אחרי שנכשלו במלחמת הערים גיבשו מנהיגי הערבים את תוכניתם האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. מטרתם הייתה לבטל או לשנות את החלטת 29 בנובמבר, והאמצעי היה כיבוש יישובי-ספר יהודיים והשמדתם. הם קיוו לאשש בכך את טענתם של האמריקנים המתנגדים לחלוקה, שיהודים אינם מסוגלים להקים מדינה ולהגן עליה, ובכך להגדיל את מספר הציונים שיאמינו בטענה זאת.

ב-19 בינואר רשם בן-גוריון ביומנו את הדיווח שקיבל מראש המדור הערבי בסוכנות היהודית, אליהו ששון: "יש כנראה שינוי בתכסיסי הערבים. השינוי הוא להשקיט הערים, להעביר השריפה לכפר ולדרכים, ולאלץ יהודים לפנות כמה נקודות, בתחילה כפר-עציון וכל הגוש. לפני ארבעה ימים התקיימה פגישה בשכם: עבד אל-קאדר אל-חוסייני (אבו-מוסא) ומנהלי הכנופיות. המטרה לשגר כנופיות לוחמות לכפרים. דרך המלחמה יהיה 'פגע וברח', כי לא רוצים לאבד אנשים. השינוי בא מתוך לחץ חזק של תושבי הערים שברחו אל ארצות-ערב. נפלו החודש הרבה בני משפחות מיוחסות, ואלה קובעות המדיניות. גם הסוחרים לחצו, בסרבם לתת כסף, מתוך טענה שהם הרוסים, והמופתי לא מקבל כסף מהמדינות הערביות. גם מפחדים להביא אנשי הכנופיות לעיר, שיציקו לבני העיר, ולכן מפזרים אותם בכל פינות הארץ."¹

גם אחרי דצמבר 1947 לא פסקה המלחמה בערים, ולפני ינואר 1948 לא שררה שלווה ביישובי-הספר; המלחמה התנהלה בו-זמנית בכל הארץ. העדיפויות הן שהשתנו.

הכפר היהודי הראשון שהותקף במלחמת העצמאות היה הקיבוץ העירוני אפעל, שהיה סמוך לכפר אז"ר, למחנה הצבאי תל-ליטווינסקי,² ולכפרים הערביים אל-חיריה וסלמה. ב-3 בדצמבר הרגישו חברי-הקיבוץ בתנועה חשודה, וידיד ערבי הודיע למא"ז³ שעומדת להיות התקפה. למחרת עם שחר ראה השומר ערבים חמושים מתקרבים לקיבוץ מכמה כיוונים. צופר-האזעקה הופעל, וחברי הקיבוץ חשו לעמדות. היו להם חמישה רובים איטלקיים, מקלע "לואיס", תחמושת ישנה מאוד (ולכן לא אמינה), כדורים שרבים מהם היו עקרים ורימונים מעטים.⁴ מספר המתיישבים היה מאתיים, מחצית ממספר זה ילדים.

הערבים הגיעו אל גדר הקיבוץ. צרורות אחדים נורו עליהם והם נעצרו, ואז הגיעה תגבורת לאפעל. הפל"ם (פטרול לוחם) הנפתי מכפר-אז"ר, אחד-עשר לוחמים, בפיקוד נתן אלחנני (קצין יווני לשעבר, ששיתף פעולה עם ה"הגנה", הבריטים דנו אותו למוות, וה"הגנה" הסתירה אותו בכפר-אז"ר). "במרחק כשמונה-מאות מטרים מהישוב," כתוב בדוח מפקד החבל, "נתקלנו בהמון. מאה ועשרים עד מאה וחמישים ערבים ובהם גם נשים, מצוידים בחלקם ברובים ובתת-מקלעים. התפתח קרב שנמשך כשעה. הערבים ירו ללא כל מטרה, ויש שירו אלה על אלה... אנשינו, שהותקפו משלושה צדדים, פרצו להם דרך, בזרקם מרססים (רימונים), ובמקום נשארו שלוש גוויות של המתקיפים. ערבי פצוע נראה נופל במרחק מה. יחידתנו חזרה לנקודה, וכל אנשינו בריאים ושלמים."⁵

עמוס פייגין, שהשתתף בהתקפת הנגד, סיפר: "הודיעו שכנופיית-ערבים נראתה ליד סלמה ועלינו לצאת מיד. יצאתי לקרב במכנסיים קצרים ובחולצה כחולה. קיבלנו רובים פולניים, רימונים וכדורים. נכנסנו לאחד הערוצים של נחל איילון.⁶ לפתע הופיעו המוני ערבים, שירו לכל הכיוונים. התחלקנו לשלוש חוליות וירינו. חלק מהכדורים היו עקרים. כשניתנה פקודת נסיגה, זרקנו רימון, וחזרנו לכפר-אז"ר בחסות ההלם."⁷ רק אחרי שנשברה ההתקפה הגיע לאפעל טנק עם חיילים בריטים, שצפו עד אז מרחוק במתרחש ולא התערבו.

מתקרית אפעל, שהייתה "פאזעה"⁸ יותר מהתקפה צבאית סדירה, היה אפשר להפיק לקחים: א) הפלאחים הערבים, המתגוררים ממזרח לתל אביב, עלולים להצטרף למלחמה, בניגוד לדעה שעיקר כוחם של החוסיינים היא בערים ואחיזתם בכפרים מעטה; ב) הכוננות של הישובים היהודיים אינה מספקת; ג) טקטיקת ה"הגנה" האקטיבית – הוצאת פטרול לוחם להתקפת-נגד – נמצאת יעילה נגד התקפת-פאזעה.

התקפות-נגד מחוץ לגדר – לא כולן של הפלמ"ח, וכמה מהן עם נשק לא תקין – שברו התקפות ערביות מאורגנות גם במקומות אחרים.

יתר מאמצים השקיעו הערבים בהתקפה על כפר-יעבץ, שתושביו היו יוצאי תימן ושרק שמונה מהם היו חברי ה"הגנה". העיתונאי אהרון אבן-חן תיאר את הכפר: "זעיר, נחשל, נידח, מזדקר כמין אצבע שלוחה מאזור ההתיישבות העברית אל תוך אזור מאוכלס כפרים ערביים גדולים, הצלע המערבית של 'המשולש המסוכן',⁹ חשוף כולו לשכנים העוינים ממזרח, מצפון ומדרום. רק במערב מובילה דרך-עפר באורך של כארבעה קילומטרים אל גוש תל-מונד. היה שם מבנה אבן בן-קומתיים, שקראו לו 'בניין הביטחון', כי מאחד מאשנבי-הירי שלו השקפנו על מבנה (ערבי) בן שתי-קומות... מרוחק כמאתיים או שלוש-מאות מטרים מכפר-יעבץ. קראו לו 'בית אבו-זייד'. הוא חלש על השטח והתמקמו בו כוחות לא-סדירים, או סדירים-למחצה, שהטרידו באש-רובים צפופה את הישוב הקטן."¹⁰

כוחות ערביים בלתי-סדירים וסדירים-למחצה חנו בכפרים הסמוכים – טירה, קלנסווה וא-טייבה, וכארבע מחלקות התאמנו יום-יום בשדות קלנסווה. יחידות קטנות ירו על כפר-יעבץ בלילות, והבריטים כמעט שלא התערבו.

האזור היה באחריות חטיבת "אלכסנדרוני", והגזרה באחריות גדוד 31. לגדוד זה הושאלה פלוגה א' של גדוד 32, בפיקוד זיו פוגרבינסקי. שלוש המחלקות של הפלוגה, ששמרו על הקו, הוצבו בכפר-יונה, בכפר-הס ובכפר-יעבץ. העתודה שלהן הורכבה מיחידות חי"ש לא-מגויסות מהמושבים תל-מונד, כפר-יונה וגאולים. הציוד של מחלקת כפר-יעבץ, בפיקודו של יצחק מודעי,¹¹ היה מקלע אחד, חמישה-עשר רובים ושנים-עשר סטנים.

ב-25 בדצמבר 1947 דיווח הש"י: "יש עיקוב מתמיד על יחידותינו המסיירות בסביבות כפר-יעבץ." ב-27 בדצמבר בבוקר השכם, הגיעה המחלקה מכפר-יונה לכפר-יעבץ, להפגין כוח, וכנראה גם לשם פיגועי-מנע. נודע שהערבים מתכוננים להתקפה, ושמונה-עשר אנשי מחלקת כפר-יעבץ, שחזרו מסיור, אישרו ידיעה זאת.

ב-9 בבוקר יצאה מחלקת כפר-יונה מכפר-יעבץ בחזרה לבסיסה, עם חמישה רובים ושישה סטנים. מפקד המחלקה לא שעה לעצת מורה-הדרך, להתרחק מן הפרדסים הסמוכים לכפר הערבי קלנסווה. כשעברה המחלקה ליד כמה בתים ערביים מפוזרים, במרחק שני קילומטרים ממערב לקלנסווה וקילומטר וחצי מצפון לכפר-יעבץ, נורו עליה יריות שנשמעו בכפר-יעבץ. ממגדל-המים שבכפר ראו אנשי התצפית ערבים רבים בקבוצות, נעים מקלנסווה אל מקום ההתנגשות. מפקד-המחלקה מודעי הורה לכיתת-העתודה להתכונן לצאת לעזרת המותקפים, יצא עם מפקד-הכיתה לסיור-בזק בשטח ופגש חייל מן המחלקה המותקפת, שציין את מקום הקרב וסיפר לו כי ראה בעיניו שאחד מאנשי המחלקה נהרג ושמע שיש עוד הרוג.

מראש הגבעה, במרחק כארבע-מאות מטרים מהבתים הערביים, ראה מודעי חוליות ממחלקת כפר-יונה נסוגות לעורף. קבוצה גדולה יותר התמקמה על המדרון האחורי של הגבעה, ואש רובים חזקה הומטרה עליה מהבתים, ממרחק מאה מטרים. מקלנסווה נהרו למקום התקרית ערבים רבים ובידיהם רובים. הרץ הוביל את כיתת-העתודה אל הגבעה, ומודעי הורה לה לעצור את התגבורת מקלנסווה ולחפות על נסיגת המותקפים, ושלח שניים מאנשיה לכוון את הנסוגים אל כפר-יעבץ ולחבוש את הפצועים. בחיפוי חזק של כיתת-העתודה יצאו הלכודים ממלכודת-האש. רוב אנשי-התגבורת, הערבים מקלנסווה, התמקמו בעמדות וירו מהן, ומיעוטם הצטרפו אל התוקפים בשדה-הקרב. כשנחלצה החוליה האחרונה של מחלקת כפר-יונה, היפנו הערבים את התעניינותם אל הכיתה של מודעי, הגבירו את היריות עליה ופתחו בתנועת-איגוף, לחסום את דרכה. שני אנשי הכיתה שחזרו מסיור הודיעו שמחלקת כפר-יונה הגיעה לכפר-יעבץ. כיתת מודעי חזרה לכפר דרך הפרדסים. אש חזקה ניתכה על הכפר מצפון.

שניים מאנשי מחלקת כפר-יונה נהרגו וגופותיהם נשארו בשטח. מאחר שהייתה זאת טבילת-האש הראשונה של המחלקה, לא נשלחו אנשיה – חסרי הניסיון הקרבי – לעמדות, אלא רוכזו בבית-הביטחון, כעתודה.

הכדורים חדרו אל בית-הביטחון מהחלונות. האש הייתה רצופה וצפופה, ותנועה בתוך הכפר לא הייתה אפשרית. הערבים הסתערו עליו מצפון-מערב וממזרח, מתקדמים ונסוגים חליפות. שלושה ממגני הכפר נפצעו, אחד מהם קשה. ב-1 בצהריים הגיעו הערבים עד גדרות הכפר. אחדים מהמגנים פינו את הפצועים למרכז הכפר והאחרים הסתערו על המתקיפים ביריות. כיתה ממחלקת כפר-יונה, שצוידה ברימונים ובתת-מקלעים, תפסה עמדות סביב בניין הפיקוד. אחרי כעשר דקות נסוגו המתקיפים והסתתרו – יחד עם מאות ערבים אחרים – בשטח-המת שמעבר לגבעות בצפון ובמטעים שבמזרח. על דרך-העפר מעין-ורד נראה טנדר-נוטרים, ומודעי שלח אנשים לכוון אותו לתוך פרדס מדרום לכפר. בהפוגה קצרה בין היריות נכנס מודעי לבית-הביטחון, וכשטיפס אל קומתו השנייה בסולם הרעוע שמע קולות מזמרים; שלושה בחורים, בני המקום, שעמדו ליד החלונות, מאחורי שקי-הביצורים, שרו את שירם האהוב, "יפתי עולה יורדת", וירו בנחת, בהפסקות גדולות של "צְפה" בין ירייה לירייה. טנדר-הנוטרים נכנס לשדה-האש שבצפון-מערב, ושמונה נוסעיו קפצו ממנו ותפסו עמדות בתעלה שבצד הדרך. אחרי עשר דקות של חילופי-יריות הגיע אליהם כוח מכפר-יעבץ, חילצם והביא אותם לבית-הביטחון. כשהסתערו הערבים שוב על הכפר, כבר עמדו הנוטרים בעמדותיו הצפוניות, ומקלע ה"לואיס" שהביאו איתם הוצב על גג בית-הביטחון. בחיפוי-אש מבית אבו-זייד ומן הגבעה שבצפון-מערב התקדמו המתקיפים שוב אל הגדר. המגנים ירו עליהם אש מכוונת, ומקלע ה"לואיס" היה להם לתועלת רבה, על-אף מעצוריו התכופים. השמש הטתה להם חסד והייתה בעורף המגנים, וקרניה סנוורו את המסתערים.

בשעה 4 אחרי הצהריים שככה האש כמעט לגמרי, והתוקפים חזרו אל השטחים המתים שבדרך לקלנסווה. למגנים נשארו כדורים מעטים. אחד-עשר מהמגנים היו פצועים, לרבות מודעי. כל האנשים נשארו בעמדות, לקראת התקפה נוספת.

לפנות-ערב הגיעה לכפר-יעבץ כיתת-תגבורת מהמושב בני-דרור, והוצבה בפרדס שממערב לבית-הביטחון. בדרך מעין-ורד נראה ענן אבק. "סוף-סוף באה תגבורת," סבר מודעי, אך הצופה הודיע שזה טור-שריון בריטי. מפקד המחלקה הפצוע עלה למגדל-התצפית וראה שבעה כלי-רכב משוריינים על הדרך. "נתתי הוראות לסלק את כל הנשק שבעמדות ולשלוח את האנשים הבלתי-מזוינים לעליית-הגג של בית-הפיקוד, להציב את ה'לואיס' ואת ה'שאטו' מול שער הכניסה שבפינה הצפונית-מערבית של הכפר, לסתום את השער ב'חמור ספרדי' (מחסום דרכים פרימיטיבי) ולהעמיד 'חמור' נוסף על הדרך העולה מן השער, כעשרים מטר לפניו," סיפר מודעי. "אסרתי לפתוח באש בלי פקודה אישית ממני. אך נסתיימו ההכנות, ולשער הכניסה הגיע טנק בריטי. שלושה טנקים אחרים ושלושה נושאי-ברן התפזרו על הגבעות שמצפון לכפר וכיוונו את נשקם אלינו. אחרי שתפסו השריונים עמדות נגדנו, נפתחה עלינו אש מבית אבו-זייד ומן הפרדס הסמוך לו, בעיקר על בניין הפיקוד.

"בקפיצות ובזחילה הגעתי אל השער. קמתי על רגלי והתקדמתי אל הטנק הראשון. הצריח נפתח וקצין בריטי צעיר, חבוש כומתה שחורה וענוד דרגת קפטן, בצבץ מתוכו. הוא שאל אם אני האחראי במקום ומדוע אנו יורים על הערבים, איים כי יפתח עלינו באש ודרש שאסלק את המחסום. עניתי כי איננו מתקיפים אלא מתגוננים, וכי כוח ערבי, גדול מאתנו בהרבה, תקף אותנו. דרשתי ממנו להפנות את יחידת-השריון שלו לעברם (לעבר הערבים) ולנסוע לקלנסווה ולטייבה, שם יוכל לראות את ריכוזיהם במו-עיניו.

"באותו רגע ניתכה עלינו אש צפופה מבית אבו-זייד, והקצין הרכין את ראשו ונתכנס לתוך שריונו. השתטחתי מעבר לקפל-קרקע. אחרי שתי דקות הוציא הקצין את ראשו. הצעתי לו לרדת מן הטנק, כדי שאסביר לו את מצב העניינים לאשורו; הוא השיב כי אין צורך בכך וכי מיד ייצא לשטח ויפסיק את האש, ואכן שמעתי אותו נותן הוראות באלחוט, והטור עלה על דרך העפר העוברת ליד בית אבו-זייד. אחד מנושאי הברֶן ירה כמה צרורות באוויר. הערבים נדהמו כנראה והאש פסקה מיד.

"כעבור חצי-שעה חזרו שלושת הטנקים. יצאתי אל השער והזמנתי את הקפטן מיודעי להיכנס לכפר ברגל. הסברתי לו שאינני יכול להניח לשריונים לשוטט בתחום הכפר. הוא חייך וירד מהטנק עם סרג'נט ושלושה חיילים. הראיתי לו את הפגיעות הרבות בבניין-הביטחון והבאתי אותו אל אחד החדרים הפנימיים, שבו הצטופפו הנשים והילדים הנפחדים.

"לאחר ששתה הקפטן ספל קפה, דרשתי ממנו שייצא לשטח המוחזק בידי האויב, ויביא אלינו את גופות חברינו שנשארו שם. לפני צאתו אמר כי 'נדמה לו' ששמע מפי הערבים שהגוויות נקברו ליד מסילת-הברזל, סמוך לטייבה, אך הוא יטפל בהחזרתן."

בשעה 7 בערב באו לכפר-יעבץ מעין-ורד, בשתי מכוניות, קציני גדוד 31 של חטיבת "אלכסנדרוני" ורופא, והביאו תחמושת ומעט מזון. מודעי מסר דוח למפקדיו. הוחלט לצאת עם שחר למקום שבו הותקפה מחלקת כפר-יונה. הפצועים נחבשו והרופא הרשה למודעי להישאר בכפר עד למחרת בבוקר. למחרת, כשחזר הסיור, בשעה 8 בבוקר, מסר מודעי את כפר-יעבץ לפיקודו של מפקד-הפלוגה.

כשבוע אחרי ההתקפה דיווח הש"י שראשי העיריות של שכם וטול-כרם הביאו לוחמים ערבים לאזור, ביום הקרב.¹²

הרי הגרסה הערבית להתקפה על כפר-יעבץ:

"בפרדסו של טאהר ג'יוסי, במרחק קילומטר וחצי ממערב לקלנסווה, עבדו פועלים ערבים באריזה ואנשים חמושים שמרו עליהם. מחוץ לשטח הפרדס שוטטו כמה רועים חמושים.

"בבוקר ראתה אישה אחד-עשר יהודים חמושים מתקרבים לפרדס,¹³ והודיעה על כך לפועלים ולשומריהם. הפועלים רצו לקלנסווה והודיעו שהיהודים תוקפים את השומרים שבפרדס. הרועים פתחו באש על הכיתה היהודית. רצים נשלחו לכל הכפרים, ואורגנה תגבורת לעזרת השומרים המותקפים. לטול-כרם הגיעה ידיעה שמתקיפים את קלנסווה. האנשים באו לפרדס במכוניות, משוכה, מדנבה, מעתיל, מזייתא, מקקון, מקלקיליה, מא-טייבה, מטירה, מעזון, מכפר-ג'מל ומכפר-זיבד. כשעברו אנשי התגבורת בחוצות טול-כרם ירו באוויר, להלהיב את הקהל, והאשם ג'יוסי נשא נאום ודרש מן האזרחים לצאת לעזרת שומרי הפרדס. אנשי המשטרה ראו הכול ולא נקפו אצבע. בתחילה התכוונו אנשי התגבורת לנסוע לקלנסווה בכביש טול-כרם -בית-ליד, אך מחשש שה"הגנה" טמנה מוקשים בכביש זה בחרו בכביש טול-כרם – קלקיליה."

מודיעים ערבים סיפרו כי שכני הישובים, שפניהם מוכרות ליהודים, לא קיבלו רשות להשתתף ב"פנטזיה". אנשי-התגבורת נשאו רובים אנגליים וגרמניים, והייתה איתם כיתת-מקלענים. בסך-הכול השתתפו כשש-מאות איש בהתקפה על כפר-יעבץ, וכשלוש-מאות איש הוצבו כעתודה בפרדס סמוך לקלנסווה. לפי הגרסה הערבית הגיע טור משוריין של הצבא הבריטי אל קווי הערבים בשעה 4.30 אחרי הצהריים, ומפקדו דרש מהם להפסיק את האש. כמה חיילים זרקו אליהם חבילות כדורים ועודדו אותם לתקוף. הערבים הודיעו שיפסיקו את האש רק אחרי שהיהודים יפסיקו אותה. לאחר שפסקה האש מכפר-יעבץ חדלו גם הערבים לירות.

הבריטים הביאו לכפר-יעבץ נכבד ערבי, לדון ב"סולחה". אנשי התגבורת חזרו לבתיהם, אך תושבי קלנסווה דרשו שאחדים מהם יישארו איתם בלילה, פן יתקיפו אותם היהודים. ב-28 בדצמבר נאספו תושבי שכם ודנו בשאלה איך להגיב על כישלון ההתקפה. הוחלט לא להגיב מיד, אלא לחכות להוראות הוועד הערבי העליון.¹⁴

את גרסת הערבים, שלפיה התחילה תקרית כפר-יעבץ בתוקפנות יהודית, מאמתים דברי הרמ"א ישראל גלילי ועזרא דנין, בדיון מדיני אסטרטגי שדוד בן-גוריון השתתף בו. דנין אמר: "עניין כפר-יעבץ לא היה צריך להיות. הזהרתי את האיש מראש, והוא לא רצה לשמוע לי," וגלילי הסכים: "כל מה שהתחיל בכפר-יעבץ עם פיצוץ הבאר היה משגה כבד."¹⁵

מסקנות אגף-המבצעים במטכ"ל ה"הגנה" מאשרות: "למרות פקודת המטה, לא להתגרות בערבים, התקרבה המחלקה לאור היום על נשקה לעבר כפר ערבי." אגף-המבצעים מתח ביקורת על התנהגות לוחמי-ה"הגנה" בתקרית: "חסרון עתודה חטיבתית¹⁶ ניידת; יותר מדי כוחות רוכזו בכפר-יעבץ, שמונים איש; לו הוצא חלק מהם החוצה, היה אפשר להסב לאויב יותר אבדות; התגבורת לא יצאה מיד, כי במעון מטה הגדוד לא היה תורן." צוינה לשבח כיתת כפר-יעבץ, שיצאה לעזרת מחלקת כפר-יונה.¹⁷

באווירת המתח והחשד גרמו הפגנות-הכוח – שכוונתן הייתה להרתיע – טעויות בפירוש מהלכי הצד שכנגד. כל אירוע היה עלול לגרום להתלקחות, גם באזורים שעדיין לא התחוללו בהם קרבות, ועוד לפני שפרצה הלחימה הגדולה.

במתקפת סוף דצמבר שלהם חסרה לערבים נשימה לוגיסטית ארוכה, וחסר פיקוד סדיר ומשמעת-לוחמים. במתקפה זאת הוכח שישוב יהודי – גם אם הוא חלש ומבודד – מסוגל להדוף התקפה (גם אם מספר המתקיפים גדול בהרבה ממספר המגנים), אם יש לו פיקוד טוב, ואם אנשיו מאומנים בקרב-הגנה נייד, אינם נשברים על-אף מכות-האש החזקות ויוזמים פעולות ניידות. שילוב המגננה בכפר-יעבץ עם הפעולות הניידות של מחלקת כפר-יונה, הכיתה של מחלקת מודעי וטנדר הנוטרים, והטור הממוכן הבריטי (ששיתף פעולה עם ה"הגנה") הכשילו את ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה על ישוב-ספר עברי במלחמת העצמאות.

____

[בשבוע הבא: הגליל העליון בפרוץ המלחמה; התחמקות חברי הקיבוצים והמושבים מגיוס; התקפה על קיבוץ כפר סולד ותפקודו של נחום גולן, לימים מפקד חטיבת "גולני"; התקפה על מושב כפר אוריה בהרי יהודה ותפקודו של שלמה להט, לימים אלוף בצה"ל וראש עיריית תל אביב.]

1. יומן דב"ג, 19 בינואר 1948.
2. כיום תל-השומר.
3. מפקד האזור כך כונה בהגנה מפקד כל ישוב.
4. ראיון עם יעקב ליפשיץ (מא"ז אפעל) ב-10 באפריל 1978.
5. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה: שם, עמ' 92.
6. כיום בשטח ה"ספארי" בפארק הלאומי ברמת-גן.
7. ראיון עם עמוס פייגין ב-10 בפברואר 1978.
8. אזעקת המונים להתקפה ספונטאנית.
9. ג'נין – טול-כרם – שכם.
10. אהרון אבן-חן. "חזית השרון", מעריב, 17 בפברואר 1978.
11. לימים שר אוצר בממשלת ישראל.
12. עיקר תיאור הקרב על-פי דוח של יצחק מודעי, מתוך: חטיבת אלכסנדרוני, בעריכת גרשון ריבלין, צבי סיני, מערכות, 1966, עמ' 123-119; 537/3855 CO; (מסמכי משרד המושבות הבריטי) ארכיון צה"ל תיקי חטיבת אלכסנדרוני.
13. כנראה התגרתה המחלקה בכוונה בערבים ופוצצה באר בפרדס. ראה להלן.
14. חטיבת אלכסנדרוני: עמ' 124.
15. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2-1 בינואר 1948.
16. הכוונה לחטיבה "אלכסנדרוני".
17. ארכיון צה"ל, תיקי אגף המבצעים.