפתחה והתנהלה תוך זמן קצר בעקבות החשיפות בנושא;

- חקירתו של אהוד ברק בפרשת העמותות, לעומת זאת, נסחבה זמן רב, ורק חודשים רבים לאחר שהתפטר מתפקידו ומעשיו כמעט נשכחו, הוא נקרא לחקירה של כמה שעות הרחק-הרחק מעיני התקשורת;

- לפני כשנה פתחה המשטרה, לאחר "עיון" של יותר מחצי שנה, בחקירה רשמית נגד יו"ר סיעת מרצ ח"כ זהבה גלאון, בחשד שביצעה עבירות לכאורה בכספי המרכז הבינלאומי לשלום. אלא שעד עתה לא השלימה המשטרה את מלאכתה, ומכל מקום, לא אמרה את דברה;

- השבוע חקרה המשטרה את שרון במעונו הרשמי בירושלים, חודשים ספורים בלבד לאחר שנפתחה החקירה. אין צורך כמעט להסביר, באילו עניינים חשובים ונכבדים עוסק שרון בימים אלה, אך זה לא מנע מהמשטרה מלבצע את החקירה ולהחזיקו יום שלם באזהרה. בסביבתו הקרובה של שרון כבר החלו לשלם מחיר: אורי שני נאלץ להתפטר מתפקידו (גירסתו הרשמית: עייפתי, אני הולך לעסקים).

הנה כי כן, פעם אחר פעם פועלות המשטרה והפרקליטות, המבקשות את אמון הציבור, באופן המעורר תהיות.

תגובת דובר משרד המשפטים:

בנושא העמותות, בעקבות דוח מבקר המדינה לבחירות 99', ניתנה החלטה באופן מיידי עם פרסום דוח המבקר (והיו התקפות על היועץ המשפטי מסיבה זו). לצערנו, טרם הסתיימה החקירה מטעמים ענייניים, ובנושא זה מוצע לפנות למשטרה המנהלת את החקירה.

בנושא נתניהו וגלאון לא נפתחה חקירה על-פי הוראת היועץ המשפטי, אלא על-ידי המשטרה לפי סמכויותיה. אין כל הנחיה חלילה, ל"משיכה" בשום חקירה, ולעיתים נדרשת בדיקה לפני מתן הוראה על פתיחה בחקירה. חקירות של אישי ציבור הן חקירות מורכבות האורכות זמן.

הניסיון העולה מהכתבה ליצור רושם כאילו גורמי האכיפה פועלים ממניעים זרים, הן במתן הוראה על פתיחה בחקירה והן בחקירה עצמה, משולל כל בסיס.

ביום 25.1.02 פרסמנו כאן כתבה - "שמעון דמארי ומלחמתו על בתו", ובה הצבענו על ליקויים קשים שנפלו בחקירתו ומשפטו, אשר בגינם הגיש ערעור.

הנהלת בתי המשפט, אגב, דחתה מכל וכל את הטענות שהועלו נגד כמה מהשופטים. ביום 21.3.02, שנקבע לדיון בערעורו של דמארי בבית המשפט העליון, הגישו הצדדים (הפרקליטות ודמארי) בקשה בהסכמה, לפיה יינתן פסק דין המפחית מעונשו 18 חודשי מאסר. לזכות הפרקליטות ייאמר, שהיא פעלה לתיקון חלק מהעוול שנעשה לאיש ולמשפחתו.