השופטת: ד"ר רויטל טרנר, רשמת בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת

המועד: יום חמישי, 15.10.2015, שעה 10:30

הנושא: דיון מקדים

סוגיה לא פשוטה מונחת לפתחה של הרשמת רויטל טרנר. התסבוכת אינה משפטית ועד מהרה יתברר שגם אינה עובדתית, אלא נובעת ממצב מיוחד של פועלים פלשתינים שהועסקו באמצעות ראיס - שהוא גם קרוב משפחה שלהם - בידי מושב בבקעת הירדן. בעסק מעורב גם המינהל האזרחי, ויש שאלות של רשיונות עבודה ושל מעבר במחסומים - בקיצור: בלגן די גדול. אבל כפי שנראה, טרנר מצליחה בצורה מרשימה להתיר את הסבך.

כאשר נכנסתי לאולם, טרנר עסקה בבדיקת מסמכים לגבי תקופות העבודה של הפועלים. "מה כתוב פה בצד בערבית?", שאלה ונענתה שאלו הם שמות העובדים. עורכי הדין של הצדדים משוחחים ביניהם, וטרנר אינה מתערבת כל עוד הדיון הוא לעניין ובצורה תרבותית. בא-כוחו של המושב טוען שהרשימות אינן משקפות את תקופת העבודה האמיתית, וטרנר משיבה:

"צריך לזכור שאנחנו מדברים על התקופות במחלוקת. כנראה שכן תהיה הסכמה על איזה שהן תקופות מינימליות. לא תהיה פה הכחשה גורפת על עצם העבודה במושב, אבל זה עדיין לא פותר לנו את השאלה של יחסי עבודה, ראיס או לא ראיס. אנחנו מכירים את הבעייתיות. אחרי הישיבה שהייתה לכם השבוע, אני קצת תמהה מדוע אתם לא מסיימים את הסיפור הזה כמכלול. יש איזשהו מתווה. בישיבה האחרונה לא הייתם מאוד רחוקים, לא מרחק שאי-אפשר לגשר [עליו]".

בא כוחם של העובדים מגלה: "אנחנו מאוד קרובים - המחלוקת היא על כ-30 שנות עבודה [במצטבר]". טרנר מרוצה: "מצוין". הוא מבקש להוציא צו למינהל האזרחי כדי לקבל את הרשימות המדויקות, וטרנר משיבה: "התיק הוא שלכם. מה שתחליטו - תחליטו מבחינת לנהל אותו. אתם קרובים מבחינת הסכומים אבל רחוקים מבחינת התקופות. אפשר להתקרב גם בעניין התקופות". נשמע סתום? בהמשך הדברים יהיו ברורים יותר.


"בואו נדבר על המחיר"


טרנר מסבירה, שיש שלוש אפשרויות לגבי זהותו של המעסיק: המושב לבדו, הראיס לבדו או חצי-חצי. "אולי תהיה לנו סוף-סוף תיאוריה חדשה על מעמדו של הראיס בפסיקה הישראלית", היא מעירה בחצי-הומור. "אנחנו לא יכולים להגיע לפשרה על מיהו המעסיק; אנחנו יכולים להגיע לפשרה על התקופות".

טרנר מאפשרת לנציגו של המושב לדבר בישיבה, כחלק מהאווירה הבלתי-פורמלית הנעימה השוררת באולם. הוא טוען שבא כוחם של העובדים מטרפד כל ניסיון לפשרה, וטרנר משיבה: "לכל אחד יש שיקולים שלו". עורך הדין המותקף דווקא לא מתרגש: "גם פנינו לפשרה, אבל לא בכל מחיר". טרנר קופצת על ההזדמנות: "אז בואו נדבר על המחיר. לא בכל מחיר - זה ברור". היא שבה ומציעה, כפי שעלה בישיבה הקודמת, את האפשרות של הפעלת סעיף 79א - פשרה בלתי מנומקת של בית המשפט.

כעת טרנר מתחילה להתוות את הדרך: "אולי נוכל להסכים על סכום חודשי שיהיה מוסכם עליכם, נאסוף את כל החומר [לגבי תקופות העבודה] ואז נפסוק לפי 79א. לכם [לעובדים] יש את זה, לכם [למושב] יש את הרשיונות, נקבל מהמינהל האזרחי [את הנתונים שלו] וזהו. נפסוק לכל אחד סכום מוגדר לפי תקופת העבודה לכאורה ונגמור את כולם.

"כשנצטרך לשמוע את התיק, זה יתבסס גם על מהימנות. אבל אני חושבת שזו דרך אלגנטית לסיים את הסיפור לגבי כולם. התוצאה הכספית שיכולה להתקבל פה היא די מציאותית בהתחשב בסיכון המשפטי הדי-גדול שיש כאן בשאלת אחריותו של המושב". היא פונה לבא כוח המושב: "אם התובעים עכשיו יסכימו, מה תאמר?". הוא משיב די באריכות, טרנר לא מפריעה ומתערבת כשהוא מוסר שבעבר הציעו לשלם 2,500 שקל לחודש לכל עובד: "זה היה אז; והיום?". הוא ממשיך להסביר, ולבסוף טרנר מוציאה ממנו שהמושב גם היה מוכן לשלם 3,500 שקל לכל שנה עגולה.


"אנחנו בשלב המתמטיקה"


לאחר שטרנר ממקדת היטב את הנקודות העיקריות בטענותיו של המושב, היא פונה לבא כוח העובדים: "זה 5,000 [שקל לשנה] לפי התקופות שלכם או 3,500 לפי התקופות שלהם. יש לי תחושה [שהפער לא גדול]". היא מוכנה לבדוק עובד אחד אקראי לדוגמה כדי לראות מה הפערים בין הצדדים, מעיינת במסמכים, מעירה ושואלת להבהרה. "אני יכול להוסיף עוד מילה?", שואל המושבניק. "עוד שנייה, אנחנו בשלב המתמטיקה", משיבה טרנר.

אחרי החישובים וההערות, טרנר מתחזקת בדעתה שצריך לסיים את התיק בפשרה. "מאחר שנראה על פניו שלא תצליחו לסיים את התיק בסכום נקוב, 79א יכול לשרת את התיק הזה בצורה הטובה ביותר. אם יש תקופה מוסכמת על סמך מסמך אחד, אז יש ביניכם פער [לגבי התשלום לכל עובד] בין 3.5 ל-5. אבל ברגע שאתם חלוקים על מסמך העוגן [לגבי אורך תקופות העבודה], אז 79א הוא הדרך, והשאלה הרלוונטית תהיה מהי התקופה הרלוונטית לכל עובד בהסתמך על המסמכים. אז למה לא להציג את כל החומר? זה הרי החומר היחיד שאתם יכולים להציג בפני בית הדין; כל השאר יהיה עדויות".

כעת מתעורר ויכוח משני, ועל פניו חסר חשיבות, בשאלה איזה מחסום של צה"ל יש בדרך למושב והאם הפועלים יכולים לעבור אותו. טרנר נותנת כמה דקות ואפילו מתערבת בשאלה או שתיים, אבל אז מחזירה את כולם למסלול ופונה לבא כוח העובדים: "אני אומרת לך מה אנחנו רואים כאן. אנחנו רואים שהמושב רוצה לסיים את התיק הזה עם מתווה מסוים; זה לא שלא מוכנים לשלם בכלל.

"יש לי תחושה [שגם המושב יסכים] אם התובעים יסכימו לאחד מהמתווים שהצעתי לפי 79א - fixed price לחודש ונעיין במסמכים [לגבי תקופות העבודה] כשיגיעו, או שתלכו בתקופות של התובעים ותשאירו ל-79א את הסכום. נטל ההוכחה הוא על התובעים, הן לגבי תקופות העבודה והן לגבי זהות המעסיק. אין לכם משהו חוץ מרשיונות העבודה".


"תדברו איתו קודם"


נציג המושב פונה כעת לפועלים בערבית ושואל כיצד הראיס שילם להם. כעת מציע עורך דינם שטרנר תוציא צו למינהל האזרחי לקבלת הנתונים וצו גם לראיס שימסור את הנתונים שבידיו. קצת בעיה, כי הוא תושב השטחים, אבל בתשובה לשאלתה של טרנר מבטיח בא-כוחם של הפועלים שהוא ידאג למסור לו את הצו. ביוזמתה של טרנר, מבקשים הצדדים גם לאחד את התיק הזה עם תביעה דומה של קבוצת עובדים נוספת, וטרנר מפנה את הבקשה לאישורה של הנשיאה ורד שפר.

טרנר מכתיבה ברהיטות ובדייקנות את הצווים למינהל האזרחי ולראיס. בא-כוח העובדים מבקש גם לזמן את הראיס לדיון הבא, אך טרנר משיבה: "קצת בעיה. תדברו איתו קודם אם הוא מוכן לבוא איתכם. אם תרצו לזמן אותו, תצטרכו להגיש בקשה נפרדת. אין ספק שאם הוא יהיה כאן, אפשר יהיה לשאול אותו שאלות. מצד שני, יש פה בעיה פרוצדוראלית לזמן אדם לישיבה שאיננה ישיבת הוכחות. יש גם בעיית סמכות [כי הוא תושב הרשות הפלשתינית].

"סביר להניח שתהיה החלטה לאחד את התיקים", מסיימת טרנר. "אבקש מכם להגיש מועדים מוסכמים וניפגש כאן בחודש ינואר. זה מספיק זמן למינהל האזרחי להוציא את המסמכים". היא גם מבקשת לוודא שאין יותר קבוצות של עובדים התובעים את המושב.

השורה התחתונה: ניהול מרשים של הדיון המוקדם מצליח לפשט את הבעיות ולקדם את הצדדים לקראת פתרון מוסכם. בהחלט דוגמה לדרך בה יש לנצל בצורה נכונה את ההליך.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 9