בימים שהלב נקרע למראה רחובות מדממים, אסור לנו להשלות את עצמנו שהפתרון נמצא במישור הצבאי. בימים שהלב נקרע, כשילד בן 13 נועץ סכין בלבו של ילד, תלמידות בנות 14-16 יוצאת מבית הספר בחלקה המזרחי של העיר ירושלים במטרה לפגוע בבן עם אחר, השנאה הרותחת מעצימה את הגישה המוטעית, שרק פתרון צבאי יביא עמו מזור.
אך דווקא בימים אלו אני מבקש לדון בגישה המוטעית, שאימצנו והיא קנתה לה חזקה בתוכנו כבר כמעט יובל שנים. גם בימים טרופים אלו חובה עלינו לא להרפות ולהצביע על הנזקים המוסריים והערכיים הנגרמים לנו, לחברה הישראלית, עקב השהות בשטחים הכבושים.
הכיבוש הנמשך כמעט יובל שנים יצר לא רק מוקדי שליטה צבאית ישראלית, אלא גם יצר נגע של מורסה הרסנית, שמתבטאת בשליטה כלכלית מוחלטת. למרות שלכאורה קיימת ופועלת רשות פלשתינית, שלה יש סמכויות מנהל ושליטה.
מאז הסכמי פריז, שנחתמו במאי 1994, וזכו לשם מכובס בכביסה גסה מאוד של מילה מרככת - "איחוד המכס" או בגרסה אחרת "מעטפת המכס" - נוצרה שליטה מוחלטת של ישראל במישור הכלכלי בשטחים הכבושים. שליטה המשעבדת את הכלכלה הפלשתינית לצרכיה של ישראל.
שוק שבוי
הצבא הוא הריבון המתאם את הפעילות גם בתחומים הכלכליים ותיאומיו נקבעים על-פי אינטרסים של קבוצות כוח בחברה הישראלית.
השם המכובס "מעטפת המכס" מהווה כלי של כפיית מטבע ישראלי תוך פיקוח על סחורות ליצוא ועל סחורות מיובאות. פיקוח ההופך את השוק הפלשתיני לשוק שבוי של הכלכלה הישראלית.
מדובר בשבי כלכלי הדוק המכניס רווחים נאים לחברות ישראליות, כשהריבון בשטח - הוא הצבא - הוא גם הקובע מי תהיינה החברות הישראליות, שתגרופנה את כל הקופה מהשליטה הכלכלית.
השם המכובס "איחוד המכס" הוא מס שפתיים המשביע רצונו של מושג כלכלי מדעי, אך למעשה הצלחתו הרבה מתבטאת במניעת התחרות החופשית של חקלאים וסוחרים פלשתינים וישראלים. הצלחתו הרבה היא בכך, שישראל שולטת למעשה על כספים שצריכים להגיע לרשות הפלשתינית.
מניעת ייצור
את "מעטפת המכס" מכנה פרופסור לב גרינברג, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, "מעטפת חנק", שכל ייעודה למנוע תחרות חופשית ולמעשה מאפשרת, נוסף על שליטה צבאית, גם שליטה כלכלית מוחלטת.
גם אחרי ההחלטה לסגת מעזה באופן חד-צדדי נותרה השליטה הכלכלית החיצונית בידי ישראל. ישראל היא המחליטה איזו סחורה תיכנס לשטחים הן בעזה והן בשטחי הגדה ומחליטה מה משטחי יהודה ושומרון יוצא לישראל. כך הופכת ישראל את הכלכלה הפלשתינית לשבויה בידי הכלכלה הישראלית.
עד לאינתיפאדה הראשונה הממשל הצבאי גם מנע יצור תעשייתי, כך שהפלשתינים נאלצו לקנות מוצרי תעשיה מישראל או בהיתר ישראלי מארצות חוץ. לפלשתינים התאפשר רק לייצא סחורה חקלאית. והתוצאה יצוא במחירים מוזלים רק לארצות ערב.
עד לאינתיפאדה הראשונה הייתה ישראל מודעת לקיומה של כלכלה שחורה. חלק הארי של הפועלים הפלשתינים עבדו בישראל ללא פיקוח של לשכות התעסוקה. הם הועסקו בידי מעסיקים ישראלים שלא שילמו מס הכנסה, ביטוח לאומי ובוודאי שלא הפרישו כספים עבור תנאים סוציאליים.
טרור רצחני
הכלכלה השחורה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בין קבוצות אזרחים בחברה הישראלית וגם קבוצות בחברה הפלשתינית שהיה להם אינטרס משותף - אינטרס שחור, אינטרס של כסף שחור, וידועה לשמצה שיטת הראיסים, שהיא נגע ממאיר בחברה הערבית.
מצער, שהנהגת החברה הפלשתינית חטאה כלפי עצמה וחטאה גם כלפי החברה הישראלית, כשאת המאבק הפוליטי נגד מציאות כלכלית חברתית ומדינית שהכיבוש כפה, היא העלתה לא פעם על פסי טרור רצחני תוך הפעלה של פיגועים אכזריים בריכוזי אוכלוסייה אזרחית יהודית.
מצער, שהנהגת מדינת ישראל נחושה להמשיך לשלוט בשטחים, המיועדים להקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל, וכך היא מכניסה אותנו למבוך של חיים ללא מוצא, לחיים הממתינים לעימות הבא או לסיבוב הבא.
נראה, שהמלל של
בנימין נתניהו בדבר "שתי מדינות לשני עמים" אינו בבחינת שטר שהוא בכלל חושב אי-פעם לפרוע אותו. למדיניות הנצחת הכיבוש יש לו גיבוי חזק של "
הבית היהודי" ו"
ישראל ביתנו" מימין, "יש עתיד" ו"כולנו" ממרכז-ימין, וממספר לא מועט של אנשי "
המחנה הציוני" כביכול משמאל. כך סבורה בטעות
ממשלה בראשות בנימין נתניהו להנציח את הכיבוש, למעשה היא תביא אותנו להנצחת מציאות של עימותי דמים כואבים.
הצעד הראשון חייב להיות ביטול הסכמי פריז.
