קיימת הקבלה מאוד בולטת בין מה שמספרת לנו התורה הקדושה אודות תהליכים ואירועים שקדמו ליציאת מצרים ובין תהליכים ואירועים שאנחנו חווים כיום. דומה כי ההקבלה הבולטת ביותר מצויה כבר בפסוק הראשון של פרשת השבוע (שמות י): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. השלב הזה הגיע אחרי כמה חודשים של משא-ומתן מאוד צפוף. משה דורש לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים לתקופה קצרה כביכול, (פרק ח) [כג] דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. פרעה מסרב וכל סירוב כזה עולה לו במכה נוספת שחוטפת מצרים. כעת זה כבר אחרי שבע מכות והוא עדיין מתעקש.

התיסכול של משה

שבע המכות התפרסו על פני שבעה חודשים. שלושה שבועות היו דיבורים ואזהרות בניסיון לשכנע ובשבוע הרביעי - אחרי שהדיבורים לא עזרו, הגיעה המכה שנמשכה שבוע. לפעמים, במהלך אותו שבוע ביקש פרעה שיורידו ממנו את העונש הזה ובתמורה הוא ישחרר את ישראל. אבל שוב ושוב חזרה התופעה: [יא] וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. אומנם משה ידע מראש כי זה יהיה התהליך, ה' הודיע לו, ובכל זאת מהפסוקים נראה שהוא צבר קצת תיסכולים; כי כמה אפשר להכות בפרעה ובמצרים בלי שיכירו בכך שטובתם הם מחייבת את שיחרור בני ישראל? מה התועלת בעוד מכה ועוד מכה? היה עדיף לכאורה שהקב"ה יוציא אותנו משם ודי.

מהיכן העקשנות?

בשבוע שעבר ראינו שמדובר בתהליך חינוכי, הקניית מודעות מאוד מסוימת. עבור בני ישראל (פרק ו): [ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ועבור המצרים (פרק ז): [ה] וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם. השבוע הקב"ה מוסיף עוד תכלית למכות מצרים: [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. כי בדרך הטבע, גם אנשים עקשנים מאוד נוטים להתרכך בנסיבות מסוימות. לא סביר שבן אדם יחטוף שוב ושוב בגלל התעקשות על משהו וימשיך להתעקש עד מוות. וכאשר זה קורה - המסקנה ברורה, הוא נשלט על-ידי כוח חזק ממנו.

על כרחם נגאלים

כל יהודי אמור לספר באזני בנו ובן בנו אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; כאשר התכלית היא: וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. את המצווה הזאת אנחנו מקיימים בכל שנה בליל הסדר, אלא שהלקחים אמורים ללוות אותנו לאורך השנה כולה. המצרים, בניגוד לכל הגיון, התעקשו שלא לשחרר את בני ישראל אבל גם בני ישראל לא כל כך רצו להשתחרר. הם לא רצו להיות משועבדים בשיעבוד קשה כל כך, רצו הקלות, אבל משאלה ניתנו להם מכורח המציאות של היות המצרים טרודים במכות שחטפו, שוב לא בער בבני ישראל הרצון לצאת מארץ השיעבוד. שעל כן מעידה התורה (פרק יב): [לט] וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת—כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם...

קשה להשתחרר מהרגלים

אבל הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שבבוא הזמן הוא יוציא את בניו ברכוש גדול מהארץ שבה הם יהיו משועבדים, וכשהגיע הזמן הוא עשה זאת בלי להתחשב ברצונם לכאורה של של המשועבדים או של המשעבדים. בטבע האנושי מוכרת התופעה של קושי לצאת מאזור הנוחות של ההרגלים. ביחוד כאשר ההרגל הוא גם נעים במידה מסוימת. כך אפשר להבין את העובדה שאחרי ההקלה בקושי השיעבוד, בני ישראל לא כל כך התלהבו מהרעיון של יציאת מצרים. היה להם נוח. כך אפשר להבין גם את העובדה שאנחנו, שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ושמונה שנים אחרי יציאת מצרים, לא כל כך מתלהבים מהרעיון שכבר כבר מתגלה המשיח וגואל אותנו גאולה אמיתית ושלמה.


מצידנו, אנחנו אפילו לא מבקשים שהעולם יאהב אותנו. כל מה שאנחנו מבקשים זה שיפסיק לשנוא אותנו. וגם שהערבים יפסיקו להשקיע בניסיונות לרצוח אותנו. אבל העולם והערבים מסרבים לשתף פעולה. ממש כמו פרעה בזמנו, הם מתעקשים להמשיך ללכת, ליתר דיוק לדהור בנתיב המוביל לחורבנם. באה פרשת השבוע ומאירה את עינינו: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו. שהרי אם זה לא היה קורה, אם הוא היה מאפשר חופש פולחן כפי שביקשו ממנו, בני ישראל היו עלולים להיטמע במצרים. ואם הערבים היו מסכימים ל"שלום תמורת שטחים" היינו מסתפקים בכך ובטח לא חושבים על המשיח. במצב הנוכחי, גם כשאנחנו לא חושבים עליו הוא יגיע. כי זה התהליך ולא ניתן לעצור אותו.